חוויות מהסדנא לתפירת שמיכות צמר

 

הקטע הבא נכתב על ידי עדי סגל, שהשתתפה בסדנא להכנת שמיכות צמר אצל פאיזה אבו עמרה בשגב שלום, ובו היא מתארת את חוויותיה מהמפגש. עדי היא צלמת, ותמונות שצילמה בסדנא מופיעות בגלריות.

 

פאיזה.

ברגע שנכנסתי בשער הפח המוזהב ופגשתי את פאיזה  התחילה הסדנה עבורי. את היומיים וחצי הבאים ביליתי בלימוד והתבוננות בדמויות המקיפות אותי. אולי דווקא העדר השפה המשותפת (הן לא דוברות עברית ואני לא דוברת ערבית)  פישטה וחידדה עבורי את המפגש איתן.

 

פאיזה מתגוררת כיום בבית גדול מימדים לבדה. פרט למזרנים זרוקים בכמה  פינות , שלט "יש להמתין בסבלנות " ותמונות של אנשים רצים על הקירות מול השירותים  –  שרידים מהתקופה בה השכירה את הבית לקופת חולים במקביל למגוריה בו , הבית ריק לחלוטין. הרכוש הנמצא בבית מצומצם כמעט אך ורק לשימושי ביותר . אפשר לומר שמבנה הבטון גדול המימדים בעצם מתפקד כאוהל.

 

מהר מאוד הרגשתי בבית והשתחררתי מתחושת המועקה שלעתים מלווה אותי כאורחת ") מה תשתי"  "מה תרצי" "איך ישנת"…). לאורך כל הסדנא פאיזה לא הרבתה לדבר. היא לא שאלה אם אני רוצה קפה או תה.  היא פשוט הביאה קפה .

או תה. בלי שאלות מיותרות. ככה, בגיל 74, הכניסה את כולנו לביתה, אירחה ולימדה אותנו, קבוצה של  16 איש בביתה ולרגע הגיל לא ניכר בה.

 

היה משהו מאוד מרענן, שדרש ממני תשומת לב מיוחדת באופן שבו נערך הלימוד.  פאיזה  מלמדת בדרך בה היא למדה –  התבוננות  .המילים הצטמצמו להכרחי בלבד והשאלות ששאלתי נשאלו תוך כדי עבודה כשהן נוגעות ישירות לבעיה שהתעוררה באותו הרגע . המידע שקיבלתי הצטמצם להכרחי בלבד.

 

עם רדת החשיכה, כשפאיזה הכריזה "יאללה חלסטה", לאחר יום ארוך בו הגוף אותגר בישיבה ממושכת בתנוחות שאינו רגיל אליהן, חילצנו עצמות והשתרענו על המזרונים בחצר הבית.  אט אט החלו להגיע חברות של פאיזה מהשכונה.  לא כחלק מתוכנית "העצמה" או איזה פרויקט הדברות לשלום.   המפגש נוצר מתוך סקרנות מאוד גדולה והרצון ללמוד זו מזו וזו על זו. אינני יכולה לחשוב על משהו שמקרב לבבות יותר מאשר מפגש פשוט ובלתי אמצעי עם האחר.

 

ולבסוף, הייתה העשייה בחברותא. ישיבה ארוכה של נשים (ועמית ועדו שיבדלו לחיים ארוכים (בצוותא, כאשר לכל אחת מלאכה משל עצמה הנעשית בחדווה משותפת. שמחתי על השיחה שהתהוותה ושמחתי על השתיקה לפרקים כאשר שקעתי בעשייה. חוויתי את הכוח שיש לעשייה המשותפת של נשים בצוותא לאורך אלפי שנים ובדורנו נעלם כמעט לחלוטין – וראיתי את היופי האדיר שבדבר.

 

והלימוד אולי החשוב ביותר משלושת הימים האלה , כמו שפאיזה אומרת – "אל תמתח את הרגליים מעבר למזרון שלך" !

 

נ.ב – הסדנא פתוחה למשתתפים ומשתתפות כאחד.

 

 

 

תגובה אחת לפוסט "חוויות מהסדנא לתפירת שמיכות צמר"

  1. מאת נעמי פפו:

    עדי (ויונית)
    כיף לחוות דרך המילים שלך את חוויית המפגש המדהימה שקורית בין אנשים (ונשים) בסדנאות הללו.
    בין עבודת הידיים לעיניים הדוברות שמחה ואמת,
    כמישהי שחוותה זאת גם (בסדנה בעוג'ה) אני שמחה שאני נושאת רגעים אלו איתי
    והם מזכירים לי שמפגש בתוך עשייה, בתוך התנועה הטבעית, בתוך בית,
    הוא מפגש אמת ואהבה.
    עדי- אני מאוד מתגעגעת 🙂

כתיבת תגובה