מציאת צמחים מקומיים המתאימים לקליעת הנשים האתיופיות בארץ

 

 

במאמר זה אציג את הנסיונות למצוא צמחים הגדלים בארץ, כדי שיהוו תחליף לצמחים "גרמטה" ו"אכרמה", שהיו הצמחים העיקריים בהם קלעו הנשים האתיופיות באתיופיה.

זהו סיכום ביניים לפרוייקט "שומרות על הגחלת 2017" שנערך במסגרת התכנסות מלאכות קדומות "אבני דרך".

הצגת הפרוייקט מופיעה כאן https://www.avneiderech.com/sag2017

הערה: מרבית הנשים שריאיינתי ועבדתי איתן לא רצו להיזכר בשמן ולא רצו שאפרסם תמונות שלהן. 

 

רקע,

מלאכת הקליעה  היתה אחת החשובות במלאכות של הנשים היהודיות באתיופיה. המוצרים הקלועים היו חלק בלתי נפרד מן התרבות ומאורח החיים היומיומי. הנשים קלעו בליפוף, וקליעה זו נקראת  "סיפט". צמחים מיוחדים שימשו ל"סיפט", ואף שלא תמיד היו אלה הנשים שיצאו לאסוף את הצמחים הללו בעצמן, הן הכירו אותם וידעו להשתמש בהם. הצמחים העיקריים הם "גרמטה" וא"אכרמה". ביחד עם הקדרות, (שלא כל הנשים עסקו בה) שימשה ה"סיפט" להכנת כל הכלים שהיו נחוצים  לעבודה במטבח. סלי הסיפט שימשו גם מחוץ למטבח – ללקיחת מזון או חפצים נחוצים למסעות, להגשת האוכל לבני/ות הבית, (הסלים שימשו גם כשולחן האוכל עצמו, סביבו הסבו בני/ות הבית לאכול), והיה להם חלק חשוב ביותר בחגיגות החתונה. בבית הייתה האישה מוקפת בסלים שהיא עצמה קלעה, והבנות היו קולעות מגיל צעיר. כאשר שאלתי אם כל הנשים ידעו לקלוע ענו לי שמי שלא ידעה לקלוע לא היתה יכולה להתחתן. *[1]

 

למה חשבתי שזה חשוב.

עם בואן לארץ, נותקו הנשים האתיופיות מסביבתן הטבעית, ונאלצו להתרגל לאורח החיים המודרני בארץ, אשר רחוק מאורח החיים הכפרי באתיופיה כרחוק מזרח ממערב. הקליטה של עדה זו מורכבת מאד, ובעיות שלא נפתרו, עודן מדממות כפצע פתוח. עבור נשים אתיופיות רבות הקליעה היתה חלק מהותי מהחיים, ומי כמוני יודעת, שמלאכה כזו נחוצה לנו לא רק כדי לייצר כלים שימושיים אלא גם כדי לייצר בתוך עצמנו שקט, סבלנות, והפסקה, שתעזור לנו להתמודד עם קשיי היומיום.

נשים אתיופיות לא מעטות רצו להמשיך במלאכה לאחר בואן לארץ. הן משתמשות בעלי דקל כחומר למילוי, ובחוטים סינתטיים שונים לקליעה עצמה. פתרון זה קיבל עידוד הן במרכזי הקליטה והן בהתאגדויות שונות המשתמשות במלאכות היד של הנשים בנסיון לייצר עבורן פרנסה.

 

 

סל קלוע מרצועות ניילון. ליופי ולהדגמה, ולא לשימוש. קליעה - אהטי - קרית גת.

סל קלוע מרצועות ניילון. ליופי ולהדגמה, ולא לשימוש. קליעה – אהטי – קרית גת.

 

 

 

פתרון זה הוא חלקי מאד מבחינת שימור המלאכה, שכן אינו משמר כלל את מיומנויות הקליעה, הקשורות בעבודה עם הצמחים – איתורם, קטיפתם, ייבושם, הטיפול בהם, השמירה עליהם, הצביעה, וכן היכולת לעבוד בהם, תוך שימוש בכלי עבודה מיוחדים. העבודה בחוטים סינתטיים קלה יותר, ולכן בעצם מעלימה את המיומנויות החשובות האלה. יותר מזה – אחת הטכניקות של הקליעה בצמחים נקראת מוסוורק, והיא מתבססת על אריגת פסי רוחב מ"גרמטה" בתוך ליפוף רחב מאד שנעשה ב"אכרמה".  העבודה בחוטים סינתטיים לא מאפשרת את התוספות הרוחביות הללו, ובכך מעלימה טכניקה שלמה.

