סיפורי טוויה

(נשלח כחלק מ"חדשון" בנובמבר 2013) 

בשנה שעברה צלצל אלי גבר ירושלמי, השייך לאחד הזרמים החרדיים. הוא אמר שברצונו לטוות לעצמו ציצית. הוא כבר התחיל לנקות צמר, אבל לא מצליח לסרקו כראוי, והוא תקוע. האם אוכל לעזור לו.


הזמנתי אותו להפגש לפני שעור הקליעה שלי בירושלים. הוא הגיע, ומיד ראיתי שעומד לפני אדם עם כוונות רציניות . לימדתי אותו את מה שחסר לו, שהיה עניין פשוט, ולא גביתי כל תשלום על כך, אבל ביקשתי ממנו שיספר לי איך הוא מתקדם. הבאתי לו גם לראות פלך קטן שקיבלתי  ממישהו שאביו היה טווה ציציות לפרנסתו.
לימוד טוויה לכשלעצמה הוא לא עניין מסובך, אבל כמו כל דבר דורש תרגול, וטווית חוט של ציצית, המרכב משמונה חוטים דקיקים השזורים יחד – על אחת כמה וכמה. המיומנות הנדרשת היא  גבוהה.

לפני כשבועיים הוא צלצל וסיפר שהוא לובש בשמחה את הציציות שטווה. ביקשתי לראות.
 יצא לי כבר בעבר ללמד אנשים שרצו ללמוד לטוות למטרה זו. אני מתוודה שבעצמי לא ניסיתי,
אך עלתה אצלי השאלה אם הציציות בעבר היו עדינות ודקיקות כמו שהן היום, או שכיוון שנעשו בעבודת יד הן היו מגושמות יותר. מה היה הסטנדרט בעבר?
הייתי סקרנית מאד לראות מה יצא לו.

נפגשנו בסנהדריה. הופתעתי ממש. הציציות שלו נראו לי מושלמות. חוטים דקים, עדינים, שזורים משמונה חוטים דקיקים. את הפלך בו הוא השתמש הוא הכין ממקלות ארטיק שמצא זרוקים ברחוב ושיפוד, ואת החוטים הדקיקים לפני שזירתם הוא גלגל על קרטון של נייר טואלט…
והתוצאות :

                                                                                                                                                                                                                                                                     

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
על זה נאמר בערבית – "אל רזלה א(ל) שטרה תרזל ברג'ל אל חמאר" (הטווה המוכשרת תצליח לטוות גם על רגל של חמור)
הוא סיפר לי שבמאה שערים יש עדיין משפחה המכינה ציציות בעבודת יד. הן יוצאות עוד יותר מושלמות משלו, אבל הם לא מוכנים להכניס אף אחד אל מקום עבודתם…
 
 

סיפור  קצר אחר, גם הוא על אלתור: – אל אחד מהירידים בהם השתתפתי בעבר הבאתי את גלגל הטוויה שלי, כדי להדגים את המלאכה. זה היה יריד מקומי ביישוב קטן. פרקתי את הציוד ואת המוצרים, והנה – הצמר הגלמי לטוויה נשכח בבית.
מה לעשות? חיפוש קצר ליד פחי הזבל של הישוב העלה ערימה של ניירות גרוסים, כאלה שמשתמשים בהם לאריזה. ידעתי שביפן מקובל לטוות נייר, 

 והחלטתי לנסות ולטוות אותם לחוט. זה היה מייגע למדי, אבל בסוף היום היה לי גליל לא גדול של חוט גס למראה, עשוי נייר חום. לא מזמן השתמשתי בחוט הזה כחלק מעבודת אריגה. יצא נהדר. 

הסיפור האחרון להפעם , והמרגש ביותר, מופיע כבר באתר בשם
 "סיפור מרגש על גלגל טוויה",   http://www.old-crafts.co.il/t

 לא מזמן העברתי הרצאה בקיבוץ העוגן, ומשה,חבר הקיבוץ עליו מסופר הסיפור זיכה אותנו בנוכחותו, כך שהסיפור קיבל משמעות מיוחדת.

כתיבת תגובה