חדשון לפסח תרתי משמע. מה שנשלח בערב פסח תשפ"ד.

ושוב שלום עליכם/ן בימי מלחמה.
מי האמין/ה שזה יימשך כל כך הרבה זמן? מי האמינ/ה שחטופים/ות רבים/ות כל כך עדיין יהיו בשבי, גם בין פורים לפסח? עברה שנה, מאז כתבתי את חדשון החרויות לפסח שעבר, ואנחנו עדיין בדרכים. (זה היה חדשון שחשבתי למעניין במיוחד, ולמי שלא קרא/ה או שרוצה להיזכר בימים ההם, הריהו כאן . לא ערכתי אותו, גם לא את כל הקישורים וההצעות שבסוף. אני מקווה שבעצמכם/ן תבינו מה רלוונטי גם השנה ומה לא.) כל כך הרבה קרה מאז – באופן אישי, וכמובן שבאופן לאומי.
היינו חולים, (השפעת שאני כותבת עליה בחדשון לא היתה שפעת…) אושפזנו, הושבתנו מהטיול כמעט שלשה חודשים, הצגתי בתערוכה על ברכת החיטה באופן מפתיע, חזרנו לטיול בקיץ, ועברנו את כל מרכז הארץ בשיא החום. ואז בסתיו פרצה המלחמה. נשארנו באזור לטרון-בית שמש ארבעה חודשים. ירד המון המון גשם. אכלנו המון פטריות ואספרג, קלעתי המון, הצגתי בתערוכה של כלי עבודה. אחרי השיתוק הראשוני, הרגשתי בעצמי עד כמה העיסוק במלאכה מרגיע אותי ונותן לי בסיס ועוגן.
הסלים שבתמונה, למשל, נעשו בהזמנה. כל אחד מהם הוא בגודל כזה שאני יכולה לשבת בתוכו, (והישבן שלי הוא בהחלט לא מהמצומקים..) כל אחד אכל כמויות חומר עצומות, של זיתים, חרובים, אלות מסטיק ואשחרים, שהייתי צריכה לצאת למסעות ליקוט עבורם ואגב כך כמובן ללקט גם פטריות וצמחי מאכל, (חלק מהחומר גם הבאתי יבש מהמחסן והרטבתי בגשם) ואז הקליעה של כל אחד לקחה יומיים. זה מילא את זמני באופן מאתגר אך נעים, שלא הניח לי לשקוע בפחדים ובדכדוך.

 

 

 

 

ו

 

ואז פקחי קק"ל והסיירת הירוקה גרשו אותנו, ושוב יצאנו לנדוד, בבוץ ובגשמים. הלכנו דרומה, אל חוות יתיר בנגב, שם בכל שנה מתקיימת התכנסות של מלאכות קדומות. אחרי יותר משנה וחצי בדרכים אנחנו מדמיינים את עצמנו כנוודים ההולכים להתכנסות השבטים השנתית, כמו  שהיה בעבר. אלא שפה – רק אנחנו ממשיכים לנדוד.

ואנחנו בנגב. כשעברנו את לכיש דרומה, ממש הרגשתי שאנחנו נכנסים לאזור אחר. חבל ארץ זר עבורי. האדמה בו אחרת, הצמחים אחרים, הציפורים אחרות, אנשים אחרים וחוקים אחרים. משהו שלא מוכר לי, אפילו שזה בארץ. תחושה מאיימת מעט, אפילו. אפשר להרגיש שזהו מעוזם של הבדואים. אנשים קשוחים, שמתמודדים עם מציאות קשוחה. קשוחה מאד, למען האמת, במיוחד השנה. במיוחד עכשיו. גם מזג האויר פה קשוח. ממש כמו שנהוג להגיד על המדבר. חם ביום וקר בלילה. ואין צל. אין מסתור. אין עצים. השנה היתה שחונה מאד בדרום, והכל מצהיב מוקדם. במציאת מקומות החנייה ללילה, התרגלנו לחפש את המקום המתאים גם לפי כמות ואיכות האוכל לחמור. עכשיו זאת הפעם הראשונה שיש מקומות שיש בהם מחסור ועלינו לחשוב פעמיים היכן לקשור אותו.
הגענו למקום ההתכנסות מוקדם. מוקדם מדי. הדרך בשפלת יהודה היתה יפהפיה. שיא הפריחה, ובהרבה מקומות רציתי להישאר. אבל בגלל שחששנו מפני קשיי הדרך הצפויים לנו לקראת הסוף, לא עצרנו אלא מיהרנו. הסוף באמת היה קצת קשה, אבל עדיין הגענו כשלשה שבועות לפני זמן ההתכנסות. כשחשבתי על ההגעה המוקדמת, דמיינתי שאשב בנחת, אקלע, אארוג ואכין דברים לשוק בהתכנסות. אבל – מחשבות לחוד ומציאות לחוד. בערב השני להגעתנו קרתה תאונה מצערת ביותר, ופסח, החמור הנאמן איתו הלכנו שנה ושבעה חדשים – מת.