 

 

מוסוורק

 

 

חשוב לציין, שגם באתיופיה נעשה בשנים האחרונות מעבר לשימוש בחוטים סינתטיים.

בעוד הסלים באתיופיה היו נחוצים ממש ושימושיים ממש, בסלים הנקלעים מהחוטים הסינתטיים  לא נעשה שימוש יומיומי. הם משמשים בעיקר לנוי, שכן אינם מתאימים לעבודה במטבח, ואם רוצים להגיש בהם אוכל, צריך להניח בתוכם יריעת ניילון לפני כן, כדי שלא יתלכלכו, כי רחיצתם בעייתית. העבודה בחוטים סינתטיים, אם כך, הופכת את הקליעה של הנשים ממלאכה שיש בה צורך מעשי, למלאכה שהיא תחביב, ואולי גם למילוי צורך נפשי.

ברצוני להדגיש כי היהודים/ות  שחיו בכפרים באתיופיה ידעו לייצר עבור עצמם/ן את כל צרכיהם/ן הבסיסיים ולא היו צריכים/ות לקנות כמעט כלום.

בישראל נשים אתיופיות רבות המכינות בביתן אינג'רה – ה"לחם" האתיופי הבסיסי – צריכות לקנות את הטף ביוקר רב, ולהשתמש בכלים מיובאים מאתיופיה, שגם אותם עליהן לקנות. העלייה לארץ הפכה אותן מיצרניות לצרכניות. הן עברו מעצמאות חומרית לתלות חומרית.

לכן, מעבר לשימור המיומנות של המלאכה, רציתי בפרוייקט הזה להחזיר מעט כוח לידיהן, לפחות בהקשר הזה, של היכולת לייצר עבור עצמן כלים שימושיים בקליעה, כפי שעשו באתיופיה. מסיבה זו כללתי בפרוייקט לא רק מציאת צמחים שאפשר יהיה לעבוד בהם, אלא גם את גידול הצמחים, כדי שהן תוכלנה לגדל אותם עבור עצמן – בעציצים בבית, או בגינות קהילתיות בהן יכולה להיות להן גישה לצמחים.

 

נסיון ראשון

את הנסיון הראשון עשיתי בשנת 2010 בירושלים. הבאתי סמר לנשים אתיופיות באחד מהמועדונים, ושאלתי אותן אם הן חושבות שאפשר לקלוע בזה. הנשים טענו כי הצמח דומה לאכרמה, והראו לי כיצד הן מפצלות אותו לשניים. בהתחלה הן התרגשו מאד. הן גם עשו נסיון קטן לקלוע בו, ואמרו – "אפשר, אבל לא טוב". הן התלהבו מהאפשרות לקלוע בצמחים, אבל… לא בצמח הזה.

כדי לאתר צמחים ארצישראליים שיחליפו את ה"גרמטה " ואת ה"אכרמה" היה עלי קודם כל לנסות ולברר מהם אותם צמחים. הבנתי שגבעול האכרמה דומה לגבעול של הסמר, אך חשבתי שעלי להתרכז במציאת תחליף לגרמטה, כיוון שחזרתי ושמעתי כי זהו הצמח הטוב ביותר לקליעה.

 

ובכן – מהי הגרמטה?

בביקורי בגינה הקהילתית של האתיופים/ות בבת ים בשנת 2012, הראו לי צמח שהם מצאו באחד הנחלים בגולן, והביאו אותו לגינתם בנסיון לגדלו. הם חשבו שזה גרמטה. דבר זה גרם לי לחשוב כי הגרמטה הוא מין גומא. אישה אתיופית שעובדת בגן הלאומי ציפורי אף הראתה לי בידה על צמחי הגומא הגדלים שם כצמחי נוי, ואמרה שזוהי הגרמטה. לעומת זאת במקומות אחרים נאמר לי כי הגרמטה איננו צמח מים, שהוא גדל בהרים, ושהוא לא ממשפחת הגמאיים בכלל. מרבית הנשים שהבאתי להן מינים שונים של גומא אמרו שזה "גיצ'ה" ולא "גרמטה". הן טענו שמצמח זה היה נהוג לקלוע את ה"גיסה " – מעיל הגשם, אבל לקליעת הסלים אין טוב מגרמטה.

