תקופת האבן באירופה 2 – חדשון קיץ תשע"ט

 

 

שלום לכולם/ן!

 

חודשיים אחרי הוצאת הספר שלי לאור (המידע כאן למי שב-מ-ק-ר-ה לא יודע/ת על מה מדובר https://www.yonitcrystal.com/my-book.) המצפון הסביבתי שלי שתק. 
העברת הספרים לכל אלו שקנו במכירה המוקדמת היתה עניין אינטנסיבי ביותר, ובאמת שהגיעה לי חופשה אמיתית. זיכרון המחנה של תקופת האבן בגרמניה, בו הייתי לפני שנתיים גרם לי לחשוב שזו תהיה החופשה המושלמת עבורי.  (בקישור הבא  http://www.old-crafts.co.il/13N תוכלו להבין למה, רק שימו לב שזה מלפני שנתיים) באירופה מתכננים דברים חודשים רבים מראש, וכבר בראשית האביב קיבלתי הזמנות להשתתף בשלושה מחנות שונים – שניים בדנמרק, מתוכם אחד במוזיאון המופלא עליו כתבתי, ואחד באותו מוזיאון בגרמניה.
נרשמתי לכל השלושה! 
המחנה הראשון היה בצפון דנמרק, במוזיאון פתוח חדש, שנפתח בertebølle – אתר ארכיאולוגי מתקופת האבן התיכונה, ליד הים. 
הפעם, חשבתי, אבוא מסודרת, עם ביגוד מתאים. עוד במרץ נרשמתי לסדנת עיבוד העורות ותפירת הבגדים שארגן מיכה חנונה מ"בני אדמה" עם הדוקטור תרזה אמריך, שמצטיינת גם בעיבוד עורות וגם בתפירת בגדים מעור, ובכלל היא אושייה מכובדת במחנות תקופת האבן, ובעלת אמירה נחרצת: כדי לשרוד באקלים קר, הבגדים צריכים להתאים לגוף ממש, באופן הדוק, ולא להיות צ'לה בלה (הביטוי של אמא שלי למשהו שנראה זרוק ובלתי מוקפד) ים תיכוני אפריקאי מתנפנף כמו שלבשתי אני בהתכנסות הקודמת.
אבל מה? הסדנא (בארץ, כן?) התקיימה בגשם, ולמרות שעבדתי ממש קשה, לא הצלחתי לסיים לרכך את עור העז, ובטח שלא להתחיל אפילו לתכנן איזשהו לבוש. לעומת זאת קיבלתי במתנה שני עורות של עיזים אחרות, שהיו שמורים במקפיא של נמרוד איילי (שהוא גם בורסקאי וגם העורך הלשוני של הספר שלי וגם שכן וחבר) אחרי שמישהו התייאש מהם עוד לפני שלב הריכוך. זרקתי אותם לתמיסת טאנין לחודשיים, ו…התרכזתי בענייני הספר. שבוע לפני הטיסה הספקתי לרכך אותם, וכך הגעתי לצפון דנמרק עם אותו צ'לה בלה שלבשתי לפני שנתיים, אבל עם עורות מוכנים בתיק, ונכונות לגזור ולתפור "בגדים אפקטיביים מבחינה תרמית". תרזה הבטיחה לעזור לי בזמנה הלא פנוי, בין העברת קורס לניקוי שני עורות פרה גדולים, שישמשו כבסיס לסירה. התחלנו במכנסיים, כי אותו משהו דמוי חולצה מפרוות ארנבים מעזבון הריינבואו לפני יותר מעשרים שנה עוד היה איתי.  את הגיזרה עשינו משקיות ניילון שמצאתי בפח, כי תקופת האבן תקופת האבן – אני לא אגזור עורות "על עיוור". תרזה אמרה :צמוד! אני אמרתי לא! וגזרנו באמצע. את לבוש הצ'לה בלה שלי גזרנו. למכנסיים קצרים, אמנם, כי לא היה שם מספיק עור לארוכים. נו טוב, מה שחשוב באמת זה הישבן והגב התחתון. 

 

 

.
 

