על נישואין של בנות 14, וכוסות פלסטיק חד פעמיות. חשבון נפש של בעלת עקרונות לערב ראש השנה תש"ף.

 

 

 

מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שאני בעלת עקרונות. למיניהם, ובעיקר כשזה נוגע לאיכות הסביבה. למשל – אני אף פעם לא משתמשת בכלים חד פעמיים מפלסטיק. זה ידוע. ומשהו נוסף – אני לוקחת טרמפיסטים/ות. ועקרונות עבורי זה משהו בלתי גמיש. כלומר – גם כשנוח וגם כשלא נוח. אם אומרים לי – טוב, תראי. רק עכשיו. פעם אחת, יש לנו 300 איש/ה במסיבה, איך נרחץ כלים וכו וכו – זה ממש לא משכנע אותי. כי עקרונות נועדו שישמרו עליהם בעיקר בזמנים שלא נוח לנו…

אז ביום חמישי האחרון נסעתי לירושלים לשלוש- ארבע מטרות (זה עיקרון פרמהקלצ'רי כזה – תמיד לנסוע עבור שלוש מטרות לפחות). הייתי לבד באוטו ונסעתי דרך הביקעה. בעמק הירדן (34 מעלות צלסיוס בבוקר) עמד מישהו והרים יד לטרמפ. לא כל כך התאים לי חברה, למען האמת. רציתי להיות לבד ולחשוב. אבל… עצרתי. זה סוג של עיקרון – יש לי מקום באוטו, אני כבר מבזבזת את הדלק הזה… אני עוצרת. גם אם לא ממש מתאים לי. מה שכן – אני לא ממש מרגישה מחוייבת לדבר עם הטרמפיסט/ית. אבל הפעם עלה גבר פלסטיני מאזור ירושלים ולא ממש התאים לו לשתוק. הוא דיבר בעברית לא כל כך טובה, אבל את השפה איכשהו הבנתי. הוא התחיל לעבוד השבוע במסעדה בעמק הירדן, ובעצם לא היה אמור לצאת כבר לחופש. אבל בן אחיו הגיע לגיל 20 וצריך להתחתן, והוא, כיוון שאחיו מת, אחראי למצוא לו אישה. חוץ מזה אשתו בהריון עם הילד הששי, וקשה לה שהוא מחוץ לבית כל כך הרבה זמן. היא בת 25 עכשיו. הוא לקח אותה כשהיתה בת 14 והוא היה בן 25.         אופס… .עכשיו זה כבר לא עניין עקרוני אלא שאני לא יכולה לשתוק. לא היה לי נאום גדול. פשוט אמרתי שבעיני זה מזעזע. שגיל 14 זה אומר ילדה. לא אמרתי כלום על הביטוי "לקחתי אותה"…                                                                                                                                                                                                         הוא מושך בכתפיו. "ככה זה אצלנו"  אולי 14 זה באמת קצת מוקדם, אבל הוא לא עשה משהו רע. הוא בעל טוב. נותן לה כל מה שהיא רוצה. הוא לקח אותה בת 14 והיה לה כמו אבא וכמו אח. לא רק כמו בעל. בגיל 15 היא ילדה את הילד הראשון שלהם. שוב, אמרתי שבעיני זה מזעזע. עצרתי לתדלק והוא ניצל את ההזדמנות להראות לי תמונות. (לא שביקשתי). הוא לוקח אותה לים ליום ההולדת שלה, עם כל הילדים. כולם מבסוטים, היא מאושרת. הוא צייר לב גדול על החול, וכתב בתוכו את שמותיהם. הוא לא מסתכל על נשים אחרות – היא עוד צעירה ויפה. היא שמחה, הוא אומר, אבל מתגעגעת אליו כשהוא ככה, לא בבית כל השבוע. "זה קשה להיות בהריון, לבד עם חמישה ילדים", אני אומרת. כן, הוא אומר, קשה.                                                                                                                                                                                                                         בסופו של דבר הוא לא נסע איתי עד ירושלים. ירד בכניסה ליריחו, חשב לקנות בננות בזול לילדים. משם יהיה לו אוטובוס. לא כמו בעמק הירדן, שעמד 3 שעות והאוטובוס לא בא.                                                             בן הזוג שלי אף פעם לא לקח אותי לים ליום הולדתי, ולא צייר לי בחול לב גדול עם שמותינו בתוכו. לא התחתנתי ואין לי "בעל". אני חופשייה לנסוע – ללכת ולבוא כרצוני. את בתי הראשונה ילדתי כשהייתי בת 35, אחרי הרבה הרפתקאות, טיולים, חופש והסתובבויות. האם אני יודעת שאני מאושרת יותר מאשר אותה אשה בת 25, שהתחתנה בגיל 14, ילדה בגיל 15, ושבעלה בטוח שהיא מאושרת? 

