איך מכינים (מכינות) את גבינת הצאן המסורתית (ג'יבנה)

התנסות במטבח החוץ של אום סלימאן בצפון בקעת הירדן (חמאם אל מאלח)

סיור לימודי – הכנה של גבינה ערבית (חצי-קשה), מחלב צאן

ולפי העונה – גם מוצרי חלב מסורתיים נוספים

קבוצות בנות 8 משתתפים/ות מבוגרים/ות לפחות (או בתשלום שווה ערך)

יכולות לתאם  סיור ביום אחר, עד קצת אחרי שבועות תשפ"ג

שעות: 8:30 -13:30 

ההתחלה בזמן חשובה כדי לא לעכב את הכבשים לפני צאתן למרעה, וכדי שהחלב לא יתקרר.

לגבי שעת הסיום – כדאי להשאיר מעט גמישות, לפעמים יש עיכובים משמחים

בתוכנית:

צפייה בדיר והכרות עם גידול הצאן המסורתי וממשק החלב. אם יתאפשר – התנסות בחליבה.

לימוד הכנת גבינה ערבית, 

ואם באותו יום הן מכינות, אז גם צפייה בהכנת הזיבדה והשנינה (במחבצה חשמלית).

הכנת הגבינה מתבצעת במטבח, תוך כדי הכנת הפיתות והבישול, כך שאנחנו בעצם שותפים/ות ליום בחיי נשות המשפחה.

קטיף חוביזה לארוחת הצהרים

בסופו של הביקור נאכל ארוחת צהריים בדואית טיפוסית, נטעם ממוצרי החלב, נשוחח, נלמד על עוד מוצרי חלב מסורתיים שכמעט ואינם נעשים עוד, נקבל מתכונים למאכלי גבינה ולכנאפה והוראות לפסטור.

בסיום ניתן יהיה לקנות ממוצרי החלב של המשפחה. 

המחיר: 200 ₪ למשתתפ\ת כולל ארוחת צהריים בדואית טיפוסית. 

ילדים/ות מגיל 5 עד גיל 14 בחצי המחיר.

קבוצות בנות 8-16 משתתפים\ות, יכולות לתאם איתי תאריך אחר

הערות: המשפחה גרה בשטח באוהלים, ובתנאים פשוטים. הסיור יפגיש אותנו עם אורח החיים היומיומי של המשפחות בבקעת הירדן.

זהו לא ארוע תיירותי אלא מפגש, ולימוד של אופן הכנת מוצרי החלב כפי שהן עושות זאת.

נא לבוא בנעליים טובות, בבגדים נוחים, שמכסים ברכיים וכתפיים, (גם גברים). ועם רוח הרפתקנית, שכן זהו אורח חיים שרובנו כבר שכחנו…

כדאי להביא כלי כתיבה, כובע, בקבוק מים אישי גדול, ואם בכוונתכם/ן לקנות מוצרי חלב וגבינה בסוף הסדנא, (מומלץ, כי לא תמצאו את זה בחנויות) כדאי להצטייד בכלים מתאימים. הגבינות מרובעות – הביאו כלים מרובעים בגדלים שונים, בקבוקים וצנצנות לתוצרת ניגרת. אם ברצונכם/ן להכין כנאפה לאחר הסיור, כדאי להביא גם צידנית לשמירת הגבינה המתוקה.

כדאי להביא גם כסף מזומן בשטרות קטנים ובמטבעות לקניית מוצרי החלב.

ההרשמה כרוכה בתשלום של חצי מהסכום מראש.

אפשר לשלם בביט או בפייבוקס למספר 050-6962403

או בהעברה בנקאית לחשבון 7144871 בנק הדואר סניף 001 על שם יונית קריסטל

חשוב ביותר! את האסמכתא לתשלום, עם הפרטים שלכם/ן שלחו בבקשה  ל- 0506962403.

לאחר התשלום וודאו והשלימו הרשמה אצל אולה, בטלפון 0545325218

החצי השני של התשלום ישולם במזומן  ביום הסדנא.

ההרשמה כרוכה בהבנה ובהסכמה לכך שביטול 7 ימים ופחות מתאריך הסדנא, מכל סיבה שהיא – גם המוצדקת ביותר –  יחוייב בהעברת החצי השני של התשלום. (בהעברה).

אם יש צורך בבירורים נוספים בבקשה צרו קשר

בשיחה למספר 054-6015179

 תמונה של כנאפה שהכינה משתתפת לאחר הסיור…

קצת תמונות מהסיורים הקודמים העליתי לכאן: https://www.facebook.com/media/set/?set=a.2883480471747197&type=3

והנה קצת ממה שכתבו משתתפות:

עברו חודשיים וחצי מאז יצאנו, וההפתעות הטובות לא מפסיקות.

מטבע הדברים גם, שיציאה לטיול כזה, בפעם השישית, וברווח של 10 שנים מהטיול האחרון, תעלה הרבה זכרונות, מחשבות של השוואה,

ונסיונות להיזכר במה ואיך היה בפעם ההיא או ההיא  – נסיונות שלא תמיד נושאים הצלחות.

בכל אופן בתור "משמרת" ו"ההיסטוריונית של הטיולים" – אני בהחלט עסוקה בהם.

 הייתי רוצה עד מאד לקרוא ביומני המסע שלי מהטיולים האחרונים את החלקים הרלוונטיים, 

אלא שהם ארוזים היטב באיזשהו ארגז מתחת לערימה של ארגזים אחרים.

אז את החדשון הזה אני מקדישה לכמה סיפורים, שיש בהם סגירה של מעגלים שהתחילו במסעות קודמים, ובכולם יש מידה של הפתעה. הם לא היו מכוונים, ולא היו צפויים בכלל כשיצאנו.

הסיפור הראשון קשור בטיול הראשון שלנו, עם האתון דונקה, בדיוק לפני 26 שנים.

בסוכות של שנת 1996 ישבתי באחת המערות באתר של סוסיא העתיקה והדגמתי אריגה בנול קרקע, שהוא הנול המסורתי של הנשים הבדואיות, וגם של הפלחיות באזור דרום הר חברון.

הנה תמונה מאז. (שאני לא יודעת מי צילם/ה ואיך הגיעה אלי)

התיאור של הטיול הזה בפירוט רב נמצא כאן (ארוך אך מרתק).

פה אכתוב רק כי בחודשיים שקדמו לאותו חג סוכות ביקרתי כמעט יום יום את עיישה –

אחת הפלאחיות שהיתה גרה באוהל קטן, אחרי שהצבא הרס את מערת המגורים שלהם, (עניין שגרתי שם)

וביחד ישבנו וטווינו חוטים מהצמר של הכבשים שלה.

בסוף סוכות היה לי שטיח קטן (1.50 מטר אורך וכ-80 ס"מ רוחב) שאת כולו, כולל הצביעה בצמחי המקום, הכנתי במו ידי, עם קצת עזרה של עיישה.

זו היתה חוויה מכוננת עבורי, ושם נבטו הזרעים הראשונים (שנזרעו לפני כן) של "שימור מלאכות מסורתיות."

השטיח הזה עבר איתי מגולגל מבית לבית, וכשגרנו בלוטם, זה היה בדירה קטנה מאד, שהשטיח בדיוק התאים לה.

בקיץ העלינו אותו לבוידעם כי לא צריך צמר על הרצפה, ו…אבוי. בחורף הבא כשהורדנו אותו משם גילינו שהעש אכל אותו והותיר ממנו קרעים קרעים.

באותה השנה פתחתי את בית המלאכה שלי, ועשיתי עבורו שלט יפה לכניסה.

ליד השלט הזה היתה תלויה תמונה ממוסגרת שהכילה קרע גדול מהשטיח, (או אולי שניים או שלושה זה על גבי זה) בצבעי מדבר, עם שתי מקלעות מעלי תמר.

 עזבנו את לוטם לפני 11 שנים, (בטיול עם החמור מור מור). המבנה בו היה בית המלאכה נשאר ריק, והשלט שלי נשאר שם.

לא הורדתי אותו, וכנראה שזה לא הפריע לאף אחד/ת.

השנה, קצת לפני ראש השנה, בדרך לראשו של הר כמון, הגענו בטיולנו לחוסנייה – היישוב הקרוב ללוטם.

באותו זמן פנה אלי זוג חמוד, שביקשו לערוך איתי סדנא זוגית.

הצעתי שנערוך אותה בלוטם, במקום יפה שאני מכירה, שגדלות בו המון קיסוסיות.

ליתר בטחון עליתי לשם כמה ימים קודם,

כדי לבדוק שהמקום עודנו יפה ושהקיסוסיות עודן שם.

כשהגעתי ראיתי שהמבנה בו היה בית המלאכה נמחה, ובמקומו בונים שם עכשיו בניין חדש, למגורים.

הסתובבתי קצת באזור,  ומה מצאתי בצד הכביש, זרוק? 

פיסה מהשטיח אותו ארגתי  לפני 26 שנים!!! 

הסיפור השני קשור לספר שלי – קליעה מדור לדור.

 סיומו של הטיול הגדול עם האתון תון תון מאביעזר, בעמק האלה, לגליל, היה בלוטם. שם נשארנו. (תיאור המסע הזה, למי שרוצה, נמצא כאן)

למעשה אחד הדברים שרציתי מאד באותו הטיול היה לחזור על החוויה שהיתה לי עם עיישה, בסוסיא, בטיול הראשון,

אך זה לא קרה.