אבל… מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שהשקעה בבגדים של עצמי – זה לא ממש אני. צ'לה בלה – כן! לכי תתרכזי בתפירת מכנסיים כשמציעים לך שלפוחיות שתן של פרות, שיכולות לשאת מים לאחר עיבוד קצר , וקליפות של עצי שדר (birch) מפינלנד, ואיסוף צדפות ואצות ים למאכל על החוף הקרוב. חגגנו ביחד את שפע הידע וההתלהבות שכל המשתתפים/ות הביאו, השתתפנו והעברנו סדנאות, ירדנו לחוף הים כחבורת מזוליתים, לעיניהם המשתאות של הרוחצים/ות האחרים/ות, וגם – מסמר השבוע היה תצוגת אופנה היתולית. אז למען האמת ביגוד מסוף הלהיב את דמיוני הרבה יותר מתפירת מכנסי עור. עבדתי יום שלם כדי להופיע בלבוש שכולו – מתחתון ועד כובע (טוב, אותו הבאתי איתי) עשוי מסוף. ברור שזה לא היה לבוש אפקטיבי מבחינה תרמית…אבל מצחיק זה כן היה.  את כל השבוע הראשון, סיימתי עם שני תפרים במכנסיים בלבד. למרות שעבדתי עליהם כמעט כל ערב, וערב – הכוונה עד 11 בלילה שרק אז מחשיך שם. תפירת עור בעזרת מרצע עצם (אני מודה שכשלא ראו השתמשתי גם במחט מתכת ובמרצע ברזל) היא עניין מייגע וארוך מאד. 
 
 
 
 
 
 
את השבוע השני בילינו בליירה – אותו מוזיאון פתוח ענקי ואגדי בו ביקרתי לפני שנתיים כתיירת. המקום קיים כבר 50 שנה, והוא מציג תקופות שונות – לא רק את תקופת האבן. באותו זמן בו אנחנו קיימנו את המחנה שלנו היו אחרים/ות שהתגוררו במחנה הויקינגי, משפחה ששכנה בבתי תקופת הברזל, ושתי משפחות ששכנו בבתי האחוזה מהמאה ה-19. אבל אנחנו חגגנו את התקופה המזוליתית של סוף עידן הקרח, וכפי שהבנתי – אצל האירופאים חסידי תקופת האבן היא נתפסת כגן העדן, שכן הציד היה בשפע, והחיים היו קלים ונטולי מאמץ, יחסית לתקופות שקדמו לה ובודאי שיחסית לתקופות החקלאיות שבאו אחריה, וכבלו את הא/נשים לשעות עבודה ארוכות בשדות. ההבדלה בין המזולית לניאולית, שכל כך התרשמתי ממנה לפני שנתיים איננה רק עניין של דקדקנות ארכיאולוגית. למעשה, מדובר באמת בשינוי עצום בתפיסת העולם ובאורח החיים.
בכל מקרה החיים שלנו במחנה, כמי שמקבלים/ות את כל מזונם/ן ממטבח  המוזיאון, מן החקלאים הדניים ואף מיבוא של מצרכים אקזוטיים, היו באמת קלים. קלים מאד אפילו, שכן מזג האויר היה מושלם, אפילו חמים, וגשם חזק ירד רק ביום האחרון. אני המשכתי עם הסוף. מבעוד מועד ביקשתי שיקצרו וייבשו עבורי סוף מהאגם, ולמרות שמכסחת העשב עלתה עליו בטעות בזמן שהתייבש, היה לי מספיק חומר כדי לארוג מחצלת בנול האבנים מתוך כוונה לנסות ולייצר בעזרתה לבד, ללא שימוש בעזרים מודרניים. נכון, יש מי שיטענו שלבוש מצמר הוא עניין ניאוליתי מוקצה, אבל אני לא חושבת כך. אני חושבת שעיבוד עורות הוא עניין קשה ומייגע מאד יחסית לליבוד, ושגם לפני ביות הכבשים אפשר היה למצוא מספיק צמר שנשר מהן, כדי להכין לבוש חם מבלי להרוג אותן.
בניית הנול היתה קלה מאד. עצים לא חסרים שם, וחבלים לקשירה אפשר להפיק במהירות מקליפותיהם. דוקא מציאת אבנים מתאימות היה השלב המאתגר יותר.
גם האריגה של המחצלת הזאת היא עבודה מהירה. מה שלקח לי זמן היה שזירת החבלים מסיבים ארוכים של עץ התרזה (lime bast). את הפקת הסיבים לא אני עשיתי, כיוון שמדובר בשבועות ארוכים בהם העץ צריך להירקב בתוך המים, ורק אחר כך ניתן לפרק ממנו את השיפה, לסיבים חזקים להפליא. בתמונות למטה אפשר לראות את האגם לידו שכנו, את צמחי הסוף על גדתו, ואת הקאנו העשוי גזע שלם. האישה אותה אני מלמדת את השיטה היא טניה, אחראית השיווק של המוזיאון, שבחופשה שלה הצטרפה אלינו למחנה תקופת האבן, ובנתה בעצמה מחסה ענק לא רחוק מאיפה שישבתי. 