אפשרות שלא חקרתי, היא שבדומה למה שלמדתי על השם "סעד" בערבית, גם השם "גרמטה" אינו מתאר מין בוטאני אחד, אלא מגוון מינים, הדומים זה לזה בייעודם השימושי. כלומר – ייתכן כי באזורים שונים באתיופיה קראו לצמחים שונים בשם גרמטה, והשם הזה ייצג את הצמח הטוב לקליעה. אינני סבורה כי זה המקרה, אבל כיוון ששמעתי גרסאות שונות אודות הגרמטה מנשים וגברים שונים שגדלו באתיופיה, אינני מבטלת לחלוטין אפשרות זאת.

 

פזילה לתימן

עולות תימניות רבות, שהגיעו בשנות החמישים לארץ מצאו כאן תחליפים למיני הצמחים בהם קלעו בתימן. קליעת הנשים בתימן דומה במקצת לקליעת הנשים באתיופיה. גם היא נעשית בליפוף, וחשבתי שאפשר יהיה ללמוד מנסיונן. הנשים התימניות התחילו לגדל בגינותיהן גומא תרבותי, שמקורו במדגסקר, ואף שגומא זה לא היה הצמח בו עבדו בתימן, הן הצליחו לקלוע בו בארץ סלים זהים לאלו שקלעו בתימן. הן אף הצליחו לצבוע את הגומא וליצור דוגמאות צבעוניות. בביקור בשנת 2017 בבית מלאכה לצורפות תימנית, ראיתי בחצר גומא ארוך הגדל בעציץ. הבנתי מיד שגידולו נעשה לאותה מטרה, ואכן נאמר לי כי אימו של הצורף היתה קולעת.

על סמך נסיונן של הקולעות התימניות, כשהצעתי את הפרוייקט ל"שומרות על הגחלת" חשבתי כי אוכל לאתר בארץ צמחים שיתאימו גם לקליעה של הנשים האתיופיות.

 

 

גומא תרבותי גדל בחצר של קולעת תימניה.

גומא תרבותי גדל בחצר של קולעת תימניה.

 

 

סל שנקלע בארץ בידי קולעת תימנית המשתמשת בגומא. צילום מירב פלם

סל שנקלע בארץ בידי קולעת תימנית המשתמשת בגומא. צילום מירב פלם


 

 

 

נסיון הקליעה עם צמחים מהארץ

בשנת 2016 הכרתי קבוצת נשים אתיופיות שעובדות ביחד במועדון בעפולה, הקרובה למקום מגורי, וחשבתי שיהיה נכון לעבוד איתן, למרות שיש לי קשר יציב למדי עם לקיה ירדני, המרכזת קבוצה דומה בקרית – גת. ביסוס קשר של אמון לצורך עבודה משותפת איננו פשוט, וכיוון שאינני דוברת אמהרית, ואינני מכירה היטב את התרבות ואת מה מקובל ומה לא מקובל, היה עלי לגשש, ולהתאזר גם בסבלנות וגם בנכונות לטעות טעויות מזיקות. (שאכן טעיתי). הבאתי למרכז כמה צמחים, ואמרתי שאני מעוניינת לנסות ולשחזר את הקליעה האתיופית בצמחים. נראה היה כי אחת הנשים בקבוצה גילתה עניין, ושמרתי את שמה ואת מספר הטלפון שלה. איתה באמת ערכתי את הניסוי. (היא איננה מעוניינת שאחשוף את זהותה).

 

גמאים שונים.