 

 

כאן בתמונה זו הפעם האחרונה שהוא רתום לעגלה, משקיף מלמעלה על הגבעות של יתיר, רגע לפני שהגענו למקום ההתכנסות של אבני דרך.

 

מותו היה שוק. אני לא רוצה לכתוב כאן את הפרטים, ואנא אל תשאלו אותי. הוא אמנם היה מאד מבוגר (כבן שלושים שנה) ולמעשה כבר התחלנו לחשוב שאולי הגיע הזמן שיחזור לצפון, יצא לפנסיה, ושאנחנו נמצא אתון נגבית קלת רגליים. אבל לרגע לא חשבנו שכך זה יהיה. קשה להסביר את האבל על מותו. לכאורה הוא היה "רק" חמור. וכל כך הרבה אבל ואבדן יש בתקופה האחרונה על כל כך הרבה א/נשים. אבל בשנה וחצי שעברו פסח היה בן לוויה צמוד, והפך לבן משפחה. נוצרו בינינו יחסי אמון, חיבה, הכרת תודה, והיתה בינינו תלות הדדית, שעם מותו אני מבינה עד כמה היא לא היתה מאוזנת. כלומר- אנחנו היינו תלויים בו הרבה יותר ממה שהוא היה תלוי בנו. הוא היה הטוב בחמורים איתם הלכנו. והוא בעצם בכלל לא היה שלנו, אף  שבשנים האחרונות ביבנאל רב הזמן הוא היה אצלנו. זה כמובן מוסיף עוד חוסר נעימות גדולה עם מותו המצער. פסח היה חמור ממושמע להפליא, אוהב א/נשים, וסבלני לילדים/ות. כמעט אף פעם לא ברח או נעלם, ואף במים היה עובר כמעט ללא בעיות. (עם שכנועים וטריקים, לפעמים, ובכל זאת – מי שמכיר חמורים יכול/ה להעריך זאת). למעשה הוא בכלל בכלל לא היה עקשן. (תכונה נדירה אצל חמורים, כידוע). אהבנו אותו והתרגלנו אליו. דבר ראשון בבוקר עם ההשכמה התרגלנו להסתכל איפה הוא, וגם ביציאה מהאוהל בלילה להשתין, זה היה הרגל – לחפש את צלליתו הלבנה. בן זוגי דאג כל הזמן, כמו אמא פולניה, לכך שהוא יאכל מספיק, שישתה, שיהיה קשור במקום עם מרעה טוב ומגוון, שיוכל ל"התמרמר" (להתרחץ בעפר כמנהג החמורים), ולרסס אותו בדוחה יתושים וזבובים. (מה שלא תמיד עזר).

 

כאן בתמונה אפשר לראות אותו "מתמרמר" – כלומר מתרחץ בעפר הלס הדק של הנגב. הרחצה בעפר היא עונג גדול לחמורים, כמו שעבורנו מקלחת טובה, והיא גם עוזרת במקצת לסלק את הזבובים הטורדניים, שהם סבל גדול לחמור

 

 

 

הקצב בו הלכנו היה תלוי במידה רבה במצב רוחו. לפעמים הוא שש אלי דרך, והיה הולך כל כך מהר, שהיינו צריכים לרוץ אחריו. בפעמים אחרות היה הולך לאיטו, בנחת, וכך גם אנחנו. בעליות ממושכות או תלולות היה עלינו לדחוף איתו. זה גרם לנו לחוש אחוות מתאמצים…

 

 

 

בתמונה הזו יש משהו מעניין מאד ואף מבדח. הסתכלו בחלק האחורי, מאחורי העגלה. זה היה ביום האחד לפני אחרון להליכתנו, שהיה אחד הקשים ביותר. כל היום עלינו וירדנו עלינו וירדנו. בעליות אנחנו דוחפים, בירידות אנחנו "שמים ברקס" – שזה אומר שאחד מאיתנו מתאמץ ללחוץ על ידית המעצור של העגלה. כל זה כדי לעזור לחמור, שלא יסחב או יבלום לבדו. אז בעליה הזו, אחר הצהריים המאוחרים (ראו את השמש הנמוכה מאחור) אני הובלתי את פסח, ועדו וקים דחפו מאחור. ואז שמעתי קול של אופנועי שטח מאחורינו. סימנתי להם בידי שיאטו, אבל הם עצרו לידינו ושאלו אם אנחנו רוצים עזרה. אמרתי כן, למה לא, וחשבתי שירדו מאופנועיהם ויעזרו לנו לדחוף. אבל הם רכבו אל מאחורי העגלה, שמו רגל אחת על העגלה, ונתנו גז… פסח לא הבין מה קורה ואיך העגלה כל כך קלה פתאום… עלינו את המשך העליה כמעט בריצה…

