על תהליכי יצירה, זהות ו"הצלחה" – לקראת תערוכת היחיד(ה) שלי בחולון בפברואר.

 

(נשלח כ"חדשון" באמצע ינואר 2016. הרשמה לקבלת חדשונים ומידע ניתן לעשות בדף הבית עמודה שמאלית.)


 התערוכה האישית הראשונה שלי, שכולה בקליעה, תיפתח ב-4 בפברואר, עוד פחות מחודש, וכבר אני סובלת מפחדים בסגנון "סינדרום יום ההולדת": ומה אם לא יבואו לפתיחה? ולשיח הגלריה  – שהוא אולי הכי חשוב לי ?
ולמה בעצם אני עושה את זה? ומה באמת אני רוצה?  

 

אז כך. בחצי השנה האחרונה אני קולעת כמו מטורפת. זה התחיל עם סל עמוד ענק, שהצעתי להכין לתערוכה  בשם "קראפט ישן קראפט חדש" לה הגשתי מועמדות.

מיד כשראיתי את הקול הקורא להגשת הצעות ידעתי שאני רוצה להשתתף. שזה חשוב לי. הרעיון היה לחזור על משהו שעשיתי בעבר, אבל הרבה יותר גדול.  את סל העמוד הראשון קלעתי ממש לפני שעזבתי את בית המלאכה שלי בלוטם. היה לי אז פרץ יצירה, מתוך ידיעה שאולי לא תהיה לי הזדמנות ליצור עם כל החומרים האלה עוד הרבה זמן. קלעתי סל בקוטר של 30 ס"מ בערך ובגובה מטר בערך, ובו שילבתי הרבה חומרים, בהרבה צבעים ובכמה שיטות קליעה. 

 

 

 

לתערוכה הצעתי לקלוע "סל בבל" –  משהו גדול, גבוה ממני, שיתחיל כמו סל מסורתי פלסטיני מזית, אבל יחרוג מגודל של סל רגיל. הרעיון היה לשלב חומרים שונים ושיטות קליעה שונות, ביניהן גם אירופאיות, ובערבוב הזה לייצג את ה"חדש". מבחינתי, מלאכות מסורתיות הן מסורתיות, וככאלה, הן שמרניות מאד, ולא מתפתות לחידושים. כל דבר אחר נתפס בעיני כמשהו שאיננו ממש אותנטי. זה לא שאני מתנגדת לו או שוללת אותו. כלל לא. אני עצמי, כבת לעולם המודרני עושה את זה כל הזמן,  אלא שחשוב לי שיהיה ברור מהו מסורתי ומה  לא. בעצם, בכלל לא רציתי להתמודד עם שאלות של "קראפט חדש" בהקשר של טכנולוגיות משוכללות, חומרים פלסטיקיים ודיגיטליות . רציתי להצביע על אבדן המסורות אפילו בתוך העולם שמשמר לכאורה את מלאכות היד. למעשה, אפילו השם "קראפט ישן קראפט חדש" מקומם אותי, אבל לא אמרתי על כך כלום. (לפעמים אני יודעת לשתוק)
כך כתבתי בהצעה:

 

מנקודת הסתכלות של הקליעה המסורתית אפשר להשוות את עירוב שיטות הקליעה והחומרים למגדל בבל, ולסמל של אבדן הייחודיות המקומית. כשבאתי לאבו נאג'ח, ממנו למדתי, והבאתי לו סל עשוי סנסני תמרים, הוא אמר: "אצלנו לא עושים כך", ו לא זיכה את הסל במבט נוסף. עבורי, הנאמנות שלו למסורת הפשוטה והמקומית היתה מדהימה. חלק מאד משמעותי בהבדל בין מלאכה מסורתית לאומנות עכשווית נעוץ בנאמנות של בעל המלאכה המסורתי למסורת ולשורשים שלו, לעומת המעוף הפרפרי  מחפש הרעיונות השונים של האו·מן המודרני. 

