אחד הדברים שאני מאמינה בהם ומדגישה בלימוד מלאכות מסורתיות, הוא שחשוב ללמוד את המלאכה ולהבין אותה בתוך ההקשר התרבותי שלה. בימינו, בעידן היו – טיוב וה"האו טו", כאשר כל כך הרבה מלאכות נלמדות ממורות ומורים שונים ללא כל הקשר תרבותי, מובן שזה משהו די נדיר. לכן, כאשר אני רוצה ללמד מלאכה מסורתית, כמעט תמיד אעדיף לעשות זאת ביחד עם מורה מהתרבות שזאת המסורת שלה או שלו, אם אפשרי. כך המלאכה לא תעמוד לבדה, אלא תהיה מוקפת בתוכן של תרבות שלמה. בעיני, זה ממש חשוב. הסיפורים, השירים, הפתגמים הקשורים במלאכה נותנים לה עומק, ומאפשרים לנו הבנה שלה כחלק ממשהו גדול ומקיף יותר. זה מה שניסיתי לעשות בספר שלי על מלאכת הקליעה בארץ . הבאתי לא רק את תיאור המלאכה, אלא גם פתגמים, סיפורים, קטעי משנה, צילומים מן העבר, התייחסות לשמותיהם השונים של הסלים, וכל מה שיכלתי למצוא על מנת שתיאור המלאכה יהיה מקיף ככל האפשר. אבל תמיד יש עוד… לא כל הסלים מחזיקים מים, ויש פתגמים או שירים או סיפורים שלא הגעתי אליהם לפני פרסום הספר, ולפעמים אני מוצאת ומלקטת אותם עכשיו.
אז הנה אחד מגניב ממש.
בשנים 2017-2018 הקדשתי זמן רב לחיפוש צמחים מקומיים שיתאימו לקליעה המסורתית של הנשים האתיופיות. ביחד עם קולעת אתיופית מעפולה, (אינה רוצה שאזכירה בשמה) ניסינו מינים שונים של גומא, עד שהגענו למסקנה מהם המינים הטובים ביותר. (זה מופיע בספר שלי בפרק על הקליעה האתיופית, ואף ביתר פירוט במאמר הזה ). מאז נתתי שתילים של צמחים כאלה לכמה וכמה גינות קהילתיות של אתיופיות, וגם עבדתי עם כמה קבוצות של נשים אתיופיות, שהתגעגעו לקליעה בחומרים צמחיים כמו באתיופיה, במקום בחוטים סינטטיים. אמנם כולן קיטרו קצת, ואמרו שזה לא טוב כמו הגרמטה- הצמח הפלאי שהיה להן שם. אבל חלקן הגיעו לתוצאות מצויינות. לפחות לדעתי.
הקולמשיש של מנאייש
השנה, אחרי כמה סדנאות מוצלחות של קדרות אתיופית בקרית גת, החלטתי ליזום גם סדנא לקליעה. לקיה ירדני היתה למעשה האישה הראשונה אותה שאלתי על הקליעה האתיופית כשהתחלתי לכתוב את הספר, וזה אך טבעי שנעשה את הסדנא הזו ביחד. בזמנו הבאתי לה גם שתיל של גומא ארוך, אותו היא שתלה בגינה שלה, אך הוא לא החזיק מעמד. לסדנא הבאתי איתי חומר יבש, ולקיה הביאה את אילנית, יד ימינה, בעלת ידי הזהב. אילנית היתה זו שהדגימה את הקליעה מראשיתה.
אני ישבתי לידה, ושמעתי אותה אומרת באיזשהו שלב משהו כמו – "הנה הקטן מנשק ברכיים". זה נשמע לי מעניין אבל לא ממש הבנתי מה היא אומרת, ובטח שלא הבנתי למה היא מתכוונת. מה שכן – היא הראתה לנו שהיא קולעת תוך כדי זה שהעבודה נשענת על הברך שלה, והנחתי שיש קשר. ביקשתי מלקיה שתתרגם ותסביר, שכן העברית שלה טובה יותר. זה לא היה פשוט בכלל להבין, אבל אחרי כמה וכמה שאלות הבנתי שמדובר בפתגם, שהוא למעשה סוג של חידה. אבל כדי להבין את הפתגם ואת החידה שיש בו, צריך קודם כל לדעת שבתרבות האתיופית צעירים וצעירות נוהגים/ות לכבד את המבוגרים/ות על ידי התכופפות ונישוק ברכיהם. אני לא זוכרת את זה, אבל בן זוגי מספר שבשנות השמונים אפשר היה לראות בירושלים כל הזמן צעירים אתיופים שמנשקים את הברכיים של זקנים/ות אתיופים/ות שנקרו בדרכם. זהו אות כבוד לא רק לבני משפחה או לא/נשים מוכרים/ות אלא לכל אדם זקן – גבר או אישה.
ובכן, הפתגם/חידה הולך כך: "מי זה התינוק שרק נולד וכבר מיד מנשק ברכיים? " והתשובה – זהו ה"ווטן" – ההתחלה הזעירה של המוצר הקלוע בסיפט – הקליעה של הנשים. ההתחלה הקטנה מדומה לתינוק שרק נולד, וכיוון שהוא נשען על ברכה של הקולעת, כפי שהדגימה לנו אילנית, הוא "מנשק " אותה.
לדעתי זה מגניב ממש, ואפשר ללמוד על התרבות האתיופית כל כך הרבה ממשהו כל כך קטן – "ווטן"…
מי שרוצה לקבל מידע על הסדנא הבאה שתהיה שם – כתבו לי בווטסאפ למספר 0506962403 ואוסיף אתכם/ן לקבוצה הייעודית לכך.
א