חוט צמר מתגלגל בנגב

 

 המאמר נכתב במקורו לעיתון "אדם – עולם" גיליון "דרום" ופורסם בו לראשונה.

 

ביום שני האחרון של שנת 2018, הגיעה סלימה בפעם הראשונה בחייה ברכבת לתל אביב. ליווה אותה בעלה, כדי שלא תעשה את המסע לבד, ואני פגשתי אותם בתחנת ההגנה. סלימה גרה ביישוב הבדואי הלא מוכר רחמה, (ליד ירוחם) והיא האשה הבדואית הראשונה (והיחידה בינתיים ) שיש לה אוהל אירוח אותו היא מנהלת בעצמה. באותו יום שני היא באה כל הדרך לתל אביב כדי ללמד טוויה בפלך ביחד איתי בסמינר הדו-לשוני לחינוך וולדורף – בוז'ור – זרעים.

סלימה ואני נפגשנו בזכות הצמר. יום אחד היא צלצלה אלי בטלפון, הציגה את עצמה, ואמרה: תשמעי, כל כך הרבה צמר נזרק כאן ואף אחת לא עושה איתו כלום יותר. כל המורשת שלנו נעלמת. לא חבל? אני רוצה לעשות משהו בעניין! ראיתי באתר שלך שאת טווה צמר, והייתי רוצה גלגל טוויה. מממממ….התלבטות. הנשים הבדואיות טוו מאות שנים בפלך. אני עוסקת בשימור מלאכות מסורתיות. האם אהיה אני זאת שגורמת ל"זיהום תרבותי" ונותנת לאשה בדואית גלגל טוויה? הכיצד? ומצד שני – הטוויה בגלגל אכן מהירה יותר. סלימה לא חיה היום חיי נדודים. יש לה מקום לגלגל, וזאת היא שראתה את התמונה באינטרנט וביקשה. אילו היא לא היתה בדואית מרחמה אלא יהודיה מירוחם – לא הייתי מהססת. להגיד לה לא, אם כך, תהיה פשוט גזענות, הלא כן? ובכן אמרתי לה כן, ובהזדמנות שהגעתי לנגב השארתי לה גלגל להשאלה. מסיבות טכניות סתמיות, בסופו של דבר היא לא לקחה אותו, אבל התחברנו ושמרנו על קשר, והיא גם אירחה אצלה באוהל את אחת מהסדנאות לאריגת שטיחים בנול קרקע שהעברתי לפני כמה שנים. (באותו זמן סלימה לא ידעה לארוג אך רצתה ללמוד וזו היתה הזדמנות. מה לעשות… זאת בדיוק אחת הסיבות שבגללן אני משמרת מלאכות מסורתיות)…

 

 

סלימה טוותה חלק מהצמר בו השתמשנו בסדנא, והיום היא גם מוכרת צמר טווי לסדנת האריגה בכפר רפאל. הטוויה היתה אחת המלאכות המשמעותיות ביותר בחייה של כל אישה, כמעט, בעבר הרחוק, ועד לפני שני דורות – נשים בדואיות עדיין טוו שיער עיזים, כדי לבנות את ביתן מהיריעות שארגו מהחוטים האלה. צמר כבשים הן טוו וצבעו עבור אריגת שטיחים, כריות, וקישוטים לאוהל.  בתור מי שאחראית על לימוד תחום המלאכות בסמינר הדו לשוני, שנפתח השנה בתל אביב, חשבתי שיהיה נכון ללמד את המלאכה הזאת בהקשר התרבותי המקומי שלה, ולכן הזמנתי את סלימה, שתעזור לי, ותביא מהנגב את הצד המסורתי הקשור בצמר ובטוויה. וכך, במשך כשעתיים וחצי ישבנו, קבוצה מעורבת של נשים ערביות ויהודיות, טווינו חוטים בפלכים שכמותם כנראה שימשו גם את שרה רבקה רחל לאה והגר, והקשבנו לסיפורים, למשלים ולשירים בערבית, שכולם עוסקים בכבשים, בצמר, בטוויה ובאריגה, ואשר משקפים מורשת נשית ארוכת שנים. בדרך לסמינר, סלימה ואני הרשינו לעצמנו גם לטוות ביחד חלום בדבר פרוייקט משותף לנשים יהודיות וערביות – בדואיות וגם שאינן בדואיות, שיארגו ביחד אוהל אמיתי משיער עיזים. הוא ייקרא אוהל הגר ושרה, ויהיה אוהל נודד, שישמש לפעילויות משותפות. בינתיים אנו טוות את חוטי הרעיון, ומקוות שברשת שנארוג מהחוטים הללו ייתפס גם קצת תקציב לפרוייקט השאפתני הזה…

 

 

 

 