בהסתמך על הנסיון של הנשים התימניות, התחלתי לנסות ולגדל בעציצים גומא תרבותי ננסי, גומא ארוך, וגומא תרבותי גדול יותר. הגומא התרבותי גדל בגינות נוי רבות. כשהוא ירוק הגבעול שלו נראה עגול, ולא משולש, ויש עליו צלעות דקות. כלומר – הוא לא חלק. לאחר הייבוש הגבעול מקבל צורה משולשת יותר, אך הצלעות העדינות לא נמחקות לגמרי. הגומא הננסי קטן יותר ועדין יותר, והתחלתי בו, כיוון שיש לי מקור להשיג ממנו שתילים, וכיוון שהוא קטן, נוח להתעסק איתו. חשבתי שיהיה נכון לבחון גם מין גומא שהגבעול שלו חלק ומבריק, כיוון שסלי הגרמטה הם בעלי ברק. בכנרת גדל גומא ריחני, שהוא מין פולש, וגבעולו חלק. לא ניסיתי לגדלו בעציץ, כי בשלב זה נוח לי לאספו בכנרת, שאיננה רחוקה ממקום מגורי, וגם לא רחוקה מאד מעפולה. חשבתי שאם נמצא כי זהו הצמח הטוב ביותר, ניסע ביחד – הקולעת האתיופית ואני –  לאסוף ממנו.

לאחר שאושר הפרוייקט והיה לי תקציב קטן, חזרתי אל הקולעת מעפולה, אכנה אותה בר', והבאתי לה עציץ עם הגומא התרבותי. ר' גרה בקומה רביעית בשיכון, ואין לה גינה פרטית. היא אמרה שהצמח דומה לגיצ'ה, ולא לגרמטה, אבל היתה מוכנה לנסות. בביקורי הבא הבאתי להראות לה סלים שנקלעו בארץ על ידי נשים תימניות מצמחים דומים, והיא התרשמה מהם מאד. עבר זמן מה עד שיכולנו להתחיל לנסות בפועל. במשך הזמן הזה הצמח בעציץ של ר' מת, ואני חשבתי שעד שנדע איזהו הצמח המתאים, עדיף שאת נסיונות הגידול אעשה אצלי.

 

בחורף 2018 , לאחר שסיכמנו על מחיר השיעורים, התחלתי לבוא אל ר' בכל שבוע כדי ללמוד ולנסות לקלוע בגומא. חשוב לציין, ששיטת הלימוד המקובלת בתרבויות מסורתיות היא ההתבוננות. כלומר – ה"מורה" איננה משתמשת במילים כדי להסביר ולהדריך את התלמידה, (אני) אלא עובדת בעצמה, ומתוך כך התלמידה לומדת. עם זאת ר' דוברת עברית טובה, ואני ביקשתי ממנה מדי פעם לעצור ולהסביר לי, והיא עשתה זאת בשמחה.

לשיעור הראשון הבאתי כמה מיני גומא יבשים שהכנתי מראש – גומא ריחני, גומא הפרקים, גומא צפוף, (שגם לו גבעול מבריק) גומא ננסי וגומא תרבותי "רגיל". בגומא הפרקים, שגבעולו עגול גם לאחר הייבוש, ר' לא רצתה לקלוע כלל. הפרקים, שנראים בצורה ברורה כשהגבעול יבש, לא מצאו חן בעיניה.

 

פיצול החומר והכנתו לקליעה

דבר ראשון היה עלי ללמוד לפצל את החומר ולהכינו לקליעה. הפיצול נעשה באותו אופן אותו הראו לי הנשים בירושלים: בעזרת ציפורן האגודל מפרידה הקולעת חלק מבסיס הגבעול ואוחזת בו ביד ימין. את יתר הבסיס היא מחזיקה בין שיניה, וביד שמאל היא מחזיקה את הקצה השני של הגבעול ומותחת אותו. יד ימין מושכת את החלק בו היא אוחזת, ומפרידה אותו מיתר הגבעול, אשר נותר מתוח בין הפה ויד שמאל.

 

 

חתוך דחוס

 

 

את הגומא, שגבעולו משולש, פיצלנו לשלש רצועות. החומר הספוגי הנמצא במרכז גבעול הגומא מיותר ולא נעשה בו שימוש. את הסמר פיצלנו לשניים, אך לא המשכנו לעבוד בו, כיוון שכמו הנשים בירושלים, גם ר' טענה כי הוא קשיח מדי, מתפצל, ולא טוב מספיק.

