שלום לכולם/ן!
אזהרה – זהו פוסט מפותל ומלא בהפניות ובהסחות דעת (רצויות). ממליצה לחזור כדי לראות את הפוואנטה לקראת הסוף…
באביב שנה שעברה (2017) תיכננו לצאת שוב למסע חמורים. מופתעים/ת???? כן כן…לפי התחזית של ההוצאה איתה עבדתי, הספר שלי (למי שלא יודע/ת – כאן הקישור) היה אמור לצאת לאור במרץ, ואני, שכבר הייתי שבעה למדי מישיבה ליד המחשב וממגורים בתוך בית שצריך לשלם עליו שכירות, חיכיתי בכליון עיניים לרגע שהספר כבר יעזוב אותי, ושאוכל לצאת לחופשי. התכנון הכלכלי היה להדפיס כמות קטנה מאד של ספרים, שהמכירה המוקדמת תכסה את כל עלות ההוצאה לאור, וכך – זמן קצר מאד לאחר שהספר יצא – אני אהיה כבר חופשייה ממנו עד שאחליט להדפיס שוב.
עד כדי כך היינו בטוחים שנצא לטיול ארוך, שלא רשמנו את קים, בננו, לבית ספר. הוא היה צריך לעבור לחטיבת ביניים וכיוון שכשאנחנו יוצאים למסע איננו יודעים היכן נסיים, חשבנו שחבל שיתחיל בית ספר חדש רק לכמה חודשים.
מזה 22 שנים, שמסעות החמורים (למעשה אתונות ברוב המקרים) הם הדובדבן בקצפת חיינו, וחיכיתי לזה מאד. (למצטרפות/ים חדשים/ות או סתם סקרנים/יות – כאן וכאן אפשר לקרוא על שני מסעות קודמים, ועל המסע האחרון – ב2011-2012 מלוטם ליבנאל דיווחתי ב"מה קורה" תוך כדי תנועה, וגם נעשה על חלקו סרט לערוץ 8. אפשר לראותו כאן).
התחלת הטיול הקודם – ירידה לבטוף
אבל אבל אבל…. תכניות לחוד ומציאות לחוד.
כפי שאתם/ן יודעים/ות העניינים עם הספר הסתבכו מאד…עזבתי את ההוצאה איתה עבדתי, ומצאתי את עצמי יושבת עוד אלפי שעות (לא אני לא מגזימה בכלל. שעות העריכה בלבד אכן נמדדות באלפים!) ועורכת בעצמי בפעם הלא רוצה לדעת כמה.
וכך, את תחושת החופש של מסע החמורים החליפה תחושת החובה, ואת מסע החמורים עצמו החליפה שנה מייגעת של עבודה על הספר וחיפוש דרכים חדשות להוצאתו לאור. גרוע מכך – מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שאני ממש שונאת להרגיש חייבת לא/נשים, ולכן, העובדה שבנובמבר 2016 התחלתי למכור את הספר עם הבטחה שהוא יצא בסביבות מרץ 2017 הכבידה על ליבי כמו 3 טון אבנים. כשנפתחה שנת הלימודים הבאה, כבר הבנתי שייקח עוד זמן רב עד שהספר יצא, וכדאי שקים ילך לבית ספר. עכשיו אנחנו מטורפדים… לפחות אני מתנחמת בכך שמבחינת הספר עצמו, אין לי ספק שזה בבחינת "כל עכבה לטובה". הספר השתבח מאד.
