בשנה שעברה צלצל אלי גבר ירושלמי, השייך לאחד הזרמים החרדיים. הוא אמר שברצונו לטוות לעצמו ציצית. הוא כבר התחיל לנקות צמר, אבל לא מצליח לסרקו כראוי, והוא תקוע. האם אוכל לעזור לו.
הזמנתי אותו להפגש לפני שעור הקליעה שלי בירושלים. הוא הגיע, ומיד ראיתי שעומד לפני אדם עם כוונות רציניות . לימדתי אותו את מה שחסר לו, שהיה עניין פשוט, ולא גביתי כל תשלום על כך, אבל ביקשתי ממנו שיספר לי איך הוא מתקדם. הבאתי לו גם לראות פלך קטן שקיבלתי ממישהו שאביו היה טווה ציציות לפרנסתו.
לימוד טוויה לכשלעצמה הוא לא עניין מסובך, אבל כמו כל דבר דורש תרגול, וטווית חוט של ציצית, המרכב משמונה חוטים דקיקים השזורים יחד – על אחת כמה וכמה. המיומנות הנדרשת היא גבוהה.
לפני כשבועיים הוא צלצל וסיפר שהוא לובש בשמחה את הציציות שטווה. ביקשתי לראות.
יצא לי כבר בעבר ללמד אנשים שרצו ללמוד לטוות למטרה זו. אני מתוודה שבעצמי לא ניסיתי,
אך עלתה אצלי השאלה אם הציציות בעבר היו עדינות ודקיקות כמו שהן היום, או שכיוון שנעשו בעבודת יד הן היו מגושמות יותר. מה היה הסטנדרט בעבר?
הייתי סקרנית מאד לראות מה יצא לו.
נפגשנו בסנהדריה. הופתעתי ממש. הציציות שלו נראו לי מושלמות. חוטים דקים, עדינים, שזורים משמונה חוטים דקיקים. את הפלך בו הוא השתמש הוא הכין ממקלות ארטיק שמצא זרוקים ברחוב ושיפוד, ואת החוטים הדקיקים לפני שזירתם הוא גלגל על קרטון של נייר טואלט…
והתוצאות :
הוא סיפר לי שבמאה שערים יש עדיין משפחה המכינה ציציות בעבודת יד. הן יוצאות עוד יותר מושלמות משלו, אבל הם לא מוכנים להכניס אף אחד אל מקום עבודתם…
סיפור קצר אחר, גם הוא על אלתור: – אל אחד מהירידים בהם השתתפתי בעבר הבאתי את גלגל הטוויה שלי, כדי להדגים את המלאכה. זה היה יריד מקומי ביישוב קטן. פרקתי את הציוד ואת המוצרים, והנה – הצמר הגלמי לטוויה נשכח בבית.
מה לעשות? חיפוש קצר ליד פחי הזבל של הישוב העלה ערימה של ניירות גרוסים, כאלה שמשתמשים בהם לאריזה. ידעתי שביפן מקובל לטוות נייר,
והחלטתי לנסות ולטוות אותם לחוט. זה היה מייגע למדי, אבל בסוף היום היה לי גליל לא גדול של חוט גס למראה, עשוי נייר חום. לא מזמן השתמשתי בחוט הזה כחלק מעבודת אריגה. יצא נהדר, אבל לצערי מכרתי את העבודה הזו ושכחתי לצלם אותה…
הסיפור האחרון להפעם , והמרגש ביותר, מופיע כבר באתר בשם
"סיפור מרגש על גלגל טוויה", https://www.old-crafts.co.il/tZ
לא מזמן העברתי הרצאה בקיבוץ העוגן, ומשה,חבר הקיבוץ עליו מסופר הסיפור זיכה אותנו בנוכחותו, כך שהסיפור קיבל משמעות מיוחדת.
סיפור נוסף. נכתב ב9 במרץ 2022
בעת שרוסיה פולשת לאוקראינה ואלפי פליטים/ות אוקראינים/ות נמלטים מבתיהם/ן ומבקשים/ות מקלט.
למעשה לא ידעתי שזה יהיה סיפור על פליטות.
נילי ליימן היא שכנה שלי ביבנאל, ולפני כמה שנים השתתפה אצלי בסדנא בת יום אחד לטוויה בגלגל טוויה.
יש כאלה שזה מספיק להן כדי להתמכר. נילי היא אחת מהן. היא קנתה גלגל טוויה, והיא טווה…
לפני כמה שבועות היא הגיעה אלי כדי לקנות ממני סל לחוטים שלה, ותוך כדי דיבור הזכירה את אמא שלה,
שהיתה טווה כילדה בקזחסטן. רציתי לשמוע על זה,
ונילי חשבה שזה מאד ישמח את אמא שלה אם אשמע ממנה ישירות.
היום היא הצליחה לארגן לי שיחת וידאו עם אמא שלה, בת ה- 89 שגרה בטורונטו,
שמה רבקה ליימן, והנה סיפורה, כפי שהצלחתי להבינו.
במקור היא מלבוב, פולין.
עם פלישת הנאצים לפולין, משפחתה ברחה לרוסיה, אך כיוון שסירבו לקבל אזרחות רוסית גורשו לסיביר,
ומאוחר יותר פונו לקזחסטן.
הם/ן מצאו את עצמם/ן בקולחוז, בבית מחומר, עם תנור חומר. רבקה היתה אז בת 8 או 9.
זה היה מקום מבודד, ובחורף היה בו קר – לא הרבה פחות מאשר בסיביר.
הקזחים היו רועים עדרים של כבשים ושל גמלים.
רבקה הסתכלה על הנשים הקזחיות, ובזמן הגז אספה שאריות של צמר כבשים ושיער גמלים.
היא ניקתה את הצמר ופתחה אותו, וחבר הכין לה פלך, מחתיכה של גומי מצמיג קרוע, ומוט עשוי קנה.
היא למדה לדבר קזחית, ומתוך התבוננות בנשים, לימדה את עצמה לטוות ולשזור.
מה שהיא זוכרת לגבי הפלך הוא שעל המוט היו חריצים לכל האורך שלו, כך שחוט הצמר הנטווה עובר בהם.
(אני לא ראיתי מעולם פלך כזה)
היא לא זוכרת שהיה לכלי שם מיוחד בקזחית. (אני מניחה שיש).
רבקה טוותה המון! כל יום אחרי בית הספר – זה מה שעשתה.
סבתא שלה לימדה אותה לסרוג, ומהצמר שטוותה היא סרגה לעצמה חצאית וסוודר,
ולאבא שלה היא סרגה סוודר שלם משיער גמלים.
חוץ מזה היא מצאה פעם מזרון ישן, וכשפתחה אותו מצאה בתוכו כותנה, והחליטה לטוות ולעשות לעצמה חצאית לקיץ.
אמא שלה אפילו הצליחה להשיג לה בעיר הגדולה צבע, כדי לצבוע את החצאית בכחול.
זהו. זה הסיפור. הוא שייך לדור אחר.
כשאמא שלה היתה חולה, רבקה היתה זו שבישלה לכל המשפחה
"ספרי את זה לילדים של היום" היא אמרה לי…
ובכן – סיפרתי, ונראה לי שאספר את הסיפור הזה בפעם הבאה שאעביר סדנת טוויה לשם סריגת נעי בית
והמשתתפים/ות יחשבו שלטוות 200 גרם זה המון…