למילוי השתמשנו בעלי תמר ירוקים, שפיצלנו בעזרת מחט לרצועות דקות מאד. העבודה נעשית בהם כשהם יבשים.

 

 

P1110028

 

 

רצועות הגומא המפוצלות עוברות טבילה קצרה בקערת מים לפני הקליעה. החומר לא נשאר שרוי בתוך המים. הקולעת מכינה ומרטיבה את החומר איתו ברצונה לעבוד ממש לפני הקליעה, ואין היא משתמשת במלאי שהוכן מראש.

 

רגע לפני שהתחלנו – הצצה לחומרים מאתיופיה

בערך בזמן זה, חזרה אחות של ר' מאתיופיה, והביאה איתה מעט גרמטה. באותו זמן עבדתי בקדחתנות על צילומים לספרי, (הספר קליעה מדור לדור – על מסורות הקליעה בארץ אמור לצאת לאור בתחילת 2019).  ומצאתי צילום של אכרמה ושל אללה, שהובאו מאתיופיה,  ואף קיבלתי מעט אכרמה ומעט  "סינדדו" ממישהי שקנתה אותם באתיופיה. 

 

 

גרמטה

גרמטה

 

 

 

אכרמה

אכרמה

 

 

לרוע המזל, הגרמטה לא הגיע כצמח שלם, והחומר גם ניזוק במזוודה והעלה מעט עובש, כך שלא יכולתי להתרשם ממנו או להבין כיצד נראה הצמח עצמו. האכרמה, לעומת זאת הגיעה עם תפרחותיה. אינני מכירה צמח דומה הגדל בארץ. אני מצרפת לכאן צילום, ואם מישהו/י מהקוראים/ות מזהה את הצמח או משפחתו – אשמח כמובן ללמוד עליו ככל שאוכל.

 

התחלת הקליעה

הקולעות בירושלים, שעבדו עם הסמר, התחילו על ידי קשר במרכז. הקולעת ממנה למדתי בעפולה התחילה בהחזקת חומר המילוי כצלב וליפוף רצועת גומא על מרכז הצלב עד שהוא יציב. אני מניחה כי שתי השיטות היו מקובלות באתיופיה, כפי שגם בקליעה התימנית וגם בקליעה הפלסטינית בקש החיטה  יש יותר מדרך אחת להתחיל את הליפוף. מה שמייחד את הקליעה האתיופית לעומת הקליעה התימנית והפלסטינית, הוא שהיא נעשית משמאל לימין, כשחומר המילוי אינו מוחזק בדרך כלשהי.

דבר נוסף הוא, שהקליעה האתיופית עדינה יותר – החומר בו משתמשות הקולעות צר מאד, וכמות חומר המילוי קטנה. משמעות הדבר – עבודה איטית יותר, ותוצאות עדינות יותר. 

 

כלי העבודה היחיד המשמש את הקולעת העובדת בגרמטה הוא מרצע, (ווספה באמהרית) שכן הצמח יציב מספיק כדי לעבור בחור שנוצר. קצה הגומא לא היה יציב דיו כדי שנוכל להשחיל אותו לתוך החור בקלות, ולכן נעזרנו גם במחט. בכל מהלך עשינו חור בעזרת המרצע, ובחור הזה העברנו  את המחט, כשרצועת הגומא מושחלת בתוכה. באופן זה סיימנו ללפף את המעגל הראשון, וכל רצועות המילוי התאחדו.

לאחר שהסיבוב הראשון הושלם, הקליעה ממשיכה כשבלול. החורים הבאים נעשים בקצה הדוּר הקודם, כל פעם מעט ימינה.

 

 

התחלת העבודה. שימו לב למרצע האחוז בין הזרת לקמיצה.

התחלת העבודה. שימו לב למרצע האחוז בין הזרת לקמיצה.

 

 

 

כמה דורים ראשונים, נקלעו בעיקר מגומא ריחני

כמה דורים ראשונים, נקלעו בעיקר מגומא ריחני

 

 

בשלב הזה אני התרגשתי מההצלחה. זה נראה לי טוב. ר' לא התרגשה ביותר… בצילום קשה לראות, אבל סיבים קטנים של גומא יוצאים מהצדדים, והמשטח לא חלק לחלוטין.