 
 
 
 
 
 
בשבוע הזה הספקתי לתפור את שני הצדדים של המכנסיים, ואז נגמרו לי שרוכי התפירה.  תפרתי בשרוכי עור שנחתכו בעדינות רבה משאריות של עור מעובד, ונמתחו לאחר שהורטבו, כדי שיהיו חזקים וגמישים ויוכלו לשמש לתפירה. יכולתי כבר לראות שיש לזה צורת מכנסיים, אבל… ענקיים. (לגמרי בגללי). עכשיו היה צריך לתפור "פנסים" כדי להצר את החגורה העליונה, וגם לתפור את החגורה הזאת. החלטתי שבשבוע הבא, בגרמניה, אסיים את המכנסיים ויהי מה. אלא שהטנדר של תרזה לא שרד את הנסיעה מדנמרק לגרמניה…
 

השבוע האחרון היה אמור להיות שבוע מחקר. אבל זה לא ממש קרה. במקום זה המשכנו את חגיגת המזוליתים העליזים, עם… לא מעט עזרה מהתקופה הניאוליתית, בצורת בירה ויין לרוב. (אמנם מזולית, אבל גם גרמניה)… ובעניין המכנסיים – נותרתי לבד עם  הגידים, שהבאתי איתי ועם הזיכרון שאני נכדה של תופרת, בת של מורה לתפירה ואחות של מעצבת אופנה… שינסתי אצבעות ועשיתי את כל השלבים עד שהיו לי מכנסיים שיכולתי לרכוס עם כפתור, ולהשאיר את התפרים הלא גמורים לפעם אחרת… בסופו של דבר כל עניין התפירה הזה היה מטורף. כל כך הרבה שעות עבודה! עכשיו יש לי מכנסי עור חזקים, שעשויים להחזיק שנים רבות, אם העכברים לא יאכלו אותם. יופי. אבל מה שממש רציתי היה לנסות את המחצלת החדשה שלי. ואכן גילגלתי בה צמר שלוש פעמים. זה היה פשוט להפליא. הנחתי את הצמר על המחצלת, שפכתי מים חמים, ופשוט גילגלתי. שימו לב לכך שבתמונה הזאת אני כבר לובשת את מכנסי העור… 

 

 

 

 ביום אחד בו עבדתי ירד גשם, ואז זה קרה מהר מאד. הצמר התלבד ליריעת לבד חזקה תוך שעה בערך. המחצלת החזיקה מעמד בלי בעיות. יתר הימים היו חמים. אפשר אפילו להגיד חמים מאד. אבל מי אני, שגרה ביבנאל, שאתלונן על 35 מעלות בשמש… מה שכן, הבנתי שההתחממות נותנת אותותיה גם בגרמניה, ואפשר לקרוא למה שיש שם – בצורת… גינות מתייבשות, עצים מתחילים למות. הרבה מחשבות היו לי בשבוע הזה על הצורך הדחוף בחיסכון. לא רק של מים. בכלל. תחושת הפריווילגיות בצפון אירופה היא חזקה מאד. לא שאין בעיות. יש הרבה, אבל חלק מהבעיות, כך הרגשתי, נובעות מהשפע, ולא מהחוסר. שפע כמעט מוגזם, שמביא אותנו להתייחס בקלות דעת למשאבים. קלות בלתי נסבלת… באופן ממש מוזר – התגעגעתי לארץ, על הקשיים והבעיות ה"אמיתיות" שלה. נזכרתי במשהו שקראתי פעם ומאד דיבר אלי, ואני מביאה אותו כאן כלשונו: "ארץ-ישראל טומנת בחובה את סוד מימוש השפע האינסופי שבברכת ה' – הוא ברכת הצמצום, שמירת הגבול המאפשר את מימושם של החיים… ארץ-ישראל – חיוּת בתוך גבול, ברכה בצמצום. האפשרויות הנפתחות בפני האדם לעמוד על טיבה של הברכה ולנצל אותה לצרכיו מטילות עליו אחריות להתייחס למשאבי הטבע על כדור הארץ מתוך תודעה זו" (מתוך הספר געגועי ארץ: שבילים חדשים בגלות הארץ-ישראלית " (דב ברקוביץ)
בסופם של שלושת השבועות הנפלאים הללו, הרגשתי תודה עצומה על הזכות לבלות כך שלושה שבועות בחופשה מושלמת, בטבע שופע עצים שקליפותיהם נותנות את עצמן בקלות. ובכלל, העצים … יכולתי באמת לשקוע לגמרי אל תוך העבודה בחומרים החדשים והמיוחדים הללו. 