לאחר הביקור הקצר בתל אביב סלימה חזרה למציאות הקשה בנגב, שם נשים רבות גרות ללא חיבור לרשת החשמל, ללא שירותים, (הכוונה ללא בתי שימוש)! ללא תחבורה או הסעות לילדיהן לבתי הספר, ללא גני ילדים וללא עבודה. במציאות הזאת, יכול להיות ערך לכל שקל אותו הן יכולות להרוויח, אפילו בעבודה ממושכת ששכרה קרוב למגוחך. על רקע זה, נוסדה לפני 28 שנים עמותת "סידרה – אורגות המדבר" בעיירה הבדואית לקייה. היוזמה הראשונית היתה אמנם של רוז – א- סנע – אישה אנגלייה שהתחתנה בלקייה, אך מזה שנים העמותה מנוהלת על ידי הנשים הבדואיות עצמן, ומספקת עבודה לכ-70 נשים הן בעיירה לקיה והן בכפרים הלא מוכרים סביבה, מהן קונה העמותה את חוטי הצמר הטוויים. השטיחים הנארגים מצטיינים באיכות ללא פשרות, בגימור קפדני ביותר, ובעיצוב שאינו לגמרי מסורתי, אך גם אינו לגמרי זר למסורת. (להוציא מקרים בהם הן עובדות עבור מעצבים חיצוניים, לפעמים גם מחו"ל, ומבצעות את הרעיונות שלהם). האריגה עצמה מתבצעת בנול הקרקע הבדואי המסורתי, והיא נלמדת מהמבוגרות, מה ששומר את הידע בתוך הקהילה. העמותה מתנהלת גם בעזרת תרומות, והכסף מחולק לנשים על פי עבודתן באופן מרוכז אחת לחודש. השטיחים אינם זולים, אך מי שמבינ/ה את כמות העבודה המושקעת בניקוי הצמר, בטוויה, בגלגול, בצביעה בשזירה ובאריגה, ת/יבין גם שהמחיר הזה אינו מכסה אפילו שכר מינימום לכל העובדות, (וודאי שלא לטוות).

 

 

 

אחד הערכים הגדולים שאני רואה בלימוד טוויה הוא בדיוק זה. לאחר שאת טווה במו ידייך עשרה מטרים של חוט, את מתחילה להבין כמה זמן נדרש על מנת להכין בגד או שטיח. לאחר שתטווה בעצמך, תבין את הסבלנות, ואת זרימת הזמן האחרת, אותה חווה הטווה או האורגת. השילוב בין אריגה ידנית ומסחר כמעט תמיד ינטה לכיוון שכר נמוך ביותר, אם הוא נמדד לפי שעות. זאת אחת הסיבות שבגללן נפתח בלקייה גם מרכז מבקרים, ופרט למכירת המוצרים, הנשים מציעות גם חוויה תיירותית הכוללת הדגמה של האריגה הסבר על העמותה, וכוס תה מתוק. מרכז המבקרים עבר מקום בתוך לקייה לפני כמה שנים, והמצבעה שלהן עדיין לא עובדת בהיקף מלא, כך שאת חוטי הצמר, אותם היינו קונות מהן עבור סדנאות האריגה לצערי הן עדיין לא חזרו למכור. לעומת זאת במקביל, ואולי גם על רקע החלל שהותיר המעבר של מרכז המבקרים בלקייה, והמחסור בצמר, התחילה לפני כשנתיים יוזמה חדשה בכפר הלא מוכר עבדה בהר הנגב. ממש בקרבת העיר העתיקה עבדת, באוהל האירוח של עיד וג'מיעה אלקשחר, העבירה יעל בית-אב משחרות קורס אריגה לכ-10 נשים מן הפזורה הבדואית באזור. יעל למדה את האריגה בלקייה, וגם בסדנא שארגנתי אצל פאיזה אבו עמרה, מזקנות שבט העזאזמה, והתמקצעה בה. המטרה של הקורס היתה להכשיר את הנשים, שכבר ידעו לטוות וחלקן גם ידעו לארוג, להיות אורגות עצמאיות. באופן מסורתי, לא כל אחת היתה מותחת לעצמה את הנול, גם אם ידעה לארוג. ה"נייארה" – אחת הנשים שידעה, היא שהיתה מותחת את הנול בשכר, עבור האחרות, וזו שהנול נמתח עבורה היתה מבצעת את פעולת האריגה עצמה. יעל לימדה את הנשים כיצד למתוח את הנול עבור עצמן, וכיצד ליצור את הדוגמאות השונות. הקורס כלל גם צביעה, וכיום ניתן להשיג אצל ג'מיעה, שמרכזת את המכירות, חוטי צמר בצבעים שונים, עם דגש על צבעים הדומים לגוונים אותם הפיקו פעם באופן טבעי. הצביעה הטבעית חדלה לפני יותר ממאה שנים, ועם כניסתם לשוק של חוטים סינתטיים בצבעים עזים ובוהקים עברו הנשים הבדואיות, אלו שעוד יודעות לארוג, להשתמש בהם. הצמר נזנח, ועבודת הטוויה עתירת השעות פסקה. היוזמה של יעל וג'מיעה, כמו גם היוזמה בלקייה החזירו כמה מן הנשים בנגב למלאכה.