המשכנו וניסינו לקלוע במיני גומא אחרים. ניסינו את הגומא התרבותי – הקטן והגדול, ואת הגומא הצפוף.  כולם עבדו בצורה דומה. המקלעת של ר' הלכה וגדלה, והמקלעת שלי הלכה והתעגלה… לכיוון ההפוך ממה שהיתה אמורה להתעגל אליו…

 

 

34 sjux

 

 

מכיוון שזו עבודתי הראשונה והיא נועדה במיוחד בשביל לנסות את חומרי הקליעה, לא היה לי אכפת. ר' המשיכה לקלוע מגש, אותו היא מכנה קקדה. (יש לו שם נוסף – סבתרא. השוני בשמות נובע מהבדלים בין אזורים שונים באתיופיה.) הקקדה היא בדרך כלל עבודתה הראשונה של מי שלומדת לקלוע. כלומר – זהו המוצר הפשוט ביותר לקליעה, שכן הוא שטוח, ואין חשיבות רבה לצפיפות הקליעה או ליופיה. מגש זה מיועד להסרת האינג'רה מהמגוגו- הכלי עליו היא נאפית. זהו ממש כלי עבודה, ועליו להיות גמיש במידה הנכונה, וגם עמיד לחום. הקוטר שלו כ-50 ס"מ.

 

נסיונות צביעה

מכיוון שחלק נכבד מהקליעה האתיופית קשור בקליעת דוגמאות צבעוניות, רציתי לנסות גם את צביעת החומר. עשיתי בביתי שני נסיונות צביעה בצבעים סינתטיים מיוחדים לקש, אותם קניתי לפני כמה שנים בירדן.  בירדן צבעים אלו נמכרים לצביעת קש חיטה, אבל חשבתי שקש הוא קש, וניסיתי. הצבע אמנם נתפס היטב על הגומא, אבל לאחר שהרטבתי אותו וניסיתי לקלוע בו, הצבע "נזל" והשאיר כתם על המקלעת שלי. לא המשכנו לנסות. ייתכן שעכשיו, אחרי שעבר זמן מה, הצבע נספג עמוק יותר בתוך הגומא היבש, ויש מקום לנסיון נוסף.

 

הגומא הטוב ביותר הוא כנראה…

ר' היא אשה עסוקה ועובדת, ולא התפנתה לקליעה בזמן שאני לא הייתי איתה. גם אני קלעתי בעיקר בחברתה, ותחת הדרכתה. הקליעה בליפוף היא, להרגשתי, הקליעה החברתית ביותר, וקשה לעשותה לבד. נהניתי לתרגל אותה ביחד, לצפות בר' עובדת, וגם לשמוע את סיפוריה על אתיופיה. לאחר כחודשיים וחצי בהם נפגשנו כמעט בכל שבוע, השתתפתי במפגש קולעות כלשהו, ואחת המשתתפות נתנה לי גבעולים דקים מאד של גומא, שקיבלה ממישהי מהכפר הבדואי כעביה. הבאתי את הגבעולים לר', והיא התלהבה מהם. לדבריה זה היה החומר הטוב ביותר איתו עבדנו עד כה, והיא חשבה שייתכן שאפשר יהיה אפילו לעבוד בו ללא מחט כפי שעבדו בגרמטה. חשבתי שזהו גומא ארוך, ובאמת ייתכן שעד לאותו זמן לא ניסינו לקלוע בגומא הזה. בכל מקרה, גבעולי הגומא הארוך היבש שהיו ברשותי היו עבים יותר מאלו שקיבלתי. כמובן שלפי חוקי מרפי, זהו סוג הגומא שהכי קשה למצוא בכמות גדולה, לפחות באזור מגורי. עם זאת, הוא גדל בכמות קטנה באחד מערוצי הנחלים לא רחוק מביתי, ומיד יצאנו – בן זוגי ואני  – להביא ממנו שורשים ולשתול בעוד כמה עציצים.

