קודם לפרק את מה שנשבר, ואחר כך לבנות מחדש. שיעורים לחיים משיקום טראסות.

 

 

בשבוע שעבר הצטרפתי לקבוצה של "ידידי אל ולאג'ה"  (האתר שלהם כאן: – https://friendsofwalaja.wordpress.com/  )  בירושלים, אשר ארגנו סדנא קצרה ללימוד של שיקום טראסות.  את הסדנא הנחה יאסר ח'ליפה, תושב הכפר, שחלקת האדמה שלו קרובה מאד לכביש "עוקף וולאג'ה" המוביל להר גילה, ולכן נוח מאד  גם לישראלים יהודים להגיע אליה.

מאז הסדנא לבניית השומרה לפני 11 שנים (מומלץ לקרוא – זה נמצא במאמרים בתחתית העמוד) לא התאמנתי, וחשבתי שזו הזדמנות טובה.

המטרה של הסדנא היתה ללמוד תיקון של טראסות, אך גם לפקוח את עינינו למה שמתרחש באזור, ולהכיר את יאסר ואת העבודה החקלאית שהוא עושה בחלקה הקטנה שלו. כך למדנו, שיש כוונה להזיז את המחסום 

ממקומו הנוכחי, ומיקומו של המחסום החדש יהיה ממש מול החלקה של יאסר.

הזזת המחסום תגרום לסיפוח שטחים נוספים לפארק הלאומי עמק רפאים, ותמנע את היכולת של עוד בעלי קרקעות פלסטיניים להגיע לאדמותיהם. לא ברור מה יהיה עם החלקה של יאסר, אבל מאד ייתכן כי כל העבודה

המושקעת עכשיו בתיקון הטראסות, ובהכנת השטח החקלאי תוכל לשרת אותו זמן קצר מאד.

"לא נורא," אומר יאסר. "שיהיה למי שבא אחרי. ערבים – יהודים – לא חשוב. אני אוהב את העבודה הזאת, אני אוהב את האדמה הזאת, ואת מה שנשבר צריך לתקן".

את הטראסות הללו בנה סבו לפני כ-60 שנה, לאחר שנעקרו ב48 מוואלג'ה הישנה, שהיתה היכן שהיום מושב עמינדב. אלו היו אדמותיו עוד מלפני 48, אך בשל המרחק, באותם ימים הן לא שימשו לחקלאות אינטנסיבית.

רק לאחר המעבר לוולאג'ה של היום, סבא שלו הכשיר את השטחים הללו. אבל טראסות צריכות תחזוקה שוטפת, ולפעמים גם תיקונים.

כל מיני גורמים עשויים להרוס טראסות – שורשי עצים, או אדמה רבה מדי הנכנסת אל בין האבנים, תופחת בגשם וגורמת להתמוטטות. במקרה שלפנינו – זו היתה הסיבה.

אדמה מהשטח שלמעלה גלשה לתוך הרווחים שבין האבנים. 

כדי שאפשר יהיה לתקן כמו שצריך, דבר ראשון צריך לפרק, להוציא את כל האבנים הרעועות, ולהגיע עד לסלע היסוד  עליו בנויה הטראסה.

בכל תיקון, חשבתי, צריך לעשות את זה. צריך לחפור ולחפור, עד שנגיע ליסודות ונבין מה לא בסדר, ואז נוכל לפרק, עד שנגיע למקום יציב ובטוח.

רק אז נוכל להתחיל לתקן ולבנות מחדש. 

 

דחוס חתוך

 

אז זה מה שעשינו. דרדרנו את כל האבנים שהיו רעועות, וגם את אלו שבצדדים שלהן, והוצאנו את כל האדמה ואת כל האבנים הקטנות עד שהגענו לסלע יציב. השלב השני היה להניח אבנים גדולות בבסיס.

ולא סתם אבנים גדולות, אלא גם אבנים חזקות. שכן לא כל האבנים הן אותו דבר. יש ביניהן קשות וחזקות, ויש ביניהן כאלה שהזדקנו, שהן מלאות סדקים,

וכל מכת פטיש תפורר אותן בקלות. את אלה לא נניח בטרסה בכלל, ובמיוחד לא בבסיס. אולי למעלה. 