 
בתמונה למטה  – חלק מהשלל שלי – סלים ומיכלים שקלעתי ותפרתי מקליפות עצים מופלאות…
 
 

 

את מכשיר הטלפון שלי הדלקתי רק פעמיים במשך כל זמן שהותי במחנות. כמעט ולא חשבתי על הספר, וגם לא על שאר הדברים הדורשים את טיפולי בארץ. חייתי בשלווה מזוליתית המסופקת על ידי מוזיאונים פתוחים עם חזון ותכניות מרתקות וחכמות. ועם זאת – כבר רציתי לחזור. לעצי הזית והרימון והתאנה. נהניתי להתנסות בכל החומרים האירופאים הללו, אבל בסופו של דבר – זה לא באמת רלוונטי לחיים שלי.
כמה חבל שאין לנו מקומות כאלה בארץ! כשחזרתי לפני שנתיים ניסיתי לדבר עם כמה מקומות ולהציע רעיונות דומים. "אין לזה ייתכנות כלכלית" היתה התשובה. חבל, באמת חבל. אני ממשיכה לחשוב על אפשרויות לשימור מלאכות שונות באופן רציף, חי ופעיל, 
ובינתיים – אני עושה את מה שאני יכולה ואוהבת, ומציעה סדנאות של התנסות בחומרים מקומיים, הרצאות וסיפורים על מלאכות מקומיות, וכמובן הספר שלי, שאני רואה בו שימור אמיתי של מסורות הקליעה, שכמעט ונעלמו. למעשה, ממש קיויתי שתהיה לי הזדמנות לעניין איזו הוצאה אירופאית בתרגומו. אבל… הייתי בחופשה ולא באמת רציתי להתעסק בכך. 
אם יש לכם/ן רעיונות – אשמח לשמוע.
 

 
 
 
 והנה משהו שאשמח להשמיע…
 
השקה ראשונה לספר שלי בעיר ערבית (בתקווה שיהיו עוד).
שבת, 7 בספטמבר בנצרת, ממש קרוב לשוק,
במקום מיוחד במינו, ששווה להכיר.
הפרטים כאן:
 http://www.old-crafts.co.il/1eM
 

התמונה היא מההשקה הראשונה – עץ בעיר בתל אביב, על כוס קמבוצ'ה…  אני בטוחה שבנצרת יהיה מעניין לא פחות 

 
 
 
 ממש לסוף החופש הגדול – כובע סוף בגולן! 
 
הכובע שלי קצר מחמאות רבות באירופה. כאמור – היו ימים רבים בהם השמש זרחה, והאירופאים/יות, שאולי בדרך כלל לא חושבים/ות על כובע נגד השמש, הבינו כמה זה חשוב. הצטערתי שלא לקחתי איתי כובעים למכירה או להחלפה. באשר ללימוד – כמובן שכולם/ן רצו שאלמד אותם/ן, אבל ה"טריק" שהמצאתי לקליעת הכובע הזה לא היה איתי, ולא יכולתי לחשוב על פתרון מזוליתי… לעומת זאת חזרתי ארצה עם חשק… אז הנה – הזדמנות נוספת – הפרטים כאן :http://http://www.old-crafts.co.il/3o מספר המקומות מוגבל ל-10, מקדימים/ות זוכים/ות…
 
 
 
 
 
סדנת  לבד עם מחצלת שנכין בעצמנו. 
תרגול ישיר של ההתנסות שלי באירופה. 
 
מיד כשחזרתי, צלצלתי לטל קארו, שהיא אמנית לבד  שטיילה בקירגיסטן ולמדה שם גם את הליבוד המסורתי, והצעתי לה לערוך את הסדנא הזו, של ליבוד עם מחצלות מעשה ידינו – ביחד. בעיני זה מרגש – להפיק מוצר שגם כלי העבודה להפקתו נעשים לבד. במקרה הזה – נארוג את המחצלת, ואז נשתמש בה ככלי העבודה לייצור הלבד. 
היא הסכימה, וקבענו תאריך –  ממש אחרי ראש השנה. ד' תשרי – 3 באוקטובר. משהו שקשור בראשוניות, בבראשיתיות של התחלת השנה. הסדנא הזו תתקיים במוזיאון הפעיל עין יעל בירושלים. כן, אחד המקומות שהיו יכולים להיות… מוזיאון פתוח עם חזון ותוכניות אמיתיות לשימור מלאכות. למעשה, עין יעל הוא הוא המקום בו התחלתי את ההתעניינות שלי במלאכות קדומות כמקצוע. הוא גם המקום שבזכותו נולד הספר שלי. יש שם מעיין גדול, ופסיפסים מיוחדים, והסדנא תכלול גם סיור קצר במקום. 
הפרטים כאן http://www.old-crafts.co.il/1f0  
 

 
 
 
עוד לראש השנה: סדנאות  לקליעת קמעות שפע  משיבולים. לשנה ברוכה, ורעיון מצויין למתנות -חג. 
 