 

 

להבדיל מלקייה, יוזמת האריגה בעבדה איננה מתנהלת כקואופרטיב. כל אחת מהנשים היא עצמאית. היא מותחת את הנול שלה על פי טעמה האישי. היא האמנית, המחליטה על הדוגמאות, על הצבעים, על אורך השטיח ורוחבו, וגם על המחיר. אין מעצבות המכתיבות "עיצוב על פי טעם הקהל המערבי". בשל העצמאות הזאת, הן מקבלות גם הזמנות מלקוחות הרוצים להחליט על הדוגמא בעצמם. כלומר – אפשר לבוא לג'מיעה, לבחור את הצבעים המתאימים לשטיח שלך, ולהחליט ביחד איתה על הדוגמא הרצויה. זו אפשרות מרגשת – גם עבור הלקוח/ה וגם עבור האורגת, שכן יש באריגה הזו עבודה משותפת, וקשר ישיר בין האורגת, המכינה את השטיח שלך לבקשתך המיוחדת. ג'מיעה ועיד מגדלים גם גמלים, ובאוהל של ג'מיעה מוצעים גם כובעים ותיקים סרוגים משיער גמלים, שנעשו בידי אחת השכנות.

כל היוזמות הללו, יש בהן כדי להחזיר מעט מגאוות המקצוע לנשות הנגב הבדואיות, וגם אם התרומה לכיס היא לא ממש פרנסה, היא משמעותית מאד עבור מי שאיננה יכולה להתפרנס בדרכים אחרות. כולנו מקוות שעם הזמן המודעות ליתרונות האקולוגיים של השימוש בצמר מקומי ובעבודת היד המסורתית תגדל, שיותר ויותר אנשים ונשים יגיעו לאוהלי האירוח, ילמדו על מסורות האריגה, וגם יקנו שטיחים כריות ותיקים מעשי ידי האורגות.

סיפור הצמר האחרון איננו בדואי, וגם אינו עוסק בצמר מקומי, אך הוא מחזיר אותנו אל הגישה האנתרופוסופית לעיסוק בצמר, ומביא אותנו אל באר מילכה ואל דיקלה דון,שגרה שם. דיקלה עובדת בצמר מרינו מיובא, שהוא רך יותר מהצמר המקומי. היא לא טווה ממנו חוטים, אלא דוחסת אותו תוך שפשוף במים חמים ליצירת לבד, או שהיא משתמשת במחטים מיוחדות, בעזרתן הצמר הופך ללבד גם ללא שימוש במים. בהכשרתה דיקלה היא תרפיסטית באמנות, ולפני תשע שנים גילתה את הלבד ככלי טיפולי. בשיחה קצרה שקיימנו היא הסבירה לי כי היא מבדילה בין האיכות של העבודה בליבוד רטוב, שיש בה תהליך של מעבר מרוח לחומר: הנחת שכבות אווריריות וקלות של צמר, והפיכתן בעזרת המים, כוחות הרצון והעבודה הפיסית למשהו קשה ומוצק. יש כאן מטמורפוזה- מהרך לקשה, מהשטוח לתלת מימד. יש במלאכה הזו התמסרות וחיבור למשהו ראשוני, ובכלל – זו מלאכה של חיבור. בליבוד במחט היא רואה איכות אחרת, כמעט הפוכה. משהו מדוקדק ומוגדר, עם גבולות ברורים וחדים, שיש בו איכות של חשיבה. דיקלה מטפלת באופן פרטני וקבוצתי באמצעות הליבוד. היא גם מלמדת בהכשרה אנתרופוסופית לתרפיה באמנות הנקראת שער לנפש. גם עם מטופליה וגם עם תלמידותיה היא בוחרת את התהליך הרגשי עליו ברצונה לעבוד, ואז העבודה נעשית מתוך תהליך היצירה בצמר.

ואם אנחנו מדברות על חיבורים, אז במקרה בשנה שעברה השתתפתי דרך אחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה במשחק גמד/ת – ענק/ית. הענקית שלי, זו שהייתי צריכה לשלוח לה מתנה היתה… ניחשתם/ן? … דיקלה. לא הכרתי אותה, אך דרך הקבוצה ראיתי כי היא עוסקת בלבד, כך שבתור מתנה שלחתי לה כמה כדורים של צמר, אותו אני צובעת בצמחים בצביעה טבעית. עכשיו, לאחר שריאיינתי אותה לכתבה, אני יודעת מה נעשה בו…