בכל מקום שחיפשתי בעלות מלאכה שעוד עובדות, אמרו לי שכבר אין.

ההבנה הזאת, שעוד מעט כבר לא יהיה ממי ללמוד, דחפה אותי להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות – לנסות ולהציל כמה ידע שאפשר, לפני שכבר יהיה מאוחר מדי.

ברור שהדברים אינם לגמרי לינאריים. אלו החיים, ותמיד יש התפתחויות מעגליות או ספיראליות. תמיד יש זרעים שנזרעו מוקדם יותר.

את פאיזה אבו עמרה, שלימדה אותי לארוג בנול קרקע פגשתי ב1995, עוד לפני הטיול הראשון. את אום נור, שלימדה אותי לארוג את מחצלות הסוף של החולה 

פגשתי עוד לפני הטיול הגדול השני.  מחצלת כזאת שארגתי תוך כדי המסע שימשה כ"שולחן האוכל שלנו" לא מעט זמן.

אבל זו לא היתה מחצלת טובה לשבת עליה.

 עדו, בן זוגי, ידע שהכפר דאמון, (כפר מפורסם שהיה בעמק עכו, ליד כאבול  והוחרב לגמרי ב-48) היה מפורסם במחצלות ובמושבי השרפרפים 

שארגו וקלעו תושביו מצמחי המים בביצות הנעמן הסמוכות ובאזור כולו.

עוד הוא ידע, שפליטים רבים מהכפר הזה נשארו בקרבתו, ומתגוררים בכאבול.

כך הגענו ב2007 לאום פריד ואבו פריד. סיפור פגישתנו מסופר בספר. בכל הרצאה שלי אני משתדלת לספר אותו ואת סיפור הלימוד של אריגת המחצלת הזו,

מפני שהוא מדגיש היטב את זה שמלאכה כדאי ללמוד ממי שיכול/ה להדגים אותה וללמד בפועל. 

הגענו אליהם לכאבול פעמיים או שלוש, ופעם אחת הבאנו אותם אלינו ללוטם, כדי להראות לנו "על אמת" איך עושים את זה.

(את הסיפור המלא, ולמה עשינו את זה אני מספרת בהרצאותי..כאן המקום קצת קצר)

אחרי שעברנו ליבנאל הקשר איתם נותק, וחמור מזה – למרות ששמענו מהם סיפורים, אף פעם לא שאלנו אותם לשם משפחתם.

זכרנו שיש למשפחה חנות ליד הבית, אבל שכחנו איפה היא.

 אלו תירוצים. נכון. אילו הייתי מתאמצת קצת, הייתי יכולה למצוא אותם אחרי שהספר יצא, ולהביא להם ספר.

לא עשיתי את זה, וזה בהחלט לא בסדר. אני יודעת. 

אבל אולי יש חטאים שצריכים להיעשות בזמנם, כי התיקון שלהם מתוק יותר.

אחרי התכנסות המלאכות "שבע אבנים" בסוכות בהר כמון לא ממש ידענו לאן ללכת.

אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לרדת מההר דרך הכביש, וכך מצאנו את עצמנו באפיק היורד לנחל חילזון, וכבר החלטנו ללכת בו. זו היתה בחירה נפלאה.

היו לנו מפגשים מיוחדים עם עצים יפהפיים, בעלי חיים, דורסים ואנשים, 

היה לי זמן לשבת ולקלוע סלים ממה שאספתי בדרך . ממש מהצמח לסל

והיו גם הפתעות.

למשל:

האם ידעתם/ן  שבגליל יש כפר לא מוכר בשם פחחירה, שלתושביו אין חשמל, וגם לא דרך גישה סלולה, ושעד לפני 15-20 שנה היו בו בתים שהגישה אליהם

התאפשרה רק בעזרת חמורים או גמלים? אנחנו הופתענו. 

או – האם שמעתם/ן על המוזיאון האקולוגי בשעב? 

זהו מקום המציג עבודות העשויות מברזלים בשימוש חוזר, של אמן מפתיע (שמוצאו מדאמון הנזכרת).

אקולוגי זה לא ממש,לדעתי האישית. סיפור מרתק, אנשים ופסלים מיוחדים – בהחלט כן!

נהנינו, ואני ממליצה בהחלט.

גם התמונה הזו היא סוג של סגירת מעגל. היא צולמה במה שנקרא פעם קניון בית הכרם – מסלול הליכה נפוץ של בתי ספר שדה שחברותי הדריכו בהם, ואני לא זכיתי להיות בו אז. באחד הבקרים, כשפתח הנחל היה ממש מולנו, הלכתי לטיול בוקר נפלא.

אחרי שעב המשכנו בנחל המתרחב אל בקעת טמרה. 

זמן קצר אחרי שעברנו את צומת יבור הגיע לפגוש אותנו מכר של עדו, שגר בטמרה.

הוא בדיוק סיים לכתוב ספר, והשיחה נסבה על ספרים, ותרגום, ואני נתתי לו עותק של הספר שלי, שהיה איתי.

הוא הזמין אותנו לחנות ב"עזבה" שלו, שהיתה עבורנו צימר מפנק במיוחד. 

 אמרתי שאם אנחנו כבר באזור, אשמח מאד לאתר את אום פריד ואבו פריד.

למחרת הוא כתב לי שיש לו הפתעה עבורנו. הוא איתר אותם בקלות רבה.(פלאי הווטסאפ)

הסתבר שפריד, בנם, הוא בעל הפלאפל המפורסם בכאבול, בו הוא עצמו נוהג לאכול לפחות פעם בשבוע.

יום אחר כך נסענו אליהם.

לא ברור לי בשום אופן איך פספסנו את הפלאפל, שנמצא ממש ליד ביתם, וגם ממש על הכביש הראשי.

אולי הכל בשביל שתיקון החטא יהיה מתוק יותר.

הפגישה איתם היתה מרגשת.

אבו פריד חולה ומרותק למיטה, ואום פריד סועדת אותו, בעזרת בני משפחה אחרים.

הוא חלש, אך זכרונו טוב, והוא יכול לדבר קצת.

שניהם זכרו אותנו היטב, ונראה שהביקור אצלנו בבית ומתיחת הנול נחרט אצלם כחוויה משמעותית לא פחות מאשר אצלנו.

התמונות בספר ריגשו אותם מאד, והפתיעו את הבנים/ות ואת הנכדים/ות.

אום פריד מיד הבינה שזה יכול לעזור לשמר את המורשת האבודה, שהולכת ונשכחת.

למשל – האמן משעב, וגם אשתו, ששניהם ממשפחות שמקורן בדאמון לא ידעו כלל שכפרם היה ידוע בעבר במחצלותיו.

בניה ובנותיה של אום פריד יודעים/ות אמנם משהו על המחצלות, וגם הנכדים/ות שמעו שהיה דבר כזה,

אבל אף אחד/ת מהם/ן לא יודע/ת איך לארוג את המחצלת, וגם לא רוצה בכך.

השיחות שלנו עם אום פריד על מחצלות הסמר, והדוגמאות שאפשר היה לעשות בהן, ועל העונות המתאימות ביותר לאיסוף החומר – לא עניינו אותם/ן.

ואני, שתמיד רוצה ללמוד עוד, ולהבין מה פספסתי בעבר, ראיתי כמה אום פריד שמחה להיזכר ולספר על הדברים הללו.

הפעם גם הצטלמנו ביחד צילום רשמי, לזיכרון. הטבקה על הקיר, כמובן מעשה ידיה של אום פריד, מהשנים האחרונות.

לא היו איתי עוד ספרים, ולמחרת נסעתי במיוחד כדי לחזור ולהביא לה עותק.

היא אמרה שזה חשוב לה מאד. כך היא תוכל להראות לנכדים משהו מהעבר שלהם.

היא התבוננה בעיון בתמונות, בהן תיעדתי שלב שלב את אופן הכנת המחצלת, והבינה שאכן אם מישהו/י י/תרצה לארוג על פי ההנחיות – זה יהיה אפשרי.

גם בשבילי זה היה חשוב. זה חיזק לי את ההרגשה שעשיתי משהו חשוב עם הספר הזה, וגם – הזכיר לי שבאמת יהיה טוב לתרגם אותו. 

 אם למישהו/י יש רעיון לתקציב עבור תרגום והוצאת הספר בערבית ובאנגלית – אנא כתבו לי.

(רק אם ידוע לכם/ן על ארגון, או הוצאה שירצו לממן את זה. אל תציעו לי הד סטארט בבקשה. אני לא מתכוונת לעשות את זה בעצמי. 

הוצאת הספר בעברית היתה אתגר שעדיין לא התאוששתי ממנו לחלוטין. המסע הנוכחי הוא חלק מתהליך ההתאוששות)

ואם  עדיין אין לכם/ן את הספר הזה, ואתם/ן רוצים/ות – הנה הקישור לדף שלו באתר: 

וסיפור אחרון – חם חם מעכשיו.

אחרי טמרה המשכנו דרומה, בעמק. מאמץ העלייה להר כמון עדיין זכור לנו היטב, ובחרנו בדרך הקלה יותר, העוקפת את ההרים.

