לפני כמה שנים, אולי לפני הבחירות הקודמות הייתי בנתיבות, וראיתי מודעת בחירות של ש"ס שהיה כתוב בה: "מורשת היא כוח, מסורת היא עצמה". זה הכה בי חזק. מפני שברור לי שזה נכון, וברור לי גם שחיים נטולי מסורת, כמו החיים שאני חיה, חסרים את העצמה הזו.  כמשמרת מלאכות מסורתיות אני מתחבטת הרבה בשאלות הללו: מה מקומה של המסורת בתוך המלאכות המסורתיות?  מה המשמעות של שימור מלאכות מסורתיות אם אין התייחסות למקום הזה? במלאכות מסורתיות אני מתכוונת כמובן למעשה הידיים. אך – האם למעשה הידיים בלבד? ברור לי שלא. עבורי לימוד טכניקה בלבד, ללא ההקשר התרבותי והמסורתי שלה הוא כמו אכילת קליפה ללא הפרי. לפעמים זה בסדר. לפעמים הקליפה יכולה אפילו לעניין אותי יותר מהפרי. אבל בדרך כלל אני מעדיפה להתייחס, או לפחות לדעת ולחקור – מהי המסורת ומהי התרבות שהולידה את המלאכה. מאיזה צורך אמיתי המלאכה נבעה. מאיזו אדמה היא צמחה. איך היא התקשרה לאורח החיים, למלאכות האחרות שנעשו סביבה, לשפה, לשירים, למוזיקה, לאמונות, למנהגים, ולקצב החיים. כי כל מלאכה מסורתית היתה מוקפת בעולם שלם, שהיא היתה חלק ממנו. ולימוד של כל מלאכה כזאת יכול לחבר אותנו לשורשים עמוקים, אפילו אם איננו מודעים/ות לכך. אבל כאשר אנחנו כן מודעות/ים לכך, נראה לי שהעצמה גדלה. שהשורשים יכולים להעמיק יותר. 

ודווקא בארץ, עם אלפי שנות היסטוריה, נותרנו ללא מסורת. מוזר ותמוה ככל שזה נשמע, דווקא כאן ש"ס צריכה להזכיר לנו במודעות הבחירות שלה מה איבדנו… כי בן גוריון, בכור ההיתוך שלו, הצליח להתיך ולהרוס את הכבוד של מסורות בנות מאות ואולי אלפי שנים, שבאו מ"הגלות", ולהשאיר אלפי נשים וגברים נטולי שרשים, ומתביישים במורשתם. כי המודרניזציה מצליחה לעקור אפילו את השורשים של הערבים יושבי הארץ הזו, ולהחליף אותם בקוקה קולה ובפלאפונים תוצרת סין.  כי מתוך הרס ומתוך התכחשות לעבר אני לא מאמינה שאפשר ליצור תרבות שאפשר לנו להישען עליה ולינוק ממנה כוח. ושלא תבינו לא נכון – אני אשה מודרנית, ואינני מסורתית.. אני רק מבינה את הבעייתיות של זה, חשה את המתח שבין הכמיהה להסתייגות, ושואלת את עצמי שאלות. כי מסורת, כמובן, היא גם מגבילה. כי בחברות מסורתיות עם שורשים עמוקים, הכנפיים של היחיד/ה צריכות להתאים לגודל מסויים, ואם הן גדולות מדי – סביר שיקוצצו, כדי שהרוח שתכה בהן לא תעקור את השורשים.

 

 

מה שגורם לי עכשיו לכתוב את כל זה, היא סדנא שגטה זמנה ואנכי העברנו לפני יומיים: סדנא לקליעת אקופדה – תיק מעלעלי לולב על פי המסורת האתיופית, שגטה זוכר מילדותו. גטה עלה מאתיופיה כשהיה בן 20, והספיק לספוג שם את המורשת של יהדות אתיופיה, וגם את התרבות החמרית שלה. בהדרכה המשותפת איתו היה לי חשוב ללמוד כלמיני אספקטים של המלאכה עצמה-דקויות  שלא שמתי לב אליהן בפעם הקודמת שלמדתי ממנו,ו"טריקים" שרק מי שהאצבעות שלו מורגלות בהם מקטנות יכול לבצע מבלי לחשוב על כך בכלל. לראות את הקצב בו גטה קולע היתה חוויה מדהימה. אבל היה לי לא פחות חשוב, שיביא גם את הצדדים של התרבות האתיופית. לרובנו – הישראלים  – אין שמץ של מושג על חייהם של העולים מאתיופיה  – לא לפני שהגיעו לארץ, וגם לא לאחר שהגיעו לכאן. ועוד פחות מזה – על התרבות והמנהגים. אפשר לומר זאת כמובן על כל אחת מעדות ישראל השונות, אם נרד לפרטי הפרטים. כי למעשה לכל עדה יש מורשת עשירה, שלרב אינה מוכרת לכלל הציבור, או שרק חלקים קטנים ופלקטיים ממנה נעשו מוכרים (או נמכרים) בארץ… ובכל זאת נראה לי שהשוני בעדה האתיופית ובמנהגים  שלה גדול יותר, ושהבורות שלנו לגביהם גם היא גדולה יותר.

