מחשבה ראשונה
כפי שלפעמים מגע חלש, מלטף, משפיע על הגוף לא פחות מאשר מסאג' רקמות עמוק, כך יש איזו הבנה בין תרבותית עדינה שעוברת במלאכה גם ללא מילים וללא שפה.
כשאני רוקמת במשך שעות רקמה אתיופית, או פלסטינית מסורתית, שמחקה את הדוגמאות שלהן אחת לאחת, משהו בתוכי מתקרב אל התרבות הזו. אני נעשית חלק מהשרשרת של העברת הרקמה מאם לבת. חלק מאותו מעגל נשים היושבות ביחד ורוקמות. משהו בתוכי מבין אותן בדרך אחרת מ"הבנה". זה סוג של התאחדות עם איזו הוויה קבוצתית. זה לא קורה מהתנסות בלבד. זה בא עם שקיעה ארוכה אל תוך המלאכה. עם רקמה של שמלה שלמה. את מבינה מה זה דורש. מה זה עושה לך. כך המלאכה יכולה להיעשות גשר להבנה בין תרבותית, אבל צורת אחרת של "הבנה".
מחשבה שניה
מלאכות שונות יוצרות תנועות שונות בנפש. זה ברור, ידוע, ונלמד אצל האנתרופוסופים, למשל. זה די ברור שעיסוק בנפחות ידרוש ויפתח כוחות נפש (וגוף) אחרים מאשר עיסוק בצורפות, וודאי שיצור תנועת נפש אחרת מאשר תיצור רקמת חרוזים עדינה.
תוך כדי רקמה אני חושבת על רזולוציה עדינה יותר של הדבר הזה. איך סוגי רקמה שונים יוצרים תנועות שונות בנפש? האם זה נחקר? אני חוקרת את זה עכשיו.
איך משפיעה עלינו רקמת צלבים, המחייבת ספירה דקדקנית של משבצות, המסודרות בסדר גיאומטרי. רקמה שדורשת ריכוז רב, והתבוננות חדה בעוד העולם מסתדר ריבועים ריבועים והיד עובדת על גבי רשת קשיחה, המייצבת את הבד ומותחת עליו קוים ישרים.
לעומת זאת איך משפיעה עלינו רקמה של תך שרשרת בדוגמא שכלל לא מצויירת על הבד, אלא עוברת ישירות, באופן חופשי מהראש אל היד אל הבד. והבד הוא רך, נוזלי, ארוג מחוטים בטוויית יד, שאינם אחידים, והוא דליל ומורה לך: היי עדינה! אל תמשכי, אל תהדקי, תני ליד המושכת את החוט להישאר רפויה. הכיסוי הצפוף והצבעוני יקרה מעצם הקרבה של שורת רקמה אחת אל רעותה, ולא מהידוק כוחני.
איך תהיינה הנשים בכל אחת מהחברות האלה? יותר נכון – איך היו הנשים הללו, שלבשו את השמלות שרקמו בעצמן חודשים – שעות בכל יום? איך ואת מי אפשר בכלל לשאול את השאלות הללו? עם מי אני בכלל יכולה לדבר על זה?
מחשבה שלישית
האם הרקמה לנשים היא שיעבוד? צו חברתי שנוצר בידי גברים על מנת לספק לנשים עבודת נמלים, בנוסף על כל עבודות הבית, כדי להשאיר את האישה כפופה על מלאכתה בכל רגע פנוי, וכך לא תוכל להתפנות את עצמה ואל החופש שלה – יהא זה אשר יהא? האם הרקמה היא אמצעי שליטה, בעצם?
למה להקדיש שעות כה רבות למלאכה שאין בה צורך קיומי? שהיא כל כולה רק קישוט. תוספת צבע ויופי לבגד? בסדר, הרקמה בשולי השמלה, במפתח הצוואר ובסיומת השרוולים מחזקת את קצות הבד, ונחוצה גם מבחינה שימושית. אבל היתר?
האם מלאכת הרקמה מוסיפה לתחרותיות בין הנשים? ראו – אני מוכשרת יותר, השמלה שלי מפוארת יותר, יש לי יותר בד בשמלה ואני עשירה יותר, אני חרוצה יותר, ולכן אישה טובה יותר – בחר בי!
האם זהו המקור, תוצרת הפטריארכיה, אך למעשה, כפי שנשים יודעות לעשות – הפכנו את הנטל לזכות? (מה שנקרא לעשות מהלימון לימונדה)
כמו המרגם- בית – בית הנידה, שיכול להיראות לנו, "הנשים המשוחררות " והמודרניות כהרחקה, ככלא, כתפיסת טומאה פרימיטיבית, אבל למעשה עבור הנשים של ביתא ישראל הוא נתפס כזכות עצומה. מנוחה, מקום מרגוע. אפשרות לעצור לחמישה ימים תמימים את עמל החיים, להתפנות לגמרי מחובות היום-יום ולהקשיב לעצמך? לתת לדם לזרום בחופשיות אל האדמה ולנוח.
האם כך גם הרקמה, הפכה מצורת שיעבוד למתנה? למקום בו את יכולה לתת לידיים ליצור יופי, לעיניים לבחור צבע, ולנפש – לנוח בתוך עשייה פשוטה, מרגיעה, ממכרת אך לא נרקוטית? סוג של הבעה עצמית, של ציון הייחודיות שלך ברקמתך, בתוך מסגרת ההשתייכות החברתית. הרי אני עצמי כל כך נהניתי מהרקמה, גם כשרקמתי שעות רבות כל יום במטרה לסיים בזמן. ואל לנו לשכוח, שעבור נשים לא מעטות הרקמה, כמו הטוויה, היתה גם דרך להתפרנס, ולהרוויח כסף שהוא שלהן, ובעולם בו הכסף נשלט בידי גברים זה לא דבר של מה בכך.