עלינו באופן מתון מקרית אתא בדרך הנוף קרית-אתא – אלון הגליל, ועצרנו בחורשת האורנים שליד "שער לאדם" ליד קיבוץ הרדוף.

לפני 18 שנה, באותו מסע מעמק האלה לגליל עצרנו בדיוק כאן. "שער לאדם" היה רעיון בהתחלתו, ולא היה בו הרבה.

עבורנו הוא היה אז שער הכניסה לגליל. אם זכור לי נכון, ישבנו אז בחורשה הזו למעלה משבוע.

היום זו "שכונה" בפני עצמה. יש בה פעילויות שונות המפגישות נוער יהודי וערבי מהארץ, ונוער מחו"ל, מכינה, ומרחב למפגש בינתרבותי.

יש בה ערוגות ירק ועצי פרי, מבנים ארעיים ומבנים קבועים יותר,

קבוצות שונות של צעירים וצעירות המתגוררות במקום, ובכלל – זהו מקום יפהפה ושוקק חיים.

בהרדוף יש לי היום לא מעט מכרים/ות וידידים/ות, וגם קצת עסקים,

 והצטערתי על שהביקור היה קצת חפוז, ולא אפשר לי מפגשים רבים ועמוקים יותר.

  שהינו במקום רק יומיים וחצי, כי הגשם דחק בנו.

אבל השהייה שם, אפילו הקצרה, סימנה עבורי היטב את ההשתנות והצמיחה – גם שלי – ב18 השנים שחלפו.

הגליל, שלפני 18 שנה הגענו אליו מ"הדרום"  נעשה מוכר הרבה יותר. שימור מלאכות מסורתיות הפך לחיים שלי.

כל כך הרבה למדתי בשנים הללו.

ומה ישתנה עכשיו, אחרי המסע הזה?

ימים יגידו. או סלים יגידו…

אלו הסלים שקלעתי בשער לאדם, כשחברותי הקולעות באו לבקר

התחזית ל-20 מילימטר גשם ביממה גרמה לנו להזדרז, והזכרונות המתוקים משכו אותנו לחצות את נחל ציפורי.

הפעם, שלא בפגישה מקרית, אלא ביוזמתנו המלאה, חזרנו  ל"שמשון בחצר" בכפר טבאש.

זהו המקום בו התארחנו לפני 18 שנה, בסוף האביב  עם אתוננו תון תון. אז הלכנו בכיוון ההפוך. כלומר – קודם היינו בטבאש ואז עלינו לשער לאדם.

בזכות אותו ארוח נדיב מאד  (אז כעתה) וההזמנה לגלידה

הגעתי אל משפחת חסון בשפרעם, שמבנותיה למדתי לקלוע את "ברכת אל חס'ידה" – ברכת הקציר. 

זה היה מקרי לגמרי. את הסיפור, המבדח באופן כלשהו אני מספרת בכל הרצאה וכמעט בכל סדנא בה אני מלמדת את הקליעה שלה.

אבל המקרה ההוא גרם להחייאה משמעותית ביותר של המסורת.

באופן ישיר או עקיף כבר לימדתי אלפי א/נשים לקלוע את המקלעת הזו.

ההוראות לקליעתה נמצאות בספר, והסיפור המרתק על המנהג, שהתגלה כחובק עולם – נמצא במאמר, שהיה מהראשונים שכתבתי באתר שלי. הקישור כאן

גם עם בנות משפחת חסון לא שמרנו על קשר. למעשה המפגש איתן היה חד פעמי, תוך כדי המסע.

אני באמת לא זוכרת היכן הן  גרות, ואני לא יודעת אם נחפש.

כנראה לא בכל העקבות צריך לדרוך פעמיים.

שמשון מ"שמשון בחצר" היה הסוס, אצלו התארחה תון תון. הוא מת בינתיים.

במקומו יש חמור זקן, שמארח עכשיו את פסח.

המקום נשאר כשהיה. פשוט, יפה, מזמין, שקט, נקי ונעים.

הוא הפך מאוהל לצריף, והוא משמש היום לאירוח של קבוצות ומשפחות – גם ללינה.

אני ממליצה בחום! תוכלו למצוא את שרון בחיפוש פשוט בגוגל – "שמשון בחצר".

ועד לפעם הבאה בה אגיע למחשב, כלומר כנראה עד לחדשון הבא,

אני נותנת את הקישור להוראות הקליעה של ברכת הקציר במתנה.

אמנם זו לא העונה המתאימה, אבל זה סוג נוסף של סגירת מעגל.

קישור למדריך: https://drive.google.com/file/d/1h-Bm3EJleGVzSFFVRZUyauBCxidpoS4P/view?usp=share_link

ולאן עכשיו?

שוב – לא ברור. אנחנו חושבים על מזרחה – לבקעה החמה בחורף.

יש עוד כמה עקבות שהשארנו בדרך לפני 18 שנה שמסקרנים אותי.

אם יש לכם/ן הצעות מעניינות עבורנו לחורף, שזהו זמן בו קשה לנוע בדרכים הבוציות,

ומן הסתם נחפש מקום לשבת בו עד יחלוף הגשם –

אנחנו פתוחים להצעות מעניינות. 

אחרון חביב – אני ליד מחשב, בין השאר משום שאתמול התראיינתי לפודקאסט שנקרא סיפור ירוק.

הוא יעלה לרשת בעוד כשבוע, אבל אני לא יודעת אם אהיה במקום שיאפשר לי גישה.

אז אם תזכרו – הקישור אליו  כאן.

עוד שבוע….

ובינתיים – איחולים לימים יפים ולילות גשומים. (מה לעשות, אנחנו בדרכים, ולאחל ימים גשומים עדיין קצת קשה לי). 

 אנחנו כבר יותר מחודש בדרך, בטבע. ו…איך אומרות היום? אני באורות! זה נפלא!
אין לי מילים לתאר את תחושת החופש העצומה הזו. הידיעה שאלו חיינו עכשיו, שאין מקום או קירות סגורים לחזור אליהם בעתיד הקרוב הנראה לעין, שאין לנו יעד ברור (אחרי התכנסות שבע אבנים) והכל פתוח, שאין "צריך ל"… אין לחץ זמן, ואנחנו פשוט חופשיים לשבת שעות ולהסתכל על הציפורים בעץ ממול, או על האבנים היפהפיות של טרשי הגליל, או אפילו על תנועת המכוניות של אלו שנחפזים ממקום למקום בכבישים עליהם אנו צופים מרחוק. לנוע מעץ לעץ בקצב איטי של עץ או שניים ליום, או יומיים, או שבוע – מה שנרצה, מה שנרגיש. אנחנו פשוט מתגלגלים מחירות לחירות. אנחנו לא נוסעים ל… לא מחפשים אטרקציות, לא מסמנים נקודות במפה אליהן נרצה להגיע. רק פוגשים את מה שמזמנת הדרך –
יהיו אלה השועלים, התרנגולים, החוגלות, החזירים, הצבוע (!) או הרועה שיוצא עם עדר העיזים, הנהג שמוביל אדמה על הטרקטור ומציע לנו טרמפ להביא מים, המעיין בצד הדרך, והא/נשים הסקרניים/ות שפוגשים/ות אותנו , התגובות שלהם/ן, הביקורים (המפתיעים לעתים). הכל מרתק! 
עבר רק חודש וכבר יש לנו שק מלא של חוויות, תודות, הבנות וסיפורים.

לעומת זאת לצערי צילומים זה לא החלק החזק שלי, ושל שותפי למסע עוד הרבה פחות. אשים כאן כמה תמונות, רובן צולמו בידי חברות שביקרו אותנו. וחברים מיבנאל שליוו אותנו ביום היציאה. אני יודעת שבלי צילומים קשה להסביר, ושתמונה אחת שווה אלף מילים
ושעלי להשתדל יותר בעניין. אנסה.
מהטיולים הקודמים אין לנו תמונות כמעט בכלל, וכמובן שעכשיו אני מצטערת על כך…

כך יצאנו מיבנאל.

המטבח בחיטין. גרגר הנחלים – הירק העיקרי שאכלנו.

המיטה בחיטין – עץ התות הזקן והמרשים שזכינו להתארח בצילו. 

מעיין מרענן – מטר מהכביש הראשי… עילבון.

כמובן שהיציאה הזו רצופה גם בהמון קשיים, מהרבה סוגים. 
העניינים הפיסיים הפשוטים, שהופכים להיות "עניין" – הבאת מים, מציאת מקום נוח  לחנייה, התמודדות עם חום השמש ולפעמים הליכה בחום (מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו, אבל לפעמים זה קורה), שלל החרקים העוקצניים ובעיקר הנמלים, שנראה שהן היצורים הנפוצים ביותר בטבע, העמסת העגלה, רתימת החמור (על אלו בעיקר אחראיים בן זוגי האלוף ובני, אבל זה עניין בכל זאת) ההתעסקות עם השקיית החמור והאכלתו. ובעיקר – דחיפת העגלה בעליות. 
לפני היציאה לא הכנתי את עצמי מבחינת הכושר ופרט להליכות מזדמנות עם חברה, לא עסקתי בספורט באופן נמרץ.  וגם פסח, החמור לא עבד אצלנו קשה במיוחד. רק אכל… 
ובכן – העגלה שלנו מצויינת, אבל היא לא מיועדת למסעות בהרים, ובטח שלא בעליות טרשיות. בעליות אנחנו דוחפים כי החמור לא יכול לעשות את זה לבד, ובעליות טרשיות – צריך גם להרים את העגלה כדי לעבור מכשולי אבנים. וזה – בהחלט לא קל. 
ואנחנו בגליל – ארץ של בקעות, וכמובן גם רכסים.
יצאנו מבקעת יבנאל, ודחפנו לפורייה. ירדנו לבקעת ארבל, שהדהימה אותנו בפראיותה ובשפע חיות הבר, ועלינו לעילבון בדחיפה מאומצת. ירדנו לנחל צלמון ועלינו לדיר חנא בטריק העגלה הריקה (הסבר יבוא). ירדנו לבקעת סכנין בעמק של דיר חנא, וכעת אנחנו עולים על הר כמון.