 

הצעתי התקבלה, אבל בשיחה עם האוצרת, היא שאלה אותי אם ארצה לקלוע את הסל על פי מידות החלון של הגלריה, וכך בעצם לתת לו משמעות של עמוד, כמו פריט אדריכלי. התלהבתי. הגובה של החלון – 2.40 מטר… זה  נראה לי אתגר מרתק. 
  ולא ידעתי איך אעשה זאת.
החלטתי להתחיל עם "סקיצה" מסנסני תמר – חומר שמצוי לי בשפע ואני לא חסה עליו לנסיונות. 
עשיתי את זה בקיץ, 45 מעלות בצל, נודדת עם הסל הענק מצל אחד לשני, (כולל כניסה לתוך הבית, שמזמן הופקעה ביתיותו לטובת המלאכות השונות שממלאות בו כל פינה.)
הקליעה נמשכה יותר מחודש, ונתנה לי הזדמנות לחוות אותה כפורקן, וכדרך לביטוי. הרגשתי שהיא משנה אותי. שהעובדה שזה כל כך גדול, וללא סוף, ויש עניינים טכניים שצריך לפתור תוך כדי, ושזה נמשך ונמשך יום אחרי יום  – יש בזה משהו מאד חזק. באותו זמן גם השקעתי הרבה בספר על הקליעה. היו מפגשים מרתקים ברשות העתיקות, גילויים מסעירים, (בהזדמנות אספר או שכבר תקראו בספר…) וענייני מימון שהעסיקו אותי והדירו שינה מעיני (תקציב לספר שאושר ממפעל הפייס אך בסופו של דבר ללא אפשרות מימוש). בתוך כל זה הקליעה היתה עבורי מקום המרפא והמנוחה. והיצור הלך וגדל, והפך לבן בית אהוב ממש. הוא פיתח אישיות כובשת, ו
אני הייתי כבר מאוהבת ממש -עם כל תסמיני ההתאהבות הרגילים… כשהגיע לגובה הדרוש פשוט לא יכולתי לסגור לו את הראש. השארתי אותו כך, עם ראש פתוח. כשסיימתי התלבשתי יפה במיוחד כדי להצטלם איתו בחדר השינה שלנו, שרוקנו לגמרי בשביל הצילום… 

 


 

ואז התחלתי לאסוף זיתים, אלת המסטיק, ערבות, וכל חומר ארוך שיתאים לקליעה רבת הצבעים של הסל הבא. זה לקח הרבה זמן, והרבה עבודה, והכניסה לבית שלנו הלכה והתמלאה בעלי זית עד לגובה של 20 ס"מ בערך…  וכדי להתאמן קלעתי בזית עוד ועוד, ועוד ועוד. ואז התחיל "המצב הבטחוני"….
ואני קולעת בזית כמו שלמדתי מאבו נאגיח, ובאותו זמן מתחילה את סל העמוד שלי. והזיתים ממלאים אצלי כל פינה בידיים ובראש ובלב. וביומן שלי כתבתי: "אני מרגישה שאני נקלעת אל תוך הסל, ושאני קולעת לעצמי זהות של זית". ואז ידעתי שזהו. שהסדנא של קליעה פלסטינית מסורתית בזיתים ואלות מסטיק מוטלת עכשיו עלי. שהחזון ואולי פנטזיה לערוך אותה אצל או עם אבו נאג'ח פשוט לא יקרו עכשיו. בביקור האחרון אצלו כאבו לו הרגליים, והוא חזר ואמר לי – "למדי את"! במלאכות מסורתיות, כמו שאני רואה אותן, יש קשר בלתי נפרד בין  המלאכה לבין התרבות ממנה היא באה, ובלימוד של המלאכות הללו אני לא רוצה להפריד אותן מן התרבות, ומן האנשים הנושאים אותה.  את הסדנא הראשונה הצעתי לנשות כפר מנדא, שקולעות כעשור בסנסנים, (ומודעות לכך שזו איננה הקליעה המסורתית של תרבותן) ביחד עם נשים יהודיות אמיצות, שהגיעו בעיצומו של "המצב" ליומיים בכפר, עם לינה, ללמוד ממני קליעה פלסטינית מסורתית… מצד אחד זה היה מנוגד לכל מה שאני מנסה לעשות – ללמוד מהמקור, לנסות להראות את הידע העצום של בעלי ובעלות המלאכה המסורתיים ואת החיבור שלהם\ן לתרבות, לחומר, למסורת. לי אין את זה כמו שלהם\ן. ומצד שני – חיכיתי כל כך הרבה שנים להזדמנות לארגן סדנא עם אבו נאג'ח וזה לא קרה…והזיתים קראו לי. אז בכפר מנדא השתמשתי במחשב, והבאתי את אבו נאג'ח באופן וירטואלי לסדנא, וערכתי בערב הרצאה על הקליעה הפלסטינית, על כל מורי ומורותי, שחלקן כבר לא בין החיים.
היה מרגש! 

