ידע אבוד – מאת קסה אגזה אגמון.

 

 

את הקטע הבא  כתבה אישה שאני לא מכירה אישית.  חברה משותפת סיפרה לי עליה ועל מה שכתבה,

וביקשתי ממנה רשות לפרסם אותו באתר שלי. הוא נכתב במקור עבור עיתון  ידיעות גנט 

זו נקודת המבט שלה על  אבדן הידע של קהילתה.

כל פעם שאני קוראת את מה שהיא כתבה אני בוכה. זה נותן לי עידוד להמשיך ולשמר את הידע האבוד של המלאכות בקהילות שונות.  

תודה קסה

 

אמא שלי הייתה מיילדת בכפר נידח באתיופיה שבאפריקה הלא כל-כך רחוקה. כמעט בדרך הטבע היא קיבלה כלים לתמוך בנשים בעת שהן כורעות ללדת.

שוב ושוב היא נקראה,בשעות לא שעות, לסייע לנשים ברגע מכריע ומשמעותי מאין כמותו. יש לה ראש פורה וידע עצום, אבל הוא רק שלה.

היא לא חלקה אותו עם איש. בשכונה בה גדלתי, לאחד האנשים היה נול אריגה ענק בבית. נול אותו בנה עם עלייתו ארצה ותפס חדר שלם בביתו.

חדר שלם בבית, בין ארבעה חדרים, שבו גרות שש נפשות. זה לא כל מה שהוא ידע לעשות בחייו, אבל זו הייתה האהבה הגדולה שלו ובעקבות כך גם המומחיות שלו.

10 שנים אחרי שעלינו ארצה הוא הלך לעולמו והנול הלך איתו. . איש לא עבד עליו, איש לא תחזק אותו, איש לא נגע  בבדים שנארגו עליו.

זמן מכובד לאחר פטירתו, הפך הנול לפיסות עץ ריקות מתוכן והובל לפח האשפה. ההיסטוריה שלו נשכחה והידע העצום נטמן במעמקי האדמה.

יש  עוד רבים ומיוחדים, כמו אימי ואותו שכן, מבני ביתא ישראל. אנשים יקרים בעלי מקצועיות, מומחיות וידע עצום שהם לא יכולים להפעיל בעולם החדש.

פה אין מקום לניסיון החיים של האנשים מהכפר הרחוק שבקרן אפריקה.

הם מאבדים את הידע הישן והטוב שלהם לטובת הידע של העולם החדש, שלצערי גם הוא לא תמיד נגיש להם )ומה נותר להם אז?!

(.לפני שלוש שנים ילדתי את בני בלידת בית מדהימה. כבר בחודשים הראשונים של  ההיריון ידעתי שאת הלידה אני רוצה בבית.

הגוף שלי סימן לי כי הוא יכול ללדת בדרך הטבע ולשם כך הוא זקוק לשקט, אינטימיות וסביבה ביתית. מצאתי מיילדת בית והמסע התחיל.

ביום הלידה אימי הגיעה לביתי דקה  אחרי שבני יצא לאוויר העולם. האכזבה העצומה בעיניה, על שלא נכחה ברגעים שלפני, דקרה אותי כמו סכין במעמקי בטני.

בתוך ערפול החושים שבו הייתי נתונה אחרי הלידה, העייפות הפיזית וחוסר ההבנה של מה שצפוי  לקרות לי עכשיו, מצאתי את עצמי מנסה לזכור מדוע היא לא הייתה שם לפני?

מדוע היא לא יילדה אותי? מדוע היא לא העבירה לי את הידע העצום שיש לה על מקצוע המיילדות? האם זו אני? האם זו היא? האם זו המציאות שלנו?

השמועה על לידת הבית שלי נפוצה כאש בשדה קוצים. התגובות לכך היו מגוונות וחלוקות. מראש סיננתי את כל המגיבים ולא ייחסתי חשיבות לדברי אנשים.

הייתי עסוקה בהנקות, החלפת חיתולים, ניסיון לפתור את  בעיית הגזים של בני ובעיקר בתשישות הפיזית שעטפה אותי.

אבל שתי תגובות לא חמקו ממני – דודתי שאמרה "אחרי מה שראיתי באתיופיה בחיים לא הייתי יולדת בבית, סוף סוף יש בית חולים". ושכנה קרובה שאמרה

"איזה יופי! יילדת כמונו.. כמו באתיופיה. הכי בריא כמו באתיופיה!". שתי התגובות הללו סייעו לי להבין את הקושי שלי ושל אימי להעביר ולרכוש ידע כה משמעותי וחשוב –

התחושה סביב הידע הישן הינה שהוא איננו יעיל במציאות החדשה. ידע הוא דבר שמתחדש ומשתנה מזמן לזמן. הוא מתפתח, גדל, מתכווץ ומשנה את צורתו כל הזמן.

הידע הישן אמור, בדרך הטבע, לפנות את מקומו לידע חדש. אימי בוודאי חששה שדבר מה עלול לקרות  בלידת הבית ולאור היותה בעלת ידע ישן, שאין לו פה מקום, היא כבר לא סמכה על עצמה.

אחרי שנים של למידה כי היא חסרת ידע, היא לא העיזה לנסות בכלל. ואני, אני פשוט לא רציתי ללחוץ עליה.

לפני זמן מה סיפרה לי  מישהי, עם המון גאווה, כי מדריכתה אמרה לה: "באתיופיה חייתם כמו בגן עדן!".