 

מחשבות על דיוק

באותו מפגש שאלתי את ר' אם היא מתכוונת להמשיך ולקלוע את הקקדה שלה ולנסות להשתמש בה. היא ענתה שאיננה חושבת שהיא תהיה טובה לשימוש, כי הסיבים שיוצאים ממנה עלולים להיתפס באינג'רה הרכה ולקרוע אותה. התשובה הזו היתה חשובה מאד בעיני, והאירה עבורי היבט חשוב:  כל מלאכה מסורתית קשורה לסביבה הטבעית בה התפתחה, כלומר לצמחים או לבעלי החיים, שגדלים בה, וכמובן לתרבות המקומית, וליתר המלאכות המסורתיות של אותו אזור. כמו באבולוציה, מדובר בהתפתחות ארוכת שנים. ייצור כלי העבודה צריכים להתאים בדיוק לתפקידם. בדיוק. לא בערך. מכיוון שאין לי נסיון בהכנת אינג'רה ובהורדתה מהמגוגו בעזרת קקדה, לא יכולתי לחשוב בעצמי  על החיסרון הזה, של הקקדה שקלעה ר' בצמחים המקומיים. עבורי, הנסיון שלנו הצליח מאד – הצלחנו לקלוע בצמחים מקומיים. אבל עבורה, הנסיון לא הצליח, כי לדעתה הכלי שהיא יצרה עלול להיות בלתי שימושי.

אמנם עד שלא ננסה להוריד אינג'רה מהמגוגו או מהמחבת בעזרת הקקדה הזאת לא נדע, אבל עדיין – בבואי "לשמר" מלאכה מסורתית של מקום אחד במקום אחר, יש לקחת בחשבון גם עניינים כאלה, שאני, כמי שלא מכירה היטב את המרחב הטבעי של המלאכה אותה אני רוצה לשמר, ואת מכלול הדברים הקשורים בה, לא יכולה להבין.

 

ללמוד מאלו שיודעות – פזילה נוספת לתימן

מעל השולחן בו אני יושבת וכותבת שורות אלו ניצבים שני סלים, שנקלעו בארץ מגומא בידי נשים תימניות. פני השטח שלהם חלקים לגמרי בצד "ימין" של העבודה, והצבעים שלהם חזקים וברורים, וללא נזילות. אפשר אפילו לרחוץ אותם במים ללא כל בעיה. אני יודעת שהן משתמשות בצמחים מקומיים. הקליעה אמנם איננה עדינה כמו הקליעה האתיופית, אך היא דומה בהחלט.

הדבר הנכון, כך נראה לי, הוא למצוא מישהי מהן, שתסכים ללמד אותנו. מחשבה זו איננה חדשה. חשבתי אותה כבר בתחילת הפרוייקט, אך מחשבות לחוד וביצוע לחוד. מציאות החיים של הנשים משתי האוכלוסיות הללו – גם העולות החדשות, יחסית, מתימן, וגם העולות מאתיופיה, לא מאפשרת להן לנסוע, שלא במסגרת המשפחה, ועניינים של גיל ומרחק לא מקלים על המבצע. במסגרת התקציב הקטן שהיה לי לא יכולתי להרשות לעצמי לנסות ליצור גישור כזה, שאיננו פשוט לביצוע.

הרצון לשמר את המלאכות המסורתיות הוא שגעון שלי, ובמידת מה אני כופה אותו על אלו שאני לומדת מהן. כאשר יש לדבר הצדקה כלכלית ברורה ומיידית, אני יכולה להצדיק זאת. אך כאשר מדובר במה שנראה מבחוץ כגחמה שלי, ולפני שיצרתי מערכת יחסים קרובה עם הנוגעות בדבר, אין הדבר פשוט ללא תקציב גדול. אני עדיין חושבת על כך, ומקווה שאוכל ליישם רעיון זה בקרוב בימינו.

 

יישום  ב"אבני דרך"

המפגש האחרון שלי ושל ר' היה בחודש מרץ. ר' היתה עסוקה בהכנות לפסח, ולא הצלחנו להיפגש עד להתכנסות "אבני דרך". לא הצלחתי לשכנע אותה לבוא איתי להתכנסות, ולכן במהלך ההתכנסות הדרכתי בעצמי שלש סדנאות, בהן לימדתי את מה שלמדתי ממנה. פתחתי והתנצלתי שאינני אוהבת ללמד את מה שאני עצמי עדיין לא יודעת. לא הייתי שלמה עם זה, אבל זו היתה התחייבותי במסגרת שומרות על הגחלת, וראיתי זאת כשלב נוסף של הפרוייקט. זה אכן היה שלב מעניין, שכן כל המשתתפות/ים בסדנאות הצליחו לקלוע. הבאתי איתי גומא תרבותי וגומא ריחני, שמנסיוננו המשותף נוחים יותר לקליעה מאשר הגומא הצפוף, וכן הבאתי איתי עציץ של גומא ארוך, רק כדי להראות אותו. בינתיים הוא עוד היה קטן.