 

 

 

והיה בשבילי סמלי, שדוקא המבצע המאד לא מסורתי הזה, של קליעה לשם האמנות, הוא שהוליד סוף סוף את הסדנא של הקליעה המאד מסורתית הזו. 

בשלב זה כבר ידעתי על התערוכה הבאה. הציעו לי לעשות תערוכת יחיד(ה) בגלריה בחולון, ב…קליעה.
אבל החלטתי לחכות ולהתמקד קודם בעמוד הענק שלי. ולא רק שהתמקדתי – נשאבתי לגמרי. זו היתה חוויה של יצירה ללא הפסקה. גם כשלא קלעתי – הוא היה בראש שלי כל הזמן, ובכל רגע פנוי. הוא ממש מילא אותי.
 זה לא כמו לקלוע סל. זה משהו אחר. לגמרי.
חודש לפני פתיחת התערוכה בבית בנימיני ביקשו מאיתנו להביא את העבודות לצילום בגלריה. הרגשתי שאני עומדת לשחרר לשם חלק מעצמי, והיה לי פחד עצום. ערכתי טקס. הזמנתי למעגל הקשבה א\נשים לשיתוף בנושא של יצירה, פריצות דרך ופרידות, ובבוקר שאחרי לקחנו את העמודים לתל אביב.
התערוכה נפתחה בשבוע שעבר, ושני העמודים שלי נמצאים בה. הם מקסימים.

 


זו תמונה  מהפתיחה. מצולמת מהרחוב בחוץ פנימה דרך החלון. (צילום נטע עמיר)

 

עוד על העבודות האלה, עם צילום מבפנים כולל קישור לקטלוג התערוכה כאן:http://www.old-crafts.co.il/PV
ק
ליעת העמודים ממש פתחה לי שער חדש בקליעה, וביחד עם אוצרת התערוכה בחולון החלטתי לקלוע עוד אחד כזה… הפעם ההתחלה כבר לא היתה כל כך פשוטה. כיוון שידעתי מה מצפה לי, ואיזו התמסרות תידרש ממני, היססתי. (למי שזה אומר משהו – כמו בקפיצה ביהודיה בפעם השניה…)
כמויות החומר הצמחי שצריך לאסוף הן עצומות, ובחודשים האחרונים הקצנתי את מה שאני בדרך כלל –  ציידת לקטת של כל ענף וחוטר ארוך שנקלטים בזוית עיני. 
כשהתחלתי, כבר היה לי בראש שמה של התערוכה: שורשים וכנפיים. 
היו לי אפילו כנפיים מוכנות, שקלעתי לקראת סדנא שהעברתי לתלמידי בצלאל בנושא "מעופפים"….
והשתעשעתי איתן.

 


 

אני חושבת שלא אעלה תמונות של העמוד הגמור. בואו לראות.
אני מניחה שאם קראתן\ם עד כאן, כבר די ברור מה כוונתי בשורשים וכנפיים, והנה ההזמנה .

יום חמישי 4 בפברואר, 19:30 בערב. עם הופעה קצרה, שורשים וכנפיים….

 

אם הפרטים לא ברורים, היא מופיעה גם כאן  http://www.old-crafts.co.il/Qw

 

 