משהו בה נעור כשהיא שמעה את זה והיא ראתה בזה חיזוק למשהו שהיא חשבה אך, לא העיזה לומר. ולי מיד התחשק לשאול אותה:

"מה,  את, לא ידעת את זה? היא הייתה צריכה לספר לך?!" אבל האמת היא שרגע לפני שחשתי ביקורת כלפיה עלתה בי תחושה אחרת.

כמוה, הייתה בי תחושת רווחה והקלה על שאישה לבנה מעריכה ומוקירה את המקום ממנו  באתי. ההבדל ביני לבינה היה, שהיא, לפחות למראית עין, הייתה שלמה עם התחושה הזו

ואצלי נוספה אליה בושה עמוקה. שוב אני עם אותם שאלות- כיצד לא השכלנו להעריך את עצמנו לפני שמישהו העריך אותנו?

)ואישה  לבנה, אל תפגעי! זה לא את, זה אנחנו..(. כיצד שכחנו את עוצמת הידע שצברנו על העולם? ומה איתי, האם לא למדתי דבר מסיפור הלידה של בני?!

אנשים יודעים להפנים דיכוי ולהעביר אותו הלאה באופן שלא יאמן. לאורך  שנים במדינה הזו למדנו כי אין לנו הרבה מה לתרום לאוכלוסייה אליה הצטרפנו.

המקצועות שלנו לא יעילים פה, הדת שלנו לא טובה מספיק, אקדמיה לא הכרנו ורובנו אפילו לא ידעו קרוא וכתוב. שוב ושוב נדחקנו הצידה  ולמדנו שלנו אין מה לתת.

עכשיו יש רבים שבטח אומרים לעצמם "יופי, ומה בדיוק תעשי עם הידע הזה? את אולי רוצה ללדת בבית, אך רוב הנשים יולדות בבית חולים ומה בדיוק יועיל לך נול בחדר ביתך?"

והתשובה  היחידה שיש לי לתת להם היא "אני אגדל!". כי לטעמי אין דבר מצמיח, מחזק ומעצים יותר מהידיעה שלמקום ממנו באת )המדינה האחרת, הבית האחר( יש ערך. יש כוח. יש ידע.

יכול להיות שהידע הזה, בחלקו, לא יישומי  בארץ הזו. יכול להיות שאין לו מקום מבחינת כלל האוכלוסייה, אבל לטעמי אין יקר ממנו לבני הקהילה.

אם יכולתי לזכות לחלק מהידע שאימי אוצרת בתוכה על מיילדות, הייתי מסתובבת עם תחושת חוכמה ותבונה ששום  מקצוע שלמדתי באוניברסיטה לא נתן לי וגם לא יוכל לתת לי.

התחושה הזו הייתה תורמת המון לערך העצמי שלי, לגיבוש הזהות שלי, להוויה שלי. הרי אלו הם הדברים שאיתם אתה יוצא אל העולם הגדול, זה החוסן שלך

מול אנשים אחרים, מול החברה הרחבה. אלו הם האוצרות שיכלו להיות לנו לאי מבטחים אל מול מכשלות החיים.

אי של ידע שנתנו לנו היקרים לנו. אי של ידע אליו ניתן לחזור, ממנו ניתן לשאוב ולצמוח. אי של ידע לשם הידע  בלבד, לשם הגאווה בעצמי.

זה בדיוק מה שחסר לי. 

אני מזמינה אתכם לצפות בהרצאה ששמעתי לא מזמן ונקראת "ללמוד מהיחפנים"- להלן הקישור:http://www.ted.com/talks/lang/he/bunker_roy.html

4 תגובות לפוסט "ידע אבוד – מאת קסה אגזה אגמון."

  1. כמה עצוב… ונכון… תודה. אני זוכר כשרק עלו האתיופים לארץ היה מאמר בעיתון איך אישה אתיופית כרעה ללדת בדרך המסורתית כשהנשים מסביב עוזרות לה ועובדת סוציאלית התפרצה למעגל והסבירה להם שזה פרימיטיבי והזמינה אמבולאנס… כל מה שטבעי הופך לפרימיטיבי ולא נורמלי בחברה שלנו.

  2. מיכל הגיב:

    קסה ויונית היקרות,
    תודה על הסיפור הנפלא והעצוב שלך. ואני רוצה להגיד לך שעוד לא מאוחר לשום דבר – מלבד אולי היידע של מי שנפטר.
    את עדין יןכולה ללמוד מאימך. להקשיב לה, להקליט אותה, לצלם אותה ולפרסם את היידע שלה (ושלך). לידע שניתן באהבה תמיד יהיה קהל.
    ברכות רבות,
    מיכל

  3. מאשה דולב הגיב:

    יונית היקרה
    לצערי אני לא מגיעה לסדנאות שלך, אבל עוקבת אחרי מלאכת הקודש שאת עושה. הסיפור המרגש של קסה, בא ללמדני כמה היה ליבי גס בסיפורים ובידע של הורי.
    לצערי כיום אין לי את מי לשאול כי הם כבר לא בחיים.
    ולקסה, תודה לך על האומץ להגיד את המילים היוצאות מן הלב. היום כשיש תנועה הולכת וגדלה של נשים שיולדות בבית, הידע של אמך לא יסולא בפז. מי יתן ויהיה לה האומץ לחזור ולהשתמש ביכולת הזו, ויהיה מי שיזכה לקבל את מתת ידיה!

  4. הגר הגיב:

    דברים מרגשים, נכונים ומטרידים
    החזירו אותי למאמר שקראתי באוגוסט על סכנת הסגירה של המפעל "אלמז", יוזמה מבורכת שנתנה מקום וביטוי לאמנות מסורתית אתיופית
    ואיני יודעת מה עלה בגורלה היום

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4263177,00.html

כתיבת תגובה