 

 

חתוך

 

P1090245

 

לאחר הסדנא, כתב לי אחד המשתתפים כי ערך נסיונות מוצלחים לקלוע באותה שיטה עם עלי דקל וושינגטוניה. 

 

גידול גומא ארוך בעציצים

עניין זה נוחל בינתיים הצלחה גדולה. אנחנו מגדלים שלשה עציצים בביתנו, ליד הברז. כל עציץ נתון בתוך דלי עם מים, ומושקה לעתים קרובות. התייבשות, אפילו קלה, מביאה להתייבשות של הצמח, אך אם יש לו די מים, הוא משגשג. במהלך הקיץ קצרנו את הצמחים, ותוך זמן קצר הם גידלו מחדש עמודי תפרחת גבוהים. גידול הצמחים בדרך זו נעשית כרגע לשם הנסיון, ולא כדי לייצר כמות גדולה של חומר. כאמור, המטרה שלי היא לראות אם אפשר לגדל את הצמחים בעציצים, כך שגם קולעת הגרה בעיר, תוכל לגדל עבור עצמה את כמות החומר הדרושה לה במרפסת. נראה לי כי התשובה היא כן. עציץ נוסף נמצא אצלנו לא בתוך דלי, אלא בתוך מחבת. גידולו אינו טוב כשל אלו ששקועים בדלי לגמרי.

 

 

עציצי הגומא הארוך לאחר קיצוץ עמודי התפרחת.

עציצי הגומא הארוך לאחר קיצוץ עמודי התפרחת.

 

 

גבעולים (עמודי תפרחת) יבשים מהחיתוך הראשון, ועמודי תפרחת חדשים שנחתכו כעבור כחודש וחצי.

גבעולים (עמודי תפרחת) יבשים מהחיתוך הראשון, ועמודי תפרחת חדשים שנחתכו כעבור כחודש וחצי.

 

באשר לקליעה בגומא זה בלבד – עדיין לא עשינו נסיון, בעיקר כי לא היה לי מספיק חומר. כפי שכתבתי בהצעת הפרוייקט, התהליך כולו עשוי להיות ארוך ולהתמשך על יותר משנה אחת. כרגע נראה לי ששלב ראשון של הפרוייקט הסתיים. הצלחנו ליישם את שיטת הקליעה בצמחים מקומיים באופן חלקי (בגלל השימוש במחט), והצלחנו לגדל צמחים שנראה כי הם מתאימים לקליעה בעציצים.

בחודש יולי נסעתי ללקיה ירדני, מייסדת קבוצת "אהטי" בקרית גת, והבאתי לה במתנה עציץ אחד עם גומא ארוך. היא שמחה מאד, ואמרה שתשתול אותו אצלה. נראה לי שלפני שאני מפיצה את הצמח לגידול בגינות קהילתיות, עלינו לוודא שהקליעה בו באמת משביעה את רצונן ואת צרכיהן של הנשים האתיופיות.

 

 

 

 

[1] הרחבה על הקליעה האתיופית, וגם על הקליעה התימנית מופיעה בספרי "קליעה מדור לדור – על מסורות הקליעה בארץ". הספר אמור לצאת לאור בראשית 2019. קטעים מתוך הספר, המתארים את השימוש בחומרי הגלם באתיופיה מובאים בהצגת הפרוייקט לפני הגשתו למימון. מומלץ לקרוא קטעים אלה לפני קריאת המאמר, וניתן לראות אותם כאן באתר אבני דרך. את הספר אפשר לקנות במכירה מוקדמת אצלי – 04-6708184 yonitcrystal@gmail.com  או כאן (לחצו על המילה כאן)

כתיבת תגובה