 

בשבת אני מוציאה סיור לימודי נוסף לצפייה בהכנת הדיבס והמלבן (מוצרים מסורתיים מענבים) בבית אומר – עיירה פלסטינית לא רחוקה מגוש עציון. הקבוצה גדולה, ובנוסף לכך יש לא מעט ילדים/ות. בלגן…                       אנחנו מתארחים/ות בבית של משפחה פרטית. זו לא מסעדה ולא מקום אירוח מסודר. אנחנו יושבים/ות בחלל המיועד לפעילות הג'מעייה (ארגון הנשים המשותף המייצר את מוצרי המזון המיוחדים לאזור). בפעילויות שלי אין שימוש בכלים חד פעמיים. זה עניין עקרוני וחשוב לי. אבל אני מדריכה את הביקור, ואני לא ממש יכולה להתפנות לרחוץ כלים. יש המון המון דברים לטעום, והקבוצה גדולה. כלומר – המון המון צלחות, וגם כוסות, וגם סירים שבהם הראו לנו איך מייצרים את המלבן ואת השדה. (תרופת חיזוק טעימה מאד). נג'אח, אם המשפחה, עובדת בעונה הזאת כל יום מהבוקר עד הערב ללא הפסקה. סיר הדיבס היה על האש 20 שעות, מאתמול אחה"צ. מוחמד, אב המשפחה, שמר על האש, כך שהצליח לישון רק 3 שעות בלילה. הם מקבלים אותנו בחיוך, ומנסים כמיטב יכולתם להראות לקבוצה את כל התהליכים של הכנת הדיבס, והשדה, והמלבן, כפי שהבטחתי, וגם לתת לנו לטעום מכמה שיותר מהמוני הדברים המופלאים למדי שנשות הג'מעייה ובעיקר נג'אח, מכינות.

 

 

253d

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כוסות תה יונת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאת העונה, וזאת ההזדמנות שלהן להרוויח קצת כסף ממכירת המוצרים. הילדות של המשפחה רוחצות את הכלים. המוני כלים. הסיור מסתיים, אבל אנחנו לא מורשים לעזוב עד שנאכל איתם ארוחת צהריים בביתם. הם שותים/ות קולה, בכוסות חד פעמיות. פעם לא היינו משתמשים בבית בכוסות חד פעמיות, מתנצלת נג'אח, אבל עכשיו – נגמרים לנו המים. פשוט אין. אי אפשר לרחוץ כל כך הרבה כוסות. המים מגיעים רק ל-15 שעות בשבוע, ובשעות האלו צריך להספיק להעלות אותם בעזרת משאבה אל המיכלים על הגג – שניים וחצי קוב. זה כל מה שאפשר. אין יותר מים מזה. אם היו לכם יותר מיכלים על הגג – הייתם יכולים למלא יותר? אני שואלת. לא. פשוט אין יותר מים. זו ההקצבה. בסיור ראינו את גידולי הבעל – עגבניות ללא השקייה, חצילים ללא השקייה, כרוביות בלדי ללא השקייה, הגפנים  ללא השקייה. זה מה שאפשר. כשממש צריך מוחמד ממלא פחים במים שהוא קונה מטרקטורים המביאים מיכלים. בפח יש חור קטן בפינה, והמים מטפטפים לאט לאט אל האדמה ליד הצמחים הצעירים, שעוד לא התבססו. היבולים קטנים יותר, כמובן. וטעימים יותר. אני מביאה סיורים, כדי א/נשים יראו וילמדו. אני לא שותה בכוסות חד פעמיות, ובסיורים שלי אני לא מסכימה שיהיו כלים חד פעמיים. אבל אני גרה במקום בו יש מים זורמים בברז 24 שעות כל יום מימות השבוע. "מי שהיד שלו במים" אומר הפתגם הערבי, "אינו כמו מי שהיד שלו באש".

 

השקייה בפחים

השקייה בפחים

שאריות מי השטיפה משמשות להשקייה

שאריות מי השטיפה משמשות להשקייה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לרגע, חולפת בראשי המחשבה, שאולי הפעם, במקרה הזה, הבקשה שלי לא להשתמש בחד פעמי היא מוגזמת.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל !

 

כתיבת תגובה