מן הסתם לא היינו בוחרים בעצמנו לעלות להר הגבוה ביותר (כמדומתני) בגליל התחתון. אז כן, יש כאן קצת חריגה ממה שכתבתי על כך שאין לנו יעדים… כי מההתחלה ידענו שלקראת סוכות נשים את פעמינו להתכנסות שבע אבנים למלאכות קדומות שתהיה בחוות רום, די קרוב לפסגת ההר. 
אז אנחנו עושים את זה לאט לאט, ב"נגלות". כלומר – פורקים את כל הציוד מהעגלה, (תודה לפאוזיה, חברתי מחוסנייה, אצלה השארנו את הציוד בבטחה) דוחפים/מרימים את העגלה הריקה אל  המקום הראשון שבחרנו לחנות בו, ואז יורדים, מעמיסים חלק מהציוד על גבו של החמור, מעלים אלינו, וכך שוב – עד שכל הציוד עולה. סיימנו סבב ראשון כזה. את חלקו עשינו בלילה. היינו גאים בעצמנו, (לפחות אני) וחנינו במקום גבוה מספיק שאפשר לראות ממנו מים כנרת לים התיכון. 
הכושר שלנו בהחלט השתפר מאד!

כך נראה ישבנו של פסח, עם נגלה ראשונה של ציוד 

כרגע אני כותבת מירושלים, הגעתי לכאן להדרכה שנקבעה מזמן. הגיחה לעיר או למקום יישוב "נורמלי" נותנת פרספקטיבה מעניינת. לצורך עבודה יהיה עלי לעשות זאת מדי פעם, אף כי היה כבר זוג אחד שהגיע לסדנא פרטית אלינו, או קרוב מספיק. 

זה הסל שקלעתי בעצמי כשהם קלעו ביחד את שלהם. 
כל עוד אנחנו באזור שהעצים מכוסים בקיסוסית – אפשר לתאם איתי סדנא בשטח של קליעה בקיסוסית… מהעץ לסל.  אפשר בווטסאפ – 0506962403

היציאה ממציאות של טיול לעולם הגדול היא בהחלט מבלבלת, ודורשת התאמות. לנהוג באוטו אחרי חודש הליכה – זה משונה. לעבור בכמה דקות בנסיעה דרך שעברנו ימים בהליכה (בנתיבים אחרים, אבל מאותו מקום לאותו מקום) – זה משונה. להגיע לבית של מישהו/י עם כל הלכלוך שצברנו בחודש ללא מקלחת (התרחצנו במעיינות, כן?) – יכול להיות קצת לא נעים, ובעיקר – זה מביא חזק מאד לתודעה את מה שברור מאליו אבל נעשה כל כך מוחשי: העולם המודרני מציף אותנו ואת החושים שלנו בשפע עצום של גירויים חזקים מאד, בקצב מהיר מאד, ותובע מאיתנו הסתגלות ללחצים ולתנאים מסוג אחר לגמרי מאלו שבטבע.
גם עכשיו, כשאני משתמשת במחשב כדי לכתוב – אני חווה את זה.

אני עדיין שואלת את עצמי מה יהיה מקומם של החדשונים תוך כדי טיול. 
פתחתי קבוצת ווטסאפ, לעדכונים מהדרך, שבה אני כותבת דיווחים קצרים על איפה אנחנו. אני משתדלת לכתוב פעם בשבוע.
עדיין לא פענחתי מה בדיוק המטרה שלה ואיך ומה לשתף בה. כמו יתר הדברים – אני מניחה שזה יתברר עם הזמן. למי שרוצה להצטרף – הקישור

כאן: https://chat.whatsapp.com/ELvX6s4VBYK7jtQEURNmr3

החדשונים הם חלק מ"שימור מלאכות מסורתיות," אבל גם הליכה ברגל עם חמור נעשתה כבר למשהו שהיה פעם נפוץ והיום נעלם. כך שזה מתקשר… 
מדהים כמה הרבה א/נשים שפגשנו אמרו לנו שזאת הפעם הראשונה בחיים שהם/ן רואים/ות חמור… ואצל אחרים/ות, ערבים/ות בעיקר, החמור מעורר זכרונות ילדות של חריש, העמסה, נשיאת מים, או גניבה ורכיבה (תלוי בגיל)… 

בעונה הזאת, בעבר, חמורים עמוסי ענבים היו מעבירים סחורה מהכרמים לשוק, קטניות ודגנים מהגורן לאסמים או לממגורות, וקצת אחר כך – זיתים לבית הבד. סוכות הוא חג האסיף, והסתיו הוא עונה למלאכות חקלאיות רבות.
בשנים האחרונות יזמתי סיורים לראות את הכנת הדיבס, המלבן ועוד מוצרים מסורתיים מענבים ׁ(ולא רק) בהר חברון.
שמירת הקשר עם המשפחה, וגם העזרה שהסיורים הללו מהווים עבורם בשיווק התוצרת חשובה לי, אבל כרגע אין בכוחי לארגן ולרשום א/נשים. לעומת זאת אם תתארגן קבוצה (10-15 א/נשים) אני מאמינה שנוכל לקיים סיורים גם השנה. סופי שבוע הם זמן מתאים יותר מימי השבוע כי אבו חמדן נמצא בבית. 

אז אם יש לכם/ן קבוצה מעוניינת – אפשר לכתוב לי בווטסאפ ל050-6962403 או לצלצל לעדו ב054-6015179. (יש לו מכשיר נייד פשוט שקל יותר להטעינו, ושהבטריאה שלו מחזיקה יותר זמן משל ה"חכם" שלי)
הפרטים על הסיורים הללו נמצאים כאן  https://www.old-crafts.co.il/1fp
אני כמובן ממליצה, ומקווה שלפחות סיור אחד או שניים יצאו אל הפועל, כך שנוכל גם להביא מהתוצרת שלהם למכירה. 

ולסיום – אני מצרפת שיר, שצירפתי לחדשון ששלחתי  לפני ערב ראש השנה תשע"ג – בדיוק לפני עשר שנים, כשנכנסנו לבית ביבנאל בסיומו של טיול החמור הקודם.
נראה שגם אהרון אלמוג קישר את החמורים לחופש…

אני מאחלת לכולן ולכולם שנה של חופש ושל מסעות מסעירים – 
בין אם באופן פיסי או באופן רוחני יותר.
 

נעלמו החמורים – אהרון אלמוג

נעלמו החמורים מן הארץ הזאת

מתה שקמה אבלו עצי שדה

ההרים לא ירקדו

הגבעות לא ימחאו כף

חלף האביב כלה קיץ

והם אומרים לך תמיד מה לעשות לך לפה

לך לשם חזור שלם את זה

ואתה עושה מה שאומרים לך הולך לפה

הולך לשם ומשלם את זה

מחוק כמו האבק שנערם על שולחנך

אתה חוזר במשך השנים

נזכר בדברים ששכחת.
 

בטח שכחתי המון דברים חשובים שאולי רציתי לכתוב…
אבל שלא כבדרך כלל, שכתיבת החדשון היא עניין של יומיים – שלשה, הפעם עשיתי זאת בבוקר היחיד שהיה לרשותי ליד מחשב…

שתהיה לכולנו שנה מבורכת!
יונית

אה, נזכרתי – אם קראתם/ן את החדשון הקודם – דאגתי לסלים הגדולים, שלא נמצא להם מקום. אז ממש בשבוע האחרון לפני היציאה – מצאה אותי מישהי שמתכוונת לפתוח גלריה מיוחדת שאפילו תהיה בגליל, לא רחוק, ו…לקחה את כולם! 
כשהגלרייה תיפתח אעדכן כמובן. 

אמנם באיחור גדול, כי הכוונה המקורית היתה לעשות זאת ב2017, אחרי שהספר שלי יצא ב2016 … אבל הדברים לא הסתדרו כך, והנה – הגיע הזמן.

מבחינות רבות אני יכולה לראות את 26 השנים האחרונות כהתנהלות מטיול חמורים אחד לשני. כל טיול סיכם פרק משמעותי בחיי, והתחיל פרק אחר, והטיולים הללו בעצמם היו ועודם נקודות ציון חשובות, מלאי הבנות, החלטות וחוויות. הטיולים שלנו מתאפיינים בחוסר תכנון מראש, כמעט באופן מוחלט. במקום זה אנחנו מסתמכים על המקריות שמזמנת הדרך מכאן לכאן ומעכשיו לעכשיו. לכן יציאה לטיול כזה מחייבת נכונות לזרוק את עצמנו למרחב נטול ידיעה, עם סוג של הימור על העתיד. למדנו שבאופן כזה אנחנו נשארים פתוחים, ויכולים לקבל החלטות על פי מה שמתאים לרגע, ולא על פי תכנון קודם. (מפני שלמעשה כשאני כן מתכננת, אני נסגרת על התכנית, ונעשית מאד לא גמישה).

