איך הגעתי לשימור מלאכות מסורתיות


בתחילת שנות השמונים הייתי מדריכת טבע וטיולים. באותן שנים עדיין אפשר היה לפגוש באמצע טיול  בגולן משפחה של דרוזים שדורכים ברגליהם ענבים בגת ומכינים דיבס (דבש ענבים),דייגים הקולעים מלכודות ענפים מיוחדות, נשים יושבות בצוותא ורוקמות את שולי מטפחותיהן בתחרה, או אורגות שטיח. תחנות אלו, ששיקפו את התרבות החמרית של הארץ היו מהאהובות עלי ביותר בהדרכה.

באותו זמן התחלתי גם בניסיונותי הראשונים בקליעת סלים מחומרים שמצאתי בשטח תוך כדי טיול.

הכנת בורגול

הכנת בורגול

 

ניפוי גרגירי חיטה בכברה

ניפוי גרגירי חיטה בכברה

עם השנים הלכו מראות אלו ונעשו נדירים.

בצער ראיתי איך עולם של מחשבים ומכונות משתלט עלינו. חנויות, קניונים ומרכזי קניות דוחקים את מלאכות היד למקום שולי ביותר, ויבוא של מוצרים מארצות בהן שכר העבודה זעום דוחק את הייצור המקומי. בצער רב עוד יותר התחלתי להבין שעם העלמות המלאכות נעלם גם הידע הגלום בהן. ידע בן דורות רבים, שנושא עמו תפיסת עולם מיוחדת . חכמה, שהיא חכמת הידיים אבל גם חכמת הלב.


בדור של הסבתות שלנו נשים ידעו לתפור, לסרוג, ולהכין מטעמים מחמרי גלם ראשוניים.לחלקן היו מיומנויות מקצועיות נוספות שרכשו בחייהן. גברים רבים בדור ההוא היו בעלי מלאכה וידעו ליצור בידיהם מוצרים שימושיים. מעטים מאיתנו למדנו מהם…


הכפריים והבדואים שחיו כאן לפני כ-120 שנה ידעו לספק את מרבית צרכיהם -מבניית הבית ועד להכנת המחרשה במו ידיהם מבלי להזדקק לקניית מוצרים בחנות. מעטים מאד (אם בכלל) מבני הדור הצעיר של ימינו מסוגלים לכך.

האהבה למלאכות יד והסקרנות לגבי העבר, ביחד עם רצון לחיות אורח חיים טבעי ומתחשב בסביבה הביאו אותי לחפש נשים ואנשים שיוכלו ללמד אותי.

במהלך טיול  רגלי ארוך בשנת 1996 הגעתי לדרום הר חברון, אזור בו אורח החיים המסורתי של הרועים והפלחים עדיין נשמר בחלקו. ישבתי שם עם אחת הפלחיות, אשה רבת פעלים בשם עאישה, שלימדה אותי את סודות הפלך שלה.טוויתי, וארגתי בהדרכתה שטיח בנול הקרקע המסורתי.החוויה של השלמת העבודה משלב הצמר הגלמי ועד לתפירת השוליים היתה חזקה ועמוקה, וההבנות שהבנתי באותו זמן מלוות אותי עד היום.

עאישה

 

אני אורגת שטיח

בשנים הבאות עסקתי בעיקר בפרמקלצ'ר- שיטת תכנון המעודדת אורח חיים אקולוגי עם דגש על ייצור עצמי. באותו זמן העמקתי בתחומי הקליעה , הטוויה, צביעת הצמר בצמחים והאריגה. עיסוק זה במלאכות השתלב באופן מושלם בפרמקלצ'ר. התחלתי ללמד, וראיתי עד כמה החזרה אל המלאכות הפשוטות ואל החמרים הטבעיים משמעותית עבור תלמידי ותלמידותי. הסיפוק שהם חוו הקיף תחומים נוספים בחייהם-לא רק לימוד הידע לכשלעצמו, אלא גם דרך חדשה להבין את העולם החמרי, בילויים חדשים עם המשפחה ואפילו חוויות רוחניות.

סדנא לקליעת כובע ליד מעיין בגולן

בשנת 2005 יצאנו שוב-משפחתי ואני לטיול רגלי ארוך בארץ. קיוויתי לחזור על החוויה שהיתה לי עם עאישה.