חשוב לי שתבואו. (לפתיחה, כי תהיה הופעה וכי זה "הקטע" אני חושבת … ולשיח הגלריה, כי זו תהיה ההזדמנות שלי להגיד במילים ולהסביר ולברר את עניין המלאכות והעיצוב והאמנות. )
בשיח הגלריה  – שבת 13 בפברואר 11 בבוקר – יהיה איתי ד"ר ערן ארליך, שהוא ראש המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, ואוצר תערוכות בעצמו, ומאמר קצר שהוא כתב -"מלאכות קדומות – פתח לעתיד" הוא שגרם לי ליצור איתו קשר, ולהתחבר.
אני חושבת שיהיה מעניין ומפרה.
ועוד משהו חשוב. 
כשפרסמתי בפייסבוק את ההזמנה לפתיחת התערוכה בתל אביב היו כמה תגובות של "בהצלחה", ותהיתי למה התכוונו. אני לא יודעת. אבל שאלתי את עצמי למה אני מתכוונת, ולפחות חלקית אני יודעת.
העמודים הגדולים האלה  צריכים למצוא בית טוב. 
וגם יתר העבודות. 
הכל (כמעט) מוצע למכירה, ואני מאד מקווה לחזור עם מעט עבודות והרבה כסף, כדי לסיים את הספר.
אני לא בנויה ל"הדסטארט" (מי שכבר חשב\ה להציע לי)
 אפשר לראות בתערוכות אמצעי למימון, ובשורה התחתונה – כן, חשוב לי להתבטא גם באופן אמנותי,
אני שמחה שהקליעה, שעד כה לא היתה מיוצגת כל כך באמנות בארץ זוכה לייצוג דרכי
אבל  בסופו של דבר יותר חשוב לי שימור מלאכות מסורתיות.
תודה אם הייתן\ם איתי עד כאן, ואודה אם תבואו, אם תספרו, תשתפו בפייסבוק, הנה הקישור לארוע: https://www.facebook.com/events/333622630095234/

תזמינו לתערוכה , ואם יהיו לכן\ם רעיונות למי שעשוי\ה להתעניין בקנייה של העמודים – בתי מלון, בנקים, בעלי מבנים עם חלל גדול, בעלי בתים גדולים וכ"ו – 
אשמח  אם תקשרו בינינו. וגם אשמח לתגובות ולרעיונות.
הטלפון שלי הוא 04-6708184 או 050-6962403.
להתראות ב-4 בפברואר או ב-13 בשיח גלריה.
יונית
אה, פרטים על הסדנא ועל שיח הגלריה יעודכנו באתר  ב"מה קורה"http://www.old-crafts.co.il/s
ותמונות אפשר כבר לראות אבל אנסה להעלות עוד בדף הפייסבוק של "שימור מלאכות מסורתיות."
https://www.facebook.com/yonit.traditionalcrafts/photos_stream?tab=photos_albums
(צריך ללחוץ על תמונות \ אלבומים. ) גם מי שאין  לו\לה פייסבוק יכול\ה לראות. 

7 תגובות לפוסט "על תהליכי יצירה, זהות ו"הצלחה" – לקראת תערוכת היחיד(ה) שלי בחולון בפברואר."

  1. מרתק המאמר
    ואני כבר סקרנית לראות את התוצרים ולשמוע את שיח הגלריה

  2. מאת הילה טוכמכר-משעלי:

    יונית כתבת כל כך יפה שהגעתי עד הסוף ויכולתי לקרוא עוד.
    מעורר השראה. נפלא.
    לא אוכל להגיע לשיח גלריה אבל אעשה כל מאמץ להגיע לתערוכה
    בטוחה שיבואו ויהיה נפלא,
    ובכול מקרה השליחות שלך עומדת בזכות עצמה והתוצרים הם ההוכחה שאת עושה מצווה (מצוות) גדולה בשימור והעברת המסורת (מסורות)
    יישר כוח!
    הילה

  3. מצאתי עניין רב במה שכתבת יונית, שיתפתי גם עם חבריי בפייסבוק.
    חומרים שעבדתי בהם שונים לגמרי אך הרוח ותבונת הכפיים הנחוצות אחדים הם.
    בהצלחה
    דודי

  4. מאת גילי צימנד:

    יונית יקרה, העבודה מעוררת השראה

    ישר כח!!!

    גילי

  5. מאת הדר מרום:

    כמי שראתה את העמודים בתערוכה יכולה לאמר שהתלהבתי.
    הגודל, העוצמה, שילוב חומרי הקליעה הביאו להרבה מחשבות
    מעבר ליופי הצרוף.
    מבינה לגמרי את מחשבותיך על ה'מסורתיות', עוקבת אחריך שנים,
    ושמחה שיכולת לקחת את המסורתיות להתפתחות אחרת משלך.
    להצלחה פנים רבות ואת בהחלט נושאת דגל וראויה להערכה.

  6. מאת רוניטל רובינשטיין:

    מקסים ומיוחד!

  7. מאת איריס אברבנאל:

    מקסימה ונדירה! מקווה שפתיחת התערוכה מוצלחת ובשאיפה להגיע לשיח גלריה .
    את אחת ויחידה!!

כתיבת תגובה