הפעם, דוקא יש לנו יעד ראשוני – חוות רום בהר כמון, שם תתקיים התכנסות "שבע אבנים" בסוכות, ובה אלמד. האתגר הגדול שניצב בפנינו בראשית המסע הוא לצאת מבקעת יבנאל, ולעלות לפסגה הגבוהה ביותר בגליל התחתון. אנחנו יודעים שנצטרך לדחוף את העגלה לא מעט…אחר כך – הארץ רחבת ידיים, ואין לנו מושג לאן נלך והיכן נעביר את החורף. אני מקווה שדברים טובים יתגלו בדרך, הזמנות מעניינות, או הזדמנויות מפתות. מי יודע/ת? אנחנו פתוחים.

לפני כמה ימים נפגשתי עם חברים/ות, ואמרתי שכשאני חושבת על הטיול הזה אז ברור לי שאנחנו קצת מטורפים, אבל – תמיד היינו… ברגעי הפחד, שתוקפים אותי, כמובן, אני נזכרת בטיולים הקודמים. בסתיו 2005 יצאנו מאביעזר צפונה עם ילדה בת 7, שעליה הוטלה האחריות על הובלת האתון בכל עלייה, (כי אנחנו דחפנו)… ותינוק בן שנה וחצי, בלי לדעת בוודאות היכן נהיה בחורף, ועם כיוון כללי בלבד: צפון. ומאז אנחנו בצפון… ובכן, אם יכולתי אז –  גם עכשיו אפשר…

הערה: מכיוון שנתקעתי, ולא ידעתי איך להמשיך עכשיו את הכתיבה, עשיתי עצירת היזכרות נוספת, וחזרתי לקרוא את סיפור טיול הדונקה הראשון, שהיה לפני 26 שנים בדיוק. הוא ארוך אך מרתק. גם אני לא זכרתי הכל, והיו דברים שהפתיעו אותי בקריאה. בכל זאת – 26 שנים. הרבה השתנה מאז, בתוכי ומחוצה לי, והרבה גם לא. הייתי צעירה, ואני כותבת בתמימות, שהיום, לצערי, יש לי פחות ממנה. אחד המקומות בהם ביקרנו חרוט לי בזיכרון כמקום חלומי, או בית חלומות במערה בהר. לא ביקרתי שם מאז אותו טיול, ולפעמים, אני מפנטזת על ביקור חוזר…  מי שרוצה לקרוא את הסיפור הזה, (בסוף, אחרי שתגמרו לקרוא את ההווה), הוא כאן: https://www.old-crafts.co.il/rD .  

זו עיישה, שב 1996 עשיתי אצלה את הסטאז' בטוויה. הישיבה באוהל שלה במשך שעות רבות של טוויה משותפת השאירו עלי חותם עמוק.

פשוט מרתק לראות איך יד המקרה והתגלגלות העניינים הביאה את הטיול ההוא להיות הזרע שנבט אחרי הטיול הארוך הבא, להיות העיסוק שלי בשימור מלאכות מסורתיות. אמנם ידעתי כבר לטוות לפני הטיול, וגם את פאיזה אבו עמרה ז"ל ממנה למדתי לראשונה את האריגה בנול הקרקע פגשתי עוד לפני כן, וגם לקלוע כבר ידעתי, (למעשה אחד הסלים שקלעתי במעיין בעין יואל עדיין נמצא אצלי!) אבל המפגשים בסוסיא השפיעו עלי באותו זמן מאד לעומק. היציאה לטיול הגדול הבא, כמה שנים מאוחר יותר (באמצע היו עוד שניים, שנפסקו – כל אחד בנסיבות אחרות – לאחר כחודשיים/שלשה) נעשתה מתוך איזו השתוקקות לחזור על החוויות של אותו טיול ראשון. 

גם היום אני יוצאת מתוך רצון לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. ממש כמו ביציאה הראשונה. אלא שאז לא היה אינטרנט ולא היו רשתות חברתיות. וגם לא פלאפונים… היו החדשות ברדיו בטלוויזיה ובעיתונים, והיתה ההתרשמות האישית. עכשיו זה אחרת, עם הווטסאפ והפייסבוק והעדכונים פה והעדכונים שם. ובכל זאת ההרגשה היא שהמון משתנה כעת, בארץ ובעולם. המון א/נשים שאני מכירה נמצאים/ות באיזו נקודת מפנה, ויש רושם שהמציאות חמקמקה. זה זמן מצויין לצאת ולשוט בארץ. נקודת המבט של הליכה ברגל היא תמיד אחרת מזו של הישיבה בבית. פגישת המציאות היא אמנם מצומצמת, אך ישירה הרבה יותר. למרות הקושי הפיסי (שיהיה שקר לומר שאני לא חוששת ממנו) אני מקווה ששוב, כמו בטיולינו הקודמים, תביא איתה דווקא סוג של אופטימיות וראיית הטוב שיש כאן, בארץ המסובכת הזו.

כבר יותר מחודש שאנחנו אורזים ומפנים את הבית למי שתגור כאן בהעדרנו. פינוי כזה הוא כמו פרימה של אריג, שנארג בעשר השנים בהן אנחנו כאן. הפרימה מאפשרת להתבונן שוב בחוטים, אחד אחד, ולא מתוך המכלול השלם. מה עשיתי ומה לא עשיתי, מה תכננתי ולא הספקתי, במה השקעתי את זמני. כל כך הרבה חומרי גלם אספתי, לכל כך הרבה רעיונות של יצירה, שרק חלקם התממשו. סדנאות שהתבשלו במוחי אך בסופו של דבר לא היה לי האומץ להציע, ולעומת זאת מאות רבות של תלמידות וקצת פחות מזה – תלמידים, שלימדתי כאן מלאכות שונות. חבלים שאספתי ליצירה ענקית שלא נוצרה. קליפות עצים, שורשים, ענפים מיוחדים שאספתי, ואת חלקם אני משחררת חזרה לטבע כי לא השתמשתי בהם וכמה אפשר לשמור.  אני משערת שכך זה אצל רוב היוצרות/ים – תמיד יהיו רעיונותינו מרובים מיכולת הביצוע. תמיד יהיו יותר חומרי גלם ממה שבאמת צריך, כי אחרת – איך נבחר? מה יתן לנו את ההשראה? יש לי גם המון עבודות גמורות, שמחכות לקונים/ות… (על כך אפרט בהמשך). טוב שיש חומרי גלם רבים, גם אם חלקם לא יממשו את יעודם. חומרי גלם במחסן מאפשרים יצירה חופשית גם מחוץ לעונת האיסוף. בעשר השנים הללו קלעתי ארבעה עמודי ענק, שכל אחד "אכל" קילוגרמים רבים של חוטרי עצים. כשצריך בבת אחת להשתמש בחומרים שונים, לא תמיד אפשר לצאת וללקט. לא תמיד העונה מתאימה. יכלתי לקלוע אותם בין השאר בזכות החומרים שכבר אספתי ושמרתי. העמודים הוצגו בתערוכות אמנות, כולל בביאנלה לאומנויות במוזיאון הארץ. פרט להם הצגתי סלים מיוחדים במינם בכמה תערוכות, ואפילו זכיתי בפרס שני בתחרות פרס בנימיני, עם סלים מחוטרי זית ואלת המסטיק, וסלי זית בשילוב לבד, שצבעתי בצמחים. גם באלה, שילוב החומרים השונים מצריך אחסון. היו לי שתי תערוכות יחידה, שהוקדשו בעיקר לקליעה ולאריגה בצמחים, והשתתפתי גם בכמה תערוכות קבוצתיות. אני חושבת שזה די פורץ דרך, להכניס את נושא הקליעה לשדה האמנות בארץ. (בחו"ל זה יותר מקובל, לפחות בארצות מסויימות). בפרוייקט מיוחד של קבוצת תקשורת מקרבת גליל תחתון, חקרנו ביחד- ערביות/ים ויהודיות/ים את נושא הבית, ולסיום הפרוייקט השתמשנו בכמה וכמה קילוגרמים של חוטרי זיתים שאספתי שנה קודם כדי לבנות ביחד "בית" קלוע. מה לעשות – כל זה דורש אחסון של המון חומרי גלם ומי שביקר/ה במחסני יודע/ת על מה אני מדברת. תודה לבית, ותודה למחסנים. חלק מהחומרים בהם אני משתמשת גידלתי בעצמי. היה קצת כואב לעקור את כל שרשי הפואה (לצביעה), ולהיפרד מצמחי הגומא, שגידלתי לקליעה של הנשים האתיופיות. חילקתי מהם לא מעט במשך השנים למתעניינים/ות, לתלמידות/ים, ולגינות קהילתיות, ואני מקווה שכשנחזור יהיה לי מאיפה לחדש אותם. מצמח האינדיגו ששתלתי ממש עם בואנו מעולם לא הצלחתי להפיק כחול, ולעומתו צמחי האיסטיס שזרעתי נתנו כחול וגם זרעים. הצמחים הללו – חיים ויבשים – הם מבחינתי אוצרות גדולים.