לפני שהוא מניח את האבנים, יאסר בוחן אותן, כדי לראות איך הן היו מונחות קודם. כי שישים השנים שעברו עליהן בטראסה כבר נתנו בהן את אותותיהן, וגרמו ל"פנים" שלהן  – החלק שהיה מופנה החוצה, לשמש – להשחיר. 

"לסבא שלי היתה סיבה טובה להניח את האבן הזאת  כך" אומר יאסר כשהוא בוחן את האבן. "אז אני אשתדל להניח אותה באותה צורה שסבא שלי הניח אותה, אפילו אם אני לא יכול לשחזר את המקום המדוייק בו היא היתה"

מובן שזה ריגש אותי… 

 

P1080317

 

לאט לאט הונחו האבנים במקומן. בכל אבן הפכנו והפכנו, עד שנמצאה הזוית הנכונה המיוחדת עבורה. "עד שהיא תמצא איפה למות" אמר יאסר. כי טראסה שבנויה נכון – תישאר שם לזמן רב. 

אבל מציאת הזוית הנכונה לאבן הוא לא עניין פשוט, ופעמים רבות זה ממש לא מה שנראה לעין ממבט ראשון. לפעמים אפילו להיפך. היציבות לא מושגת בהכרח מהנחת האבן על השטח  הכי רחב שלה,

כפי שאפשר היה לחשוב, אלא דוקא ממשחק של ניגודים המשלימים זה את זה. הישענויות הדדיות של אבן אחת על אבן אחרת, ותמיכות קטנות

המקבלות חיזוק מהמוני האבנים הקטנות הנשפכות אל החללים שבין האבנים הגדולות.

ועוד דבר – יציבות הטראסה לא תושג אם ננצל את החלק הכי ארוך של האבן ל"פנים" (הצד הנראה לעין) אלא ההיפך.

את הצד הכי ארוך של האבן, זה שנראה הכי טוב, והכי מפתה להניח אותו כלפי חוץ – נניח דוקא בניצב לפני הטראסה, כדי שעיקר התמיכה תהייה בפנים, בחלק הנסתר.  

נקודות מעניינות למחשבה על החיים…

כל אבן שהונחה צריכה היתה לעבור את "מבחן הדריכה" – אם אפשר לעמוד עליה בלי שתזוז ממקומה – ההנחה עברה את המבחן. 

בסוף היום, ולאחר ארוחת צהריים של כרוב ממולא מגינת הירק של יאסר, אכן הצלחנו לתקן את ההריסה בטראסה. הסתכלנו על התיקון בסיפוק, אבל גם קצת בעצב. כי כולנו הבנו שאת ההרס הגדול והעצום ביחסי המדינה היהודית עם תושביה הערבים של הארץ אי אפשר לתקן בארבע שעות…

כי כמו שלמדנו בסדנא הקצרה לתיקון טראסות – תיקון אמיתי דורש חפירה אל היסודות, וחשיפת סלע האם היציב, עליו נוכל להניח אבני יסוד חדשות וחזקות. בהקשר של הסכסוך היהודי – ערבי זה יהיה תהליך שידרוש מכולנו הרבה אומץ והרבה מאמץ.

אבל בינתיים אפשר ללמוד לתקן טראסות, לפקוח עיניים, ולתקן קצת, במקומות הקטנים שאפשר, גם את האמון.

תודה לאביב, שארגן את הסדנא, וליאסר – על ההנחיה ועל גדלות הנפש, לתקן ולעשות גם בלי לדעת אם יזכה להנות מהפירות.

 

שיקום טראסות - יאסר

 

2 תגובות לפוסט "קודם לפרק את מה שנשבר, ואחר כך לבנות מחדש. שיעורים לחיים משיקום טראסות."

  1. אביבסקי הגיב:

    תודה יונית על הטקסט היפהפה.

  2. בילהה גרינשטיין הגיב:

    יונית הטקסט שלך כל כך משמעותי ומשקף לעומק איך צריך לשקם דברים..
    הלוואי והתובנות שהעלית כאן יעזרו לנו בחיינו האישיים ולביית חיים משותפים הארץ שלנו
    בילהה מכמון

כתיבת תגובה