את החודשים האחרונים ניצלתי להבאת אנרגייה של סיומים לחיי. כחלק מהקורס שהנחיתי – "אריגה וסיפורים" עודדתי את התלמידות למצוא נושא שהן מתעסקות בו בחייהן, ולבטא אותו בעבודת האריגה שלהן. וגם אני. כיוון שאני מתעסקת בנושא סיום הספר, החלטתי לסיים עבודות, חלקן כאלה שהתחלתי לפני לא מעט שנים… הנה כמה:
אז מה עכשיו??? קודם כל לכל מי ששואל/ת – נו, ומה עם הספר? ובכן, בתחילת מאי קיבלתי מהעורכת הגרפית, איתה עבדתי כבר כמה חודשים אינטנסיביים, מטלה מפתיעה מבחינתי – להגיש לה בפעם אחת – מיד ועכשיו את כל זכויות היוצרים/ות של התמונות. זה דרש ממני השקעה על – אנושית, שכללה לא רק כסף, (כי תמונות לספר, אם לא ידעתם/ן, כרוכות בתשלום) אלא גם עבודות בילוש, שטיחת תחנונים, גישור בין גופים שונים, ריצה אחרי מוזיאונים וארכיונים, התמדה, נחישות, ועמידה בשעות עבודה לא הגיוניות. בנוסף, אלו הם בדיוק חודשי הקציר, ולא יכולתי לוותר כליל על סדנאות העונה. כל זה, ביחד עם עניינים מתישים רגילים של ארגוני סדנאות (על כך בחדשון אחר) הביאו אותי בסיום להגיד: די!!!!!
אני יוצאת למסע חמורים עכשיו!!!
באמת?????
אבל הספר עוד לא גמור…
וגרוע מזה – ההתחייבות הכספית שלקחתי על עצמי מול הוצאת הספרים הנוכחית היא הרבה הרבה יותר גדולה ממה שתכננתי בהתחלה. זה אומר שכאשר הספר יודפס, אמצא את עצמי עם 800 ספרים, בערך, (חצי טון?) שעלי למכור ו/או לאחסן. (כ-200 כבר נמכרו במכירה המוקדמת, ועוד 250 צריכים להימכר רק כדי לכסות את מה ששילמתי).
כלומר – איזה מסע חמורים ואיזה נעליים. אצטרך לצאת למסע מכירות…
ובכל זאת….
העניין המרכזי במסעות החמורים, כלומר – אתונות- שלנו, הוא החופש. ויש לזה היבטים רבים. אחת הסיבות הנכבדות לרצון שלי לצאת למסעות הללו הוא שבהיותי חופשיה מתשלום שכר דירה, ומהיותנו בלתי כבולים למקום, לגינה, לבעלי חיים (חוץ מהאתון/חמור שבלאו הכי זזים איתנו) אני מרגישה "רשות" ויכולת להשקיע בלימוד של מלאכות חדשות, או בחיפוש בעלי ובעלות מלאכה ללמוד מהם/ן.
זה, כפי שקוראי וקוראותי הנאמנות/ים ודאי יודעות/ים – התשוקה העיקרית של חיי.
בתנאים הרגילים – בית, משפחה, עבודה, שיגרה, אני תמיד מרגישה שאני לא מצליחה לעשות את זה מספיק. אני בהחלט אוהבת ללמד, אבל לא כל מה שאני מלמדת מרגיש לי באמת שימור של מלאכות מסורתיות. לא אכביר מילים בעניין. התמצית כתובה בחזון שלי (כאן). וגם כתבתי על כך מאמר ארוך וחשוב, ואתם/ן מוזמנות/ים לקרוא. (כאן)
ובכן… ההחלטה היא לצאת לסוג של מסע חמורים ללא חמור וללא מסע… כלומר – משהו שישלב את החובות ההכרחיים (מעצם העובדה שעדיין יש לא מעט עבודה על הספר, ושהבן שלי נמצא במסגרת שלא מאפשרת לנו התנתקות ארוכת זמן מהאזור) עם הרצונות העמוקים שלי. זה אומר שאנסה לאפשר לעצמי ככל שאוכל להסתובב, לפגוש א/נשים, ללמוד, ובאשר לעבודה – לעשות רק מה שממש מדליק אותי, וממש מתאים לתחושת השליחות שלי.
וזה, הייתי אומרת – סוג של חופש, לא??? או לפחות חלק מאותו חופש שאני מרגישה במסע חמורים.