 

 

 

 

גטה סיפר איך כילד היה קולע תיקים כאלה והולך לשוק בעיר למכור אותם כדי לעזור לאמו בפרנסה. הוא סיפר מעט על בתי היהודים, ועל הבקתות שהיו לנשים, לשם פרשו בזמן המחזור החודשי שלהן, או לאחר הלידה. מעט הוא רמז על הקשיים בארץ, כשכל אלו לא מתאפשרים. הוא הזכיר את החשיבות הגדולה שהיתה לבתולי הכלה, ואת הטקסים הקשורים בכך. מעט, אפשר היה להבין שלא כל כך פשוט עבורו שבארץ אין זה כך.  בסדנא אכלנו אוכל אתיופי שגטה הביא (ואף בישל), ולפני שאכלנו, היה לו חשוב להסביר את החשיבות העצומה שהיתה בביתא ישראל לאכילה המשותפת, במיוחד של זוגות נשואים. על קצה המזלג קיבלנו הרצאה על שלום בית ושלום לב כפי שבאו לידי ביטוי במשפחתו של גטה. בדרך אותנטית מאד הוא הציג את עולם הערכים שאותם ספג בביתו, ואשר ברור כי הוא עדיין מחובר אליהם. נראה לי שלא לכולן היה קל לשמוע ולעכל את הכל. ללא ספק הערכים של התרבות בה גדלנו אנחנו שונים מאד.  אני מקווה כי הבנת השוני עשויה לגרום לנו להבין קצת יותר את הקושי העצום של בני העדה בבואם לארץ. כי ככל שהשוני בערכים בין תרבות המוצא לבין הערכים במדינה הקולטת גדול יותר, הויתור לצורך קליטה והטמעות כואב יותר. וככל שאני עדה לכאב הזה, אני שואלת את עצמי מה אפשר לעשות אחרת? מה יצרנו כאן, בישראליות, שמצדיק את המחיקה התרבותית של כל מה שנתפס כ"לא ישראלי"? האם יש מקום לערכים שונים להתקיים ביחד באותה חברה? האם המחיקה התרבותית, ממנה סובלות מרבית העדות בארץ היתה הכרחית? האם היא הכרחית היום?  חזרתי הביתה מבולבלת, ואמרתי לבן-זוגי שכמה שידעתי שאני לא מבינה את המורכבות של העדה האתיופית ואת מה שעובר עליהם בארץ – עכשיו אני מבינה עוד יותר עד כמה אני לא מבינה…

 

 

 

בשבוע שלפני הסדנא הזו ביקרתי גם בתערוכה  "הונא והונאק" בגלריית כברי. מעצב וצלמת דרוזיים, המתעסקים בשאלות דומות לשלי – עיצוב, מסורת, אמנות, זהות, מורשת…רמי טאריף, המציג בתערוכה היה נוכח שם בעת ביקורי, וניהלנו שיחה מעניינת  על תפקידו של העיצוב בשימור מלאכות מסורתיות. את הכסאות של רמי הבאתי באחת מהרצאותי כדוגמא ל"למה עיצוב, אפילו כזה הנשען על מלאכה מסורתית אינו באמת משמר את המלאכה"… יומיים אחרי כן צפיתי בסרט התיעודי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" – שדן באותן שאלות ממש – מסורת, ערכים של חברה מסורתית מול הערכים של החברה בישראל, אמנות, חופש…  בכיתי בחלקים גדולים של הסרט. השאלות הללו בלי ספק משמעותיות מאד עבורי.

 

 

אין לי תשובות. אני מאמינה מאד במפגש. אני מאמינה מאד בידע. אני נותנת למילים של גטה לחלחל בי, ואני מקווה שמסדנא לסדנא אולי אבין קצת יותר.  הרגשתי שעבור גטה עצמו, העברת הסדנא היתה משמעותית לא רק בשל התיקים שיצרנו, לא רק בשל השכר, אלא גם בשל ההזדמנות לספר לאזניים קשובות על המקום ממנו בא. להחיות קצת זיכרונות של מקום אחר, לקבל אישור לכך שגם פה יכול להיות ערך לידע הזה, שבמרכזי הקליטה רואים אותו כמיותר, ועושים הכל כדי ללמד את העולים לשכוח אותו…

 

 

 

מבחינתי, זו אחת המטרות החשובות של כל הסדנאות עם בעלות ובעלי מלאכה. אני מוסיפה בשמחה את הסדנא עם גטה זמנה לרשימה, ומזמינה אתכם/ן להזמין אותה לקבוצות קטנות (עד 15 איש/ה) או להצטרף לסדנאות שנארגן, אינשאללה, בהמשך. 

מחר נר ראשון של חנוכה. . את החג הזה אני רואה גם כן כתוצאה של התנגשות בין תרבויות, וכנצחון במאבק לחירות תרבותית. וגם כאן, אם נסתכל לעומק, נוכל לשאול את עצמנו היכן ההזדהות שלנו היום, כאשר רובנו הגדול – הציבור החילוני הדוגל בדמוקרטיה -"מתיוונים". האם הראייה היוונית, לפיה גוף האדם מושלם ועריכת ברית מילה היא פגימה בשלמות הזאת, ועל כן ברברית – היא כל כך מופרכת? האם השאיפה של היוונים להשליט את תרבותם, הנאורה, בעיניהם, איננה זהה לראייה המערבית של היום, השואפת להשליט את התרבות הנאורה, בעינינו, על יתר התרבויות? (למשל איסור מילת נשים, איסור לבישת חג'אב וכ"ו ) – שאלות קשות של התנגשות בין מה שנראה לנו שחרור מדיכוי לבין חופש תרבותי של אלו שתרבותם/ן שונה משלנו… 

מאחלת לכולם/ן חג מלא אור וסובלנות.