"בית" קלוע מהמון חוטרי זיתים.

חוסר הרצון שלי לעסוק באריזה ובשינוע של המחסנים, הוא למעשה הגורם לכך שאנו ממשיכים לשכור את הבית הזה. זה משאיר לי אפשרות להציע סדנאות גם במהלך הטיול, אם ארצה, ואם אוכל להגיע לחומרי הגלם הללו. (בטיול הקודם זה התאפשר, לפעמים). 

חוץ מהמחסנים יש גם בית, וכמו ברוב הבתים של הא/נשים המודרניים/ות שאני מכירה, צבירת החפצים היא ממש בעייה. כמה שפינינו ונתנו וזרקנו – עדיין יש לנו המוני דברים שארזנו. זה גורם לי לחשוב על המשפחות הפלסטיניות, בעיקר הבדואיות, אצלן אנחנו עורכים את הסדנאות. שם הבעייה הזו פשוט לא קיימת. כל כך מעט חפצים יש להם/ן! במסורת הישנה הם/ן מוכנים/ות לנדידה כל הזמן, ואפשר לקחת רק מה שעולה על הגמלים. נראה שגם היום, כשלא נודדים כבר, אותו הלך רוח נשמר, פחות או יותר. ראיתי את זה פעמים רבות. אין הרבה חפצים, ולאלו שיש – אין היצמדות.

 אני חושבת שגם מרבית בעלי/ות המלאכה המסורתיים בארץ לא היו אוגרים מלאי של חומרים, אלא בעיקר עובדים/ות בעונה המתאימה. אבו נאג'ח למשל, ממנו למדתי את הקליעה בחוטרי זיתים, היה קולע מחודש יוני ועד אוקטובר. לא היה לו מחסן לחומרי קליעה בכלל. הוא היה קוטף, ומיד קולע. (אבל פגשתי אותו בדצמבר, במקום בו הוא ערך הדגמה. לא שאלתי אם החוטרים נאספו בדצמבר – זמן שהוא פחות מתאים, או שבכל זאת הוא שמר חוטרים מהקיץ). הקולעות בקש חיטה, לעומת זאת, היו מכינות את חומרי הגלם שלהן בקיץ, וקולעות בעיקר או לפחות גם בחורף, כשלא היתה עבודה חקלאית. במקרים אחרים מלאכות מסוימות התפתחו רק במקומות בהם חומר הגלם מצוי באזור הקרוב. פעמים רבות אני חושבת אם יש לי האומץ והאמון לחיות כך תמיד. ללא אגירה, ללא שמירה לעתיד. לראות את הטבע כמחסן החומרים היחיד. זה לא פשוט. (וכמובן שכשהפרנסה שלי היא מהעברת סדנאות, הצורך בחומרים הוא אחר מאשר ליצירה העצמית). הטיול יהיה זמן טוב לתרגול של זה, גם אם לזמן מוגבל. 

כשאני מסתכלת לאחור על עשר השנים שעברו, אין לי ספק שהיצירה הגדולה ביותר, ההשקעה הגדולה ביותר, התסכולים הרבים ביותר, המאמץ הגדול ביותר שעשיתי (בחיי בכלל. לא רק בעשור האחרון), וגם ההישג הגדול ביותר עבורי, הוא הוצאת הספר שלי – קליעה מדור לדור. למרות הבעייתיות בצבעי ההדפסה (שהן  לגמרי לא באחריותי, אלא מצטרפות לשלל הקשיים שיש לי עם הוצאת הספרים), אני גאה בו מאד. אני גם רואה את ההשפעה הרבה שלו על הקולעות והקולעים בארץ. ובכלל, נראה שבעשור הזה הרבה דברים התרחשו ומתרחשים בעולם המלאכות. לפני 17 שנים, בסיומו של הטיול הגדול של 2005, כשהחלטתי לסגור את עסק מנשאי התינוקות ולהקדיש את כל זמני לשימור מלאכות מסורתיות, זה היה נראה מטורף. (קצת מטורפים תמיד היינו, כבר אמרתי.) אבל ידעתי שככל שהמודרניזציה תתקדם, ככל שהקצב של החיים יואץ, כך ירבו הא/נשים שירצו להאט, ולחזור לעיסוקים שיש בהם כדי להשיב קצת רוגע ושפיות. וזה אכן קורה. התכנסויות "אבני דרך" ו"שבע אבנים" , המוקדשות למלאכות קדומות, ומתרחשות פעמיים בשנה כבר שבע שנים מושכות אליהן מאות א/נשים, ואם פעם העיסוק שלי היה נראה בתחום הביזאר, היום נראה לי שהוא כבר לא. יחד עם זה, אני עדיין מתוסכלת מכך שאת החשיבות של לימוד ושימור המלאכות המסורתיות של אזורנו, אלו ששייכות לכאן, ותורגלו על ידי הנשים והגברים המקומיים/ות (ערבים/ות בעיקר, כמובן) לא ממש הצלחתי להעביר לגוף שיכול לעזור לי בכך. עשיתי עבודה חשובה בתחום של הקליעה, אבל לא סיימתי. יש עוד המון שלא נחקר, ומשהו שלא הצלחתי בו הוא לקבל תקציב כדי להמשיך לחקור. את המחקר לספר שלי – 13 שנים – מימנתי כמעט לגמרי בעצמי, וגם ההוצאה היתה על חשבוני, ברובה. אני מאד רוצה להמשיך במחקר של מלאכות נוספות, אבל הפעם – עם תמיכה. מבצע כמו שעשיתי עם הספר הזה הוא מבצע של פעם בחיים… (כמובן שאם עולה בדעתכם/ן רעיון של גוף או מוסד או יחיד או יחידה שעשויים/ות לרצות לתמוך במחקר כזה – ספרו לי).

נראה מה יביא הטיול הבא. זוהי הזדמנות להאטה קיצונית, גם מאורח החיים הרגיל שלי, שלהערכתי הוא איטי בערך בחצי מהחיים "הנורמאליים" של בני ובנות זמננו. הליכה ברגל עם זמן לעצירות ארוכות והתבוננות על מה שסביב. אולי אצליח גם להשלים לימוד של איזו מלאכה חדשה שהתחלתי בטיול הקודם, ובתוך שגרת היומיום – גם שלי – לא הגעתי להפנים ולהטמיע. אבל כרגע אנחנו עסוקים באריזות, בניקוי הבית, ובהכנות ליציאה, וקשה לי מאד לחשוב על מה ואיך יהיה.

בכל מקרה כמה דברים קשים, ששמרתי לסוף: את אוהל הקליעה שלי לא ארזתי. זה המקום ששימש אותי גם להציג את העבודות הגמורות, וגם לארח בו סדנאות. במכירה שעשיתי בחנוכה אמנם נמכרו רבים מהסלים שהיו שם, אבל בינתיים נוספו עוד… (ככה זה)…טליה שניידר, חברתי, שמלמדת פרמהקלצ'ר, הציעה לי להעביר את הסלים השימושיים אליה, לקרית יערים, בין ירושלים לתל אביב. יש לה חנות קטנה ומטריפה בעיקר של ספרי יער – על איך לחיות טוב יותר עם כדור הארץ, ומוצרים נוספים שמטרתם דומה, וכעת היא מארחת אצלה גם את הסלים שלי – אמנם בצפיפות גדולה. הסלים מתומחרים במחירים נמוכים, ברובם הגדול, וכמובן שאשמח למכור אותם. הכתובת היא הבעל שם טוב 6 קרית יערים, ואפשר פשוט לבוא.  ( זהו יישוב חרדי, אז כמובן לא בשבת, ויהיה מנומס לבוא בלבוש מתאים). כפי שאפשר לראות באחת התמונות – השארתי אצלה גם ספרים שלי, ואפשר לקנות אותם גם שם. המייל של טליה: yaarbooks@gmail.com זו הדרך היותר טובה ליצירת קשר איתה.

ועכשיו עוד משהו קשה, שעדיין לא התמודדתי איתו. הסלים האמנותיים, שהם גם יותר גדולים ברובם. אותם אני לא רוצה למכור בזול, גם אם המשמעות של זה היא שהם לא יימכרו. אלו הם סלים יחידים במינם, שעבדתי על כל אחד מהם כמה ימים, ואין עוד כמותם בעולם. (לפחות לא מהחומרים הארצישראליים הללו). אבל השכיבה באוהל המאובק לא מיטיבה איתם, וכמובן שהייתי שמחה למצוא להם מקום ראוי לתצוגה. בהחלט אהיה מוכנה לחלוק את מחיר מכירתם עם המקום שיציג אותם. כיוון שזה קשה, וכיוון שאני עסוקה במיונים ובאריזות לא באמת הקדשתי זמן לחיפוש מקומות כאלה. למרות שזה כבר ממש הרגע האחרון, אם יש לכם/ן רעיון –  ספרו לי, ואולי נצליח להביאם למקום טוב יותר.