התעניינתי בעיקר בקליעה בקש חיטה-מלאכה שהיתה נפוצה מאד בעבר. " סבתא שלי עשתה" היו התשובות. "היום הפסיקו עם זה"… חזר על עצמו המשפט.

שוב ושוב נוכחתי לדעת שהזקנים החיים איתנו היום הם חולייה אחרונה בשרשרת. המורשת לא עברה לדור הבא, והשרשרת, בת דורות רבים, על סף התנתקות.

כך התגבשה אצלי ההחלטה והתחושה ששימור הידע הזה הוא מה שאני רוצה וצריכה לעשות. שהשרשרת-אסור לה שתתנתק.

בסופו של הטיול מצאנו עצמנו בגליל, ביישוב לוטם שמעל בקעת סכנין.

מוקפת בעושר אדיר של עדות וקהילות שונות, התעניינתי דבר ראשון אצל שכני, וגיליתי מלאכות שעד אז לא ידעתי אפילו על קיומן. גיליתי תרבות וצורת חשיבה שהקסימו אותי. שמעתי סיפורים שונים, וככל שאני שומעת יותר כך אני מבינה כמה הרבה עדיין יש לשמוע וללמוד. כמה הרבה כבר נעלם, וכמה קצר הזמן.

אום נור, שלימדה אותי לארוג מחצלות

 

שעור טוויה אצל החג'ה אום אחמד

בשבע השנים האחרונות אני מחפשת את אותם א\נשים שידיהם\ן עדיין זוכרות את המלאכות שעשו בעבר ואשר מסוגלים \ות גם ללמד. רובם זקנים , וזה לא כל כך פשוט עבורם. לרובם יש הרבה זכרונות וסיפורים הקשורים בזמנים ההם, וגם הסיפורים הללו לא תמיד פשוטים. בסבלנות אני פורמת את הקשרים, מקשיבה לסיפורים, ומנסה ללמוד.

הצלת הידע של המלאכות תלוי באנשים אשר רוצים לשמור על הגחלת, ולעסוק בהן בידיהם ממש. בחלק מהמקרים זה לא כל כך קשה. קליעת סלים, למשל, היא מלאכה שזוכה לתחיה. על-אף היותה מלאכת יד קדומה מאד היא מתאימה עדיין לקצב החיים המודרני. קליעת סל בגודל בינוני אורכת רק כמה שעות, והיא נעימה, מרגיעה ופשוטה למדי.

אבל יש מלאכות שהלימוד שלהן לא כל כך פשוט, והעבודה בהן אורכת ימים רבים ואפילו שבועות, או שנים… מלאכות אלה נמצאות בסכנת העלמות ממש.כך למשל מלאכות האריגה של עדות יהודיות שונות. הן התפתחו בגלות לכדי אמנות מורכבת, אבל לאחר הגיעם של העולים לארץ-ננטשו. בארצות מהן הגיעו העולים המלאכה לא תמיד השתמרה, כיוון שבעלי המלאכה הטובים היו יהודים, והם עזבו…(במקרים רבים היהודים בגלות תפסו את מעמד בעלי המלאכה כיוון שהיו משוללי קרקעות)

אין בכוונתי לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורה, לימים בהם הכל נעשה בעבודת יד. מה שאני מנסה לעשות הוא לשמר את הידע הטכני, וגם להחזיר קצת כבוד לא\נשים הללו, שבעיני הם כמו מוזיאון מהלך. חלק חשוב מאד של שימור המלאכות הוא העברת הידע הלאה, לדורות הבאים. אני מקיימת סדנאות ללימוד של המלאכות שלמדתי כבר, וכאשר זה אפשרי בעלי ובעלות המלאכה מלמדים בעצמם, בעזרתי. זו אחת הדרכים שלי להודות להם\ן ולכבד אותם\ן וגם- לעורר עניין מחודש אצל הנכדים והנכדות. לאחר שהם רואים את העניין שיש לאנשים אחרים בעבודה של סבתא \סבא שלהם,אולי ירצו גם הם ללמוד…

סדנא לאריגה בנול בדואי אצל פאיזה אבו עמרה

 

בנות הדור הצעיר, בסדנת אריגה בעוג'א.

 

אתר זה בא להציע דרכים שונות ללימוד, שימור והנחלת הידע המעשי של המלאכות המסורתיות הנשכחות. אתם\ן מוזמנים\ות לקרוא, לבוא, ללמוד ולעשות.