 

 

מאד מאד עצוב לנו על מותו. בכל השבוע הראשון שאחרי מותו לא יכלנו לעשות כמעט כלום.­­­ בנוסף לכך מהרגע שהגענו, הרוחות לא פסקו מלנשב בעוז. זה מתיש, זה מפזר, זה קשה ממש.  ואז התחלנו לחפש חמור חדש, או מה שהעדפנו – אתון חדשה. זה היה עניין ממושך משחשבנו, מתסכל ומעייף, אך גם מרתק. אמנם אנחנו בנגב, ולהרבה בדואים/ות יש כאן חמורים או אתונות. אפשר לראות אותם/ן בכל מקום, ואנחנו גם שומעים לא מעט נעירות ממקום שבתנו. אבל אנחנו צריכים בהמה חזקה וגדולה, שתוכל לסחוב עגלה. עונת המרעה בשיאה כעת, והרועים הבדואים משתמשים בחמוריהם ובאתונותיהם, ואת הטובים או הטובות שבהן אינם רוצים למכור. החיפוש הביא אותנו לפגוש א/נשים שונים, וכך לראות כמה מקומות "יישוב" שלא הכרנו, להציץ קצת על מה שקורה, (עם הרגשה שאני ממש לא מבינה) ולשמוע סיפורים, שרק מהם יכלתי לכתוב ספר. למרות שאינני מכירה את הנגב היטב, המורכבות של ענייני הקרקעות כאן מוכרת לי מביקורים קודמים, ומעט מקריאה. חוסר השוויון, חוסר הצדק, והאפליה כלפי הבדואים היא עניין שכואב לי מאד. הפשיעה, האבטלה, ומה שמכונה "חוסר המשילות" גם הם עניינים קשים הידועים במרחב הזה, ומעלים המון שאלות של "איך כן" ו"מה אפשר לעשות". המלחמה רק העצימה את הקושי, כמובן. טילים שנפלו ליד בתים בפזורה, שאין לידם ולו מיגונית אחת, ושגם לא מוגנים בכיפת ברזל כי זה מוגדר "שטח פתוח". חיילים בדואים המשרתים בעזה ומחרפים את חייהם, חוזרים לחופשה מהצבא ומגלים צו הריסה לפחון, המכונה אצלם "בית". הריסות בפועל, ומחיקת בתים של א/נשים שהמדינה עצמה יישבה אותם שם כשלקחה מהם את האדמות שהיו שלהם לפני קום המדינה. ומנגד – אחדות גורל עם כל תושבי /ות המדינה המאויימים/ו כרגע, פחדים משותפים, שירות בצבא ודאגה לחיילים, אמון וחוסר אמון בכפיפה אחת. פגשנו גם בדואים/ות לא מעטים שסיגלו אורח חיים מודרני על כל הכרוך בכך. עבודה תובענית, הרבה כסף ומעט זמן פנוי, הרבה כסף ומעט שקט נפשי… אבל אנחנו בעיקר חיפשנו אתונות. אז אצלנו, בסיפור כמו מהאגדות, בדואי צעיר שאביו הכיר בעבר חבר שלנו, נרתם לעזרתנו באופן די מדהים. וכך מצאנו את ראידה. האתון הכי גדולה שראינו. משהו ענקי. המשא ומתן היה גם הוא כמו בסיפורים, עם חבורת תומכים למוכר, וחבורת תומכים לנו. בסופו שילמנו עליה כפליים ממה שחשבנו שאנחנו רוצים להוציא, אבל היא גם כפליים בגודל של מה שחשבנו לאתון גדולה.הבאנו אותה אל המחנה שלנו ברגל, מהלך של יום. עכשיו עלינו להתאים את הראשיה ואת הרתמות של העגלה לגודל החדש. עדו, בן זוגי, מנסה לתפור אוכף חדש, כי מה שיש לנו לא עולה עליה… מזל שקצרתי בדרך סוף…

 

 

 

שלבים ראשונים בתפירת האוכף החדש.