אחד הסלים, בתערוכה מלפני שנתיים

וגם אלה, כשהם בצילום דרמטי. (הצילום של עדי סגל)

והכי קשה – ענייני התקשורת בטיול. את זה אני באמת דוחה ודוחה מחוסר רצון להתמודד, וגם פשוט מחוסר ידיעה. אנחנו נטייל לבד – בנזוגי עדו ואני וקים בננו. בטוח שנפגוש א/נשים בדרך, אבל גם די בטוח שנשמח לביקורים מיוחדים המיועדים לנו. מן הסתם גם יהיו כאלה שיחפשו אותי, (תמיד יש) ונרצה גם לשמור על ערוץ אפשרי לשעת חירום חס וחלילה. אני יודעת שיש טכנולוגיה סולארית מופלאה בימינו, ושיש בטריאות נטענות, ושבאמצעות המכשיר הנייד הקטן והחכם אפשר גם לגלוש באינטרנט וגם לשלוח מסרים ואפילו חדשונים. אלא מה – אני לא יודעת לעשות את זה… וכרגע גם לא כל כך מתחשק לי להשקיע את השעות הנחוצות ללימוד. אין לי מושג מה יהיה כוחה של השמש בהטענת המכשירים שלנו, ומה יהיה כוחי בכתיבה מהטיול. בסופו של דבר אחת המטרות ביציאה היא להתנתק מהטכנולוגיה הזו… בטיול הקודם היתה לנו שעת קשר אחת ביום, בה הטלפון היה פתוח, ובכל השעות האחרות – היה כבוי. אני עדיין לא יודעת איך זה יהיה הפעם.

מהמכשיר הנייד שלי אני כן יודעת לשלוח הודעות ווטסאפ, והצלחתי ליצור קבוצת ווטסאפ שנקראת "עדכונים מהדרך". הנה הקישור  להצטרפות אליה: https://chat.whatsapp.com/ELvX6s4VBYK7jtQEURNmr3

אני  מניחה שהיא תשמש , כשמה, למעט עדכונים על מקומנו ואולי קצת ממעללינו, ובמיוחד – להזמנות ספונטניות. אני עדיין לא יודעת איך אצליח לשלוח חדשונים, אך מתארת לעצמי שזה יקרה לכשנגיע למקומות יישוב עם גישה למחשב ואינטרנט. אם אכתוב חדשון, או אולי אצליח רק פוסט באתר, אכתוב על כך בקבוצת הווטסאפ הקיימת – מתעניינים/ות במלאכות. אני מציעה למי שרוצה להתעדכן רק בחדשונים להצטרף אליה. 

הקישור אליה הוא כאן: https://chat.whatsapp.com/LgrsQwXm3hMGkJwJdwXZFu

דרך צלחה לכל ההולכים וההולכות!

  שבת 23 ביולי  מושב טל- שחר 

9:30- 12:30    13:00 – 15:00 *

כבר קצת אחרי הקציר,  

אך שימושן של המקלעות הללו – קמעות לשפע וברכות להבאת הטוב

עושה אותן מתאימות לכל זמן.

ולא  בכל זמן אני מגיעה לאזור …

הסדנאות יתחילו בסדנא הבסיסית, כ  – 3 שעות, בה אספר את הסיפור המרתק  של

קמעות הקציר, איך הוא קשור להיסטוריה האנושית, לאם הגדולה

וגם לטיולים שלי בארץ עם חמורים ואתונות. 

כל משתתפ/ת ת/יקלע 3 דגמים שונים של מקלעות.

נעבוד בזני חיטה מיוחדים, (חיטת דורום) ששיבוליה יפות במיוחד 

סדנא זו  מתאימה לכולם/ן! 

אחרי כן תהיה הפסקה, ואז מי שת/ירצה ת/יוכל להמשיך לקליעת הקמע העגול – גלגל השפע. 

קליעת המקלעת העגולה היא קצת מאתגרת,

ולדעתי לא מתאימה למי שלא התנסה/תה כבר בעבודה עם החומר.

לכן רק כאלה שהשתתפו כבר בסדנא הבסיסית, או שיש להם/ן נסיון קודם בקליעה בחיטה

יכולים/ות להירשם אליה . ( כשעתיים) 

מחירים:

200 ש"ח לסדנא הבסיסית (שלוש מקלעות )

150 ש"ח לסדנא של קליעת הגלגל (למי שהשתתפ/ה בסדנא הבסיסית) 

300 ש"ח לשתיהן יחד.

מספר המשתתפים/ות מוגבל!

הרשמה: הדס  052-4463214    writehadas@gmail.com

מדיניות הרשמה וביטולים כאן

• * בבקשה השאירו גמישות מסויימת לגבי שעת הסיום,
• ייתכן שזה ייקח יותר זמן – קשה לצפות מראש זמנים מדוייקים.

בגלל שיש כאן תוכן מעניין ותמונות נדירות, אני משתפת את החדשון הזה, שנשלח לרשימת התפוצה לפני שבועות תשפ"ב 