כיוון שביקשו ממני, השנה אלמד בשתי הזדמנויות גם את קליעת גלגל השפע העגול 

 
הפרטים כאן: http://www.old-crafts.co.il/1f5
 
 
 
ולשנה מתוקה – דבש!
והפעם – דבש ענבים, שדה – לשנה דשנה, ומלבן – לחורף חמים.
 
 
 
 
איכשהו בשנתיים שעברו חשבתי שהזמן המתאים ביותר לצפייה בתעשיית מוצרי הענבים בהר חברון הוא סוף סוכות.
רק בשנה שעברה התברר שדוקא אמצע ספטמבר הוא הזמן בו רוב זני הענבים מניבים. איכשהו זה ממש האמצע של העונה. 
אז השנה נקדים את הסיורים, ומי שי/תרצה לטבול תפוח בדבש… ענבים, ולאכול ממתקים טבעיים המבוססים על ענבים ת/יוכל להספיק לסיורים המרתקים הללו עוד לפני ראש השנה.  הפרטים כאן: http://www.old-crafts.co.il/154 אני מציעה סיורים בשני סופי שבוע.
אם לא יהיו מספיק נרשמים/ות לאחד התאריכים, אבקש גמישות ויכולת לעבור לאחד המועדים האחרים, אם אפשרי. תודה.

קבוצות בנות 8 משתתפים/ות לפחות הרוצות לתאם מועד אחר לסיור כזה מוזמנות לפנות אלי. העונה נמשכת בדרך כלל עד סוף אוקטובר. 
 
החיים אחרי הספר… מחשבות להמשך
לפני שנסעתי, חשבתי שארצה להציע השנה שוב את סיירת הקליעה – תוכנית שנתית שכוללת איסוף חומרי קליעה, עיבודם, וקליעה בהם במועד אחר. זו תוכנית ממש מיוחדת, שמאפשרת לי ללמד דברים שחלקם יוצאי דופן. עדיין לא התארגנתי על זה. נראה לי שעוד יש לי קושי להתחייב… בפעמיים הקודמות שהתכנית התקיימה זה היה בשמונה סופי שבוע. אני לא בטוחה עוד לגבי השנה. אולי המתכונת תהיה כסדנאות נפרדות, ולא כתוכנית שלמה ומחייבת. אבל אם יש לכן/ם עניין – השמיעו קול. הרבה פעמים הסדנאות והקורסים שלי נולדים מתוך מענה לבקשות הקהל, דהיינו – אתם/ן – קוראי וקוראותי… אם יש התעניינות באזור שלי – אני חושבת להציע קורס קליעה עם דגש על שימוש בזית ובאלת המסטיק.   אני חושבת על סדנת מחצלות נוספת בג'סר א זרקא – אולי בסוכות , סדנא לאריגה בנול קרקע בנגב, גם כן אולי בסוכות? סדנא מחודשת להכנת מזרונים ו/או שמיכות מצמר – משהו שמתבשל על אש קטנה כבר הרבה זמן. סדנא לבניית תנור אפיה ולימוד השימוש בו. ייתכן שהטיול לירדן להכנת שבריות יצא שוב השנה.  רעיונות יש לי למכביר… השקות נוספות לספר בוודאי יתקיימו במקומות שונים. אבל מה ומתי אלו יקרו – בחדשון הבא…
ואני פתוחה להצעות. בכלל – אשמח לשמוע קצת על רצונותיכם/ן, וזכרו – קבוצות שמתארגנות יכולות להזמין אותי לכל סדנא מאלו המופיעות באתר, וגם לכאלה שעדיין לא… (ראו בפעילויות מיוחדות).
ובחודש אוגוסט, מה שנשאר ממנו – משפחות המגיעות לאזור הכינרת מוזמנות אצלי לסדנאות משפחתיות פרטיות. זה בילוי משותף מהנה ואני יכולה להתאים סדנאות שונות למשפחות שונות לפי צרכיהן. 
המשך קיץ שפוי,
יונית

כתיבת תגובה