יש לי רעיונות לכל כך הרבה פרוייקטים מגניבים, שתמיד נדחקים ל"כשיהיה לי זמן וכסף". אז עכשיו אני מיישמת משהו ממש חשוב שבן זוגי שיחיה אמר לי בהתחלת הדרך, כשהחלטתי להתמקד בשימור מלאכות מסורתיות: "אם תחכי עדלזמן שיהיה לך מספיק כסף – לא תעשי כלום. תתחילי עכשיו בקטן עם מה שאת יכולה!"
בקיצור – אני מחליטה שהולכת להיות לי שנה מופלאה.
ואיך זה קשור אליכם/ן??
ובכן – אתם/ן מוזמנים/ות להצטרף…
בתכניות שלי – להיות כמה זמן אצל פאיזה בשגב שלום, להיות כמה זמן בסוסיא ולהתעסק בשחזור של בניית ממגורות וטאבונים מבוץ, להיות כמה זמן באחד הכפרים הלא מוכרים בנגב, לחזור על משהו שהתחלתי בטיול החמורים הקודם – אריגת אצבעות להכנת רתמות לסוסים, וכ"ו.
הנה צילום של הראשייה שהכנתי למור מור.
אין לי כרגע תכנית עבודה ברורה. אני גם לא יודעת מתי אקרא שוב לעבודה אינטנסיבית על הספר (כרגע הוא שוב אצל העורכת הגרפית). ברגע שאעשה משהו מדליק, שתהיה בו אפשרות להצטרף, אפרסם באתר, ואזמין את מי שרוצה ללמוד. הרעיונות עדיין לא לגמרי מגובשים, ואני מזמינה אתכם/ן גם להציע לי הצעות מפתות. אני גם מזמינה את עצמי השנה לשיתופי פעולה מעניינים עם מורים/ות שונים/ות. גם אלה היו תוכניות שלא התבצעו בשל האינטנסיביות של העבודה על הספר. על הכוונת – סדנת מחצלות בג'סר א – זרקא, צביעה טבעית ושיבורי, הפקת סיבים וצביעה טבעית, אריגה וריקוד פלמנקו, קליעה וברימה, ואולי גירסה נוספת של אריגה וסיפורים. זה מתבשל…רעיונות מדליקים נוספים והזמנות לשיתופי פעולה מפתיעים יתקבלו בפתיחות.
כמו כן, אני פוטרת את עצמי לפחות לזמן מה מלארגן סדנאות בעצמי, אבל לגמרי לגמרי מזמינה את מי שרוצה לארגן קבוצה בנושא מסויים – לפנות אלי. אשמח ללמד, ואשתדל להענות לבקשותיכם/ן. כמו כן אפשר לתאם איתי זמן לסדנאות פרטיות. היו לאחרונה כמה זוגות וכמה משפחות שניצלו את האפשרות הזו וזה היה מוצלח מאד.
וכדי שזה לא יישמע רק כמו דיבורים באויר, הנה שיתוף הפעולה הראשון:
פירגון גדול לספר המצויין של טליה שניידר – הודו מחזירה מתנות.
ב- טז' אלול, יום שני 27.8 שבוע לפני ראש השנה, כדי להתחיל את השנה החדשה בחוכמת הידיים וחכמת הלב גם יחד
השקה לספר, המדבר על אורח החיים הפשוט בהודו, על מלאכות הנשים שם,
ועל איך שטליה מקשרת את מה שלמדה מחכמת הודו, עם מה שהיא לומדת פה, מחכמת ישראל.
המפגש יכלול
סדנת טוויה קצרה בהנחייתי, קריאת קטעים מהספר, וסיור בבית יער – ביתה של טליה, המיישמת פרמקלצ'ר הלכה למעשה.
9:30 – 12:30. קריית יערים (ליד אבו גוש)
המחיר – 120 ש"ח כולל הספר !!!
(המפגש מיועד לנשים בלבד, עם הגברים הסליחה).
ורק שתדעו – טליה חיה היום בקהילה חרדית, וקריית יערים היא שכונה חרדית למהדרין…
ההרשמה מכאן: https://www.yaarbooks.com/he/103/153
מידע על הספר כאן: https://www.yaarbooks.com/he/89/131
בברכת חופש נעים ופורה לכולנו
יונית