נתחיל בקציר תמונות אלו הן מראשית המאה העשרים, צולמו על ידי צלמי האמריקן קולוני בשחור לבן ונצבעו . בכנס הקליעה שהתקיים ביום ששי האחרון לימדתי קליעה של קמעות קציר. כיוון שהיינו בחווה חקלאית, ביקשתי שישאירו לנו שדה קטן, והתחלנו את הסדנא בקציר החיטה. זו הזדמנות נהדרת בעיני – לעבוד בחומר אותו אנחנו קוצרות.  עבור כל המשתתפות החוויה של קציר במגל היתה חדשה. הן מעולם לא עשו זאת. בלי קשר למשתתפות הסדנא, כחלק מהכנס, הרציתי על המנהג (של קליעה בדגן) וההיסטוריה שלו. בדרך כלל אני מספרת על כך בסדנאות של קמעות הקציר תוך כדי ה"תקשיש" – הכנת השיבולים לקליעה. אבל הפעם היתה לי אפשרות להציג מצגת, וניצלתי אותה כדי לדבר לא רק על הקליעה אלא על הקציר עצמו. באותו יום ששי היה חם, ישבנו בכיתה עם מאורר, ועדיין היה חם, ואני התחלתי את ההרצאה בזה שחם לנו, אבל בואו נחשוב על אלו שבדיוק בעונה הזו עובדים/ות מהבוקר עד הערב בשדות הדגן וקוצרים/ות שטחים ענקיים במגלים, תוך כפיפת הגב ורכינה על השיבולים. הראיתי סרטונים ממרוקו, שם הקציר נעשה במגלים ממש עכשיו, בעודכם/ן קוראים/ות, הראיתי את חברתי ח'אולה מספרת על מנהגי הקציר שהיא זוכרת מילדותה, והראיתי גם תמונות מסוסיא מלפני שתים עשרה שנים, כשתוך כדי סדנת חביצה גילינו שהחג'ה שארה הלכה לקצור, כי העונה בוערת, והצטרפנו אליה. קצרנו איתה חצי שעה עד שעה – לא יותר. מספיק כדי להבין שאף אחד/ת מאיתנו לא באמת יכול/ה לעמוד בקצב של האישה המבוגרת הזו, וגם שלא באמת הבנו את התנועה ואת המלאכה, ושיש בזה הרבה יותר ממה שנראה לעין.    לאחרונה, בעקבות המפגשים עם הנשים הבדואיות בבקעת הירדן, ועם הנשים האתיופיות איתן אני עובדת בקרית אתא, ועם שמיעת הסיפורים של זקנות יבנאל, ובכלל – אני חושבת המון על הבורות שלנו לגבי החיים של אחרים/ות, שיש בינינו הפרשי זמן ומקום, מוצא והיסטוריה. נראה כאילו מציאויות החיים שלנו ושלהם/ן כל כך רחוקות זו מזו, שאין לנו באמת אפשרות להבין. ברור שזה נכון תמיד לגבי כל שני א/נשים. אבל במפגשים עם מציאות חיים כל כך שונה – זה בולט הרבה יותר. קמעות קציר ביום ששי הקרוב אני עורכת אצלי סדנא לקליעה של "קמעות קציר" משיבולים. את ההרצאה על המנהג, ההיסטוריה, ושינויי התודעה שהוא קשור בהם, ביחד עם אלוהויות המזרח הקרוב, טקסים מיניים וטקסי קציר פלסטיניים אני אספר תוך כדי ה"תקשיש". זה קצת ברגע האחרון, אבל אפשר להצטרף. זו סדנא מהנה ומספקת, ואפשר בהחלט לנסות להזמין אותה גם בזמנים ובמקומות אחרים. הפרטים כאן: https://www.old-crafts.co.il/Nt מי שהשתתפ/ה בסדנא הזו ורוצה ללמוד לקלוע דגמים מורכבים יותר  – ארגנו קבוצה קטנה ובואו ואפשר גם להזמין את ההרצאה בלבד, עכשיו שיש לי מצגת מוכנה… העולם משתנה בנסיעות להר חברון, עדיין אפשר לראות את המציאות הזו, של חיבור לאדמה מתוך תלות ושייכות. לא דיבורים על "חיבור" של כאלה (אני נמנית עליהם/ן) שיוצאים/ות לטבע כדי להיות בטבע ולהתחבר אליו אבל אחר כך חוזרים/ות לבית ולמקלחת חמה ולשגרת חיים שחשמל ומחשב ומכוניות הן חלק ממנה. אבל גם שם הדברים כבר משתנים. שלשום, כשנסענו לסוסיא לסדנת החביצה, עצרנו לראות את הדיש של החיטה בצד הדרך. זה לא קומביין, אלא מכונת דיש שמחוברת לטרקטור. "ואיך קצרתם?" שאלתי. "בחרמש מוטורי" – ענו לי. כן, החרמש של הגננים, שעובד על בנזין , מחליף את המגל הידני. הקוצר לא צריך להתכופף, וחוט הפלסטיק עושה עבורו את העבודה במקום הנפת הזרוע עם המגל. ואחר כך, בסדנא בסוסיא ציפתה לי הפתעה נוספת. וידאד בנתה טאבון חדש, והציבה אותו על ערימת אבנים, כך שהוא יהיה מוגבה. ויש להן שם עכשיו גם כסאות פלסטיק, וספות, ואת האוכל בסוף הסדנא היא הניחה על שולחן קטן. (בשנים קודמות ישבנו על הארץ, ואם היו כסאות – זה היה משהו נדיר, שהביאו עבור אלו שהתקשו לשבת נמוך). בתמונה אפשר לראות את התבן שיוצא ממכונת הדיש בצד אחד. בצד השני יוצאים הגרעינים ונאספים ידנית אל שקים.   זה אולי לא נשמע כל כך מהפכני, אבל בעיני זה כן. זה שינוי ממשי של הגוף ושל התודעה. התרחקות מהקרקע. עלייה לגובה. את סיר הלבן שמנו על הגז, ולא על מדורה. נראה כאילו עלייה ברמת החיים מסומלת גם בעלייה פיסית מהאדמה. יש מחשבה על הנוחות של העובדת, האופה, החובצת. המשאבה החשמלית, אף שהלחץ שלה נמוך, מצליחה לשאוב את המים מהבור, ולהזרימו לברז שנמצא בתוך הבית, ואפילו בית שימוש עם בור ספיגה יש –  בתוך הבית ממש. עבור הנשים זהו שינוי ענק! מי שהיתה צריכה ללכת פעמים רבות ביום לשאוב מים מהבור ולסחוב את הדליים הכבדים כמה מאות מטרים אל הבית או אל השקתות לבהמות בלי ספק מרגישה אותו בכל שריר בגופה.  בפעם האחרונה שביקרתי שם וידאד סיפרה לי שהרבה נשים הפסיקו  להשתמש בטאבון בשנים האחרונות. את המחבצה הידנית הן נטשו כבר לפני חמש – שש שנים אם לא יותר. ועדיין – העדרים יוצאים למרעה, הנשים חובצות ומכינות זיבדה וסמנה וג'עג'יל, ומי שיכול, ושעדיין יש לו פיסת אדמה מגדל חיטה ושעורה, וכרסנה לכבשים. מי שמגיע/ה לשם עכשיו, מבלי  להכיר את מה שהיה שם קודם, עדיין יכול/ה להרגיש שהגיע/ה לחו"ל, או לפחות – למציאות שונה מאד מאד מהמוכרת במחוזותינו.     אז הנה שתי הזדמנויות לחוויה נדירה בשבת ה-11 ביוני – סדנא נוספת בסוסיא, ללימוד על מוצרי החלב המסורתיים, חביצה במחבצת עור – כזו שמן הסתם כבר אי אפשר יהיה לראות עוד כמה שנים, אפייה בטאבון המוגבה של וידאד, שעושה את אותה עבודה כמו של הטאבון שעל הארץ – שוב – משהו שכבר כמעט ואי אפשר לראות, וטעימה של זיבדה, ג'ירג'יב, ראייב ושנינה. הפרטים כאן: https://www.old-crafts.co.il/1yU כן כן…     גם את וגם אתה – יכולים לנסות לחבוץ.קבוצות בנות 10-15 א/נשים המעוניינים/ות בסיור בתאריך אחר – בשמחה! פנו אלי ונתאם. (עד סוף יוני, אחר כך החלב מתמעט) סיור חדש – הכנת סמנה בלדייה ואוכל בדואי אופייני סמנה היא חמאת צאן מזוקקת, שנשמרת ללא קירור. זהו אחד ממוצרי החלב היוקרתיים, וגם הטעימים. בדרך להכנתה נוצר מאכל מיוחד, שנקרא גושדה או מועה, תלוי את מי נשאל. הסמנה וגם העפיג (הלבן המיובש – אותה גבינה מלוחה קשה כאבן) משמשים במאכלים הבדואיים הטיפוסיים, שהיום גם הם כבר לא כל כך נפוצים ומוכרים, בטח שלא אצלנו, היהודים/ות. סמנה זה לא משהו שאפשר לעשות כל יום. אז זה הולך להיות ארוע. לארוע הכנת הסמנה צירפנו גם את אפיית פיתות הסאג' האופייניות לבדואיות, ואת הכנת המאכל שנקרא "רשוף". אז ב21 ביוני אחר הצהריים נתארח אצל משפחה בדואית מהבדואים של מדבר יהודה/ דרום הר חברון. נכין ביחד סמנה, פיתות ורשוף. נאכל כמובן גם את המועה. יהיה מעניין וטעים! הפרטים כאן: https://www.old-crafts.co.il/1Aq למי שלא יכול/ה להגיע לסיורים אבל רוצה לקנות מהמוצרים קניתי מהם כמות נכבדת של לבן יבש, כדי לעזור במכירתו. חלק גדול ממנו נמצא בפרדס חנה, אצל גור רתם, וחלק אצלי. מי שרוצה לקנות מוזמנ/ת לפנות אלינו. אל גור צריך להגיע פיסית ולקחת. אני מוכנה גם לשלוח בדואר, אבל בכמות של קילו מינימום. המחיר של קילו הוא 70 ש"ח. הטלפון של גור:  054-234-3966  הטלפון שלי – 04-6708184  ואפשר במייל yonitcrystal@gmail.com  בסיור הסמנה נוכל לקנות גם סמנה למי שי/תזמין, אבל את זה כמובן שאי אפשר לשלוח בדואר. אז רק אם תוכלו להגיע לקחת. השימוש במטבח הישראלי בלבן היבש יכול להיות כתוספת נהדרת לסלט עם עגבניות, כתוספת נהדרת לפסטה ולתפוחי אדמה, במקום פרמזן בפסטו ובממרחים ירוקים אחרים וליצירתיים/ות שבבשלנים/ות – כמרק לבישול של כל מה שתרצו. אנחנו משתמשים בכמה קילוגרמים טובים בכל שנה . ו... סדנת הכובעים בגולן זו השנה ה-14!!! מה להגיד? אני מתמידה… לפעמים זה מפתיע אותי. אבל כן. מאז 2008 כל שנה ביום הששי הראשון של חודש יולי אני מקיימת סדנא לקליעת כובעים במעיינות עדן בגולן. אין כמו רגליים במים הקרים, ידיים עובדות ואזניים קשובות לפיכפוך…(ולהסברים שלי). היו כמה שנים שקיימנו את הסדנא באותו מקום פעמיים. כמובן שהיא התקיימה גם במקומות אחרים. נראה לי שכבר מאות א/נשים חובשים/ות לראשיהם/ן כובעי סוף שלימדתי אותם/ן לקלוע… אז גם השנה! הפרטים כאן: https://www.old-crafts.co.il/qQ כל הקודמ/ת להירשם זוכה, אבל אם יהיה ביקוש רב אולי נקיים אותה שוב באותו מקום סדנאות פרטיות כמו תמיד, אני מזמינה יחידים/ות, זוגות וקבוצות קטנות להגיע אלי לסדנא פרטית. בסדנא פרטית אתם/ן יכולים לבקש ללמוד מה שמתאים לכם/ן. זה רגוע ומרגיע, ומרגיש לי שזה כל כך נחוץ עכשיו בעולם, הירגעות כזאת, בשקט ובטבע. אנחנו יושבים/ות מתחת לעץ הפיקוס, במרחב מקסים, או, אם זה בערב, באוהל הקליעה המרשים שלי, וזה ממש כיף. המגוון של מה שאני מציעה הוא גדול, ואפשר להתייעץ איתי ולהתאים את הסדנא בדיוק לצורך שלכם/ן. חג שבועות נפלא, ולמי שפספס/ה  – אני משאירה כאן את הקישור לסרטון המוצלח למדי שעשו עלי בכלכליסט. מקווה שתהנו.  כדי לצפות עליכם/ן להקיש על התמונה, וזה אמור להוביל אתכם/ן ליו-טיוב… אשמח כמובן לשיתופים של הסרטון, ובכל מקרה אשמח לתגובות, אפשר במייל yonitcrystal@gmail.com

קבוצות בנות 8 משתתפים/ות יכולות לתאם זמן, בשעות אחר הצהריים מהתחלת מאי ועד סוף יוני. 

סמנה היא תוצר של תעשיית החלב המסורתית. זוהי חמאה מזוקקת, מחלב צאן, שנשמרת זמן רב גם ללא קירור.

באזורנו נהוג להכינה עם תבלינים מיוחדים  כך שצבעה הוא צהוב בוהק

וריחה ריח ניחוח

 מאכלים מסורתיים רבים היו מבוססים בעבר על סמנה, שנחשבה ליוקרתית,

(המוכרים והידועים בהם: כנאפה בקלאווה ומנסף).

לצערינו היום היא מוחלפת בשמן דקלים או במרגרינה. 

אצל הבדואים.ות ארוחה עתירת סמנה היא סמל לאירוח  נדיב. 

הסמנה היא גם תרופה רבת עוצמה – פנימית וחיצונית.

סיר הסמנה המבעבע

שלב מפתיע בהכנת הסמנה