 

בשלב זה אני עדיין לא מפרסמת תמונות שלה. עד שנתרגל, עד שנרגיש איתה בנוח והיא תרגיש איתנו בנוח. היא חמודה ממש, ככל שאפשר לראות כרגע. אבל אנחנו עדיין בשלבי הסתגלות.

 

בימים שעד להתכנסות בכל זאת הצלחתי להקדיש קצת זמן לאריגת קלפים, ואתגרתי את עצמי לסיים רצועה עם דוגמא מסובכת, ללא טעויות. זו דוגמא ויקינגית מאתר ארכיאולוגי הנקרא בירקה. בסוף התפשרתי על שתי טעויות שנראות בקושי… אריגת קלפים מתאימה לי מאד במסע, כיוון שאיננה מחייבת נול, אלא רק כמה קלפים מקרטון (ועוד כמה אביזרי עזר) ואני יכולה לארוג כשהגוף שלי משמש למתיחת החוטים.

 

וזו דוגמא תורכית הנקראת "קיוורים"

 

דוגמאות מורכבות דורשות שקט וריכוז, וגם זה משהו שיכול להיות ביתר קלות כשאת בטבע. אם מישהו/י רוצה לתאם איתי שיעור – אני מוכנה. (נתחיל בדוגמאות פשוטות יותר, כמובן)

 

זהו חדשון לפסח. אבל על חרות קשה לי לכתוב היום. בימים אלו אני שוקדת על עבודת אמנות שתשתתף בתערוכה למען הפעילות לשחרור החטופות/ים בעזה, ומקווה שעד לפתיחת התערוכה, ביום העצמאות, הן/ם כבר יחזרו.

 

 

 

  ויצא לי לבקר גם בהר חברון הסמוך, ולשמוע על חוסר החרות הקיצוני ממנו סובלים הפלסטינים/ות שם, ששכניהם היהודים שמים עליהם מצור ממש, ולא מאפשרים להם לצאת מהבית לרעות את הצאן.

עכשיו ממש עיצומה של עונת החלב. בשנים רגילות אני עורכת סדנאות וסיורים לראות את הייצור המסורתי של המוצרים הללו. השנה, רק אם תתארגן קבוצה שתפנה אלי, נוכל לבקר באום אל חיר ולראות את ייצור הסמנה. גם אם אתם/ן 6 בקבוצה – פנו אלי וננסה לתאם.
הם/ן ממש ממש זקוקים/ות לכסף הזה.
גם אם תרצו להזמין סמנה ועפיג (מה שמכונה היום אבן יוגורט בטעות ) כתבו לי. אני מתכננת להגיע לשם שוב השנה, כדי לקנות מהם/ן. את המוצרים אוכל להביא לפרדס חנה, ואולי גם ליפו.
אפשר לקנות 600 גרם סמנה ב-80 ש"ח, או קילו ב120 ש"ח. מחיר העפיג הוא 80 ש"ח לקילו, כשייתכן ש"קילו" יהיה מעט פחות, בגלל שהגושים אינם אחידים במשקלם.
אני לא מרוויחה ממכירת המוצרים הללו, אבל הוספתי מעט על המחיר שאני משלמת להן, כדי לא להפסיד. (ראיתי שתמיד יש פחת, יש חוסר אחידות במשקלים השונים, ויצא כמה פעמים שהפסדתי, כך שעכשיו לקחתי מקדם הגנה).
אני יכולה לכתוב בביטחון שמי שיצא לו/לה לאכול איתנו, התרשמ/ה מהטעם המופלא של התבשילים שלנו, שמרכיבים אלו מככבים בהם. אמנם קשה לשכנע את בן זוגי לכתוב מתכונים, או לבשל להמונים, אבל מי שאוהב/ת לבשל, ומעז/ה להיות יצירתי/ת – יוכלו להפיק הנאה רבה משילוב המוצרים הללו בבישול. אני עדה לכך. ורק אכתוב שמבחינת כמויות – אנחנו עצמנו צורכים לפחות שני קילו עפיג בחודש, ואת כל העפיג משנה שעברה, שהיה בפרדס חנה, כל מה שלא קניתם/ן אתם/ן… בסופו של דבר אנחנו קנינו בחזרה כשטיילנו בצפון ולא הגענו להר חברון…
בתוך כל זה, אני יכולה גם להודות על כך שתחושת החרות האישית שלי במסע הזה עודה בעינה גם כשהמצב הכללי כל כך מר.  אנחנו עדיין מרגישים בני חורין בטבע. פחות או יותר…
מסיימת באיחולים ובייחולים  שחג החרות יביא לכ-ו-ל-ם/ן לפחות קצת אפשרויות לחוות חופש,
יונית

 

כתיבת תגובה