זוכרות/ים, איך כשפרצה לחיינו אופנת ה"טבעי הוא בריא", כל דבר הפך פתאום לטבעי? על ריבות עם 60 אחוז סוכר לבן כתוב : "מכיל רכיבים טבעיים בלבד". אחר כך באה עלינו אופנת ה"אקולוגי" או ה"ירוק" וכוסות פלסטיק לשימוש חד פעמי משווקות כ"אקולוגיות", כי הן מתפרקות בקומפוסט אחרי 60 שנה, ולא אחרי 1000.
עכשיו אנחנו באופנת ה"מסורתי והאותנטי". כולם/ן פתאום נורא מתגעגעים/ות לבישולים של סבתא, ולשירים מבית אבא. מסורתי זה מה שמוכר עכשיו. זה מה שהולך עכשיו בשוק. אותנטי זה חם, מסורתי זה לוהט.
ולמה אני נזעקת?
ובכן – אני מקווה שברור לכם/ן שמדובר פשוט בשקרים, ובלא יותר מאשר שיווק או – נסיון למכור יותר. ריבה שמכילה ששים אחוז סוכר לבן איננה מקדמת בריאות, גם היא מכילה אך ורק רכיבים "טבעיים". המרכאות הן מפני שלכתוב "רכיבים טבעיים בלבד" תלוי כמובן באיך נגדיר "טבעי", ואם סוכר לבן שעבר תהליכי זיקוק אכן יכול להיקרא כך.
אני מקווה שברור לכם/ן שכוס חד פעמית מ"קרטון" או מפלסטיק "מתמחזר" איננה תורמת דבר לאיכות הסביבה, ואיננה אקולוגית, גם אם היא מתפרקת בקומפוסט אחרי 60 שנה ולא אחרי 1000. כנ"ל חיתולים חד פעמיים "מתמחזרים"… אני מכירה באופן אישי ערימות קומפוסט, בהן החיתולים הללו שוכבים כבר שנים, והם שלמים ולא מפורקים, אף שהתינוקות שהשתמשו בהם כבר נערים שחתימת שפם מבצבצת על שפתם.
אני מקווה שברור לכם/ן שבעקבות הטריק השיווקי הזה, המילים "טבעי" או "אקולוגי" מאבדות ממשמעותן האמיתית, נשחקות, והופכות לחסרות משמעות וחשיבות.
אם מישהו או מישהי יקנו את המוצרים הללו בגלל שיאמינו כי הריבה בריאה או כי הכוס אקולוגית, אז למעשה ייגרם נזק ולא תועלת גם לבריאות וגם לסביבה. אני חושבת שאפשר לומר שהם הולכו שולל.
אז אותו הדבר עם "מסורתי". שימוש מוטעה ומטעה במילה הזו על מנת לשווק משהו, ותהיה זו סדנא, או מוצר, או מוזיקה, עשוי לגרום לנזק. בדברי הבאים אתייחס לתחום בו אני עוסקת כשלושים שנה – שימור מלאכות מסורתיות. אני מניחה שחלק מהדברים עשוי להיות רלוונטי גם אם מדובר במזון, או במוזיקה.
כמו עם המילים "טבעי" או "אקולוגי" צריך לברר מה באמת המובן והמשמעות של "מסורתי", ובפירוט – של מלאכה מסורתית.
ובכן – מלאכה מסורתית, כשמה, שייכת לאיזושהי מסורת, ובדרך כלל לחברה כלשהי, שהמלאכה הזו היתה חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלה. המלאכות אף פעם לא עמדו לבד, בפני עצמן. הן תמיד היו חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית השלמה של אותה חברה, והיו קשורות ברשת רחבה של משמעויות. למשל – מלאכה מסויימת נעשתה רק בעונה מסויימת של השנה, ועל ידי הרכב אנושי מסויים. ייתכן שהמלאכה היתה קשורה לטבע המקומי, ולחומרים שזמינים באזור מסויים בעונה מסויימת. פעמים רבות המלאכה נעשתה רק בידי גברים או רק בידי נשים, ואף אפיינה את המגדר.
מוצרים מסויימים נעשו בהקשרים מסויימים. למשל – לבוש וחפצים שנעשו כחלק מהנדוניה או מהמוהר. מוצרים אחרים, בעיקר לבוש, היו חלק מהזהות של הלובש/ת, ושימשו כמו "תעודת הזהות" שלהם/ן. דוגמאות כאלה אפשר למצוא ברקמות הפלסטיניות של שמלות הנשים, שהעידו על מוצאה של האישה, על מעמדה האישי והחברתי ועל המקום בו גדלה. דבר זה נכון גם לסוודרים בנורבגיה, שצבעיהם והדוגמאות הסרוגות שלהם היו אופייניות לאזורים או לכפרים מסויימים, והעידו על מקום המגורים של הלובש/ת. אותו הדבר נכון לאריגה בגואטמאלה, ולסוודרים של הדייגים באירלנד.
אצל חלק משבטי האינדיאנים באמריקה הצפונית היו סלים שנעשו למטרות פולחן. הם נחשבו לקדושים, ושימשו אך ורק למטרות הטקסיות שלשמן נוצרו. לדוגמאות שנקלעו עליהם היתה משמעות דתית וסימלית, ולא כל אחד או אחת הורשו להחזיק סל כזה. קולעות הסלים הללו היו בעלות מעמד מיוחד, הקשור בתפקידן הרוחני בקהילה. דבר זה אולי יכול להזכיר לנו את סופרי הסת"ם הכותבים ספרי תורה, שעליהם להיות טהורים בעת הכתיבה, וכן להשתמש בדיו מיוחדת, על קלף מיוחד.
יש כמובן הרבה מלאכות מסורתיות שהמשמעות שלהן איננה סימלית או דתית אלא מעשית בלבד. אבל עדיין, הצורה והמבנה יאפיינו קבוצה אתנית או חברה מסויימת. למוצר הסופי יהיה בדרך כלל שם שייחד אותו בפי בני ובנות אותה קבוצה, ולעתים קרובות יהיו גם פתגמים, שירים, מטבעות לשון או סיפורים הקשורים בו.
הנה: באזורי הגליל והשומרון הפלאחים נהגו לקלוע את הסלים לשימושים החקלאיים והביתיים מחוטרי זיתים וענפי אלת המסטיק. השימוש בסלים אלו היה יומיומי, ולכל דגם של סל היה שם שייחד אותו. אותו הדבר נכון לסלים שנקלעו בידי הנשים מקש החיטה. שמות הסלים הללו מופיעים גם בביטויים ובפתגמים. אם לא נדע מה היה אותו סל, לא נוכל להבין את הפתגם. לדוגמא: "בדינהא קורטלה, טלעת סלה" תרגום: התחלנו אותו קורטלה (שם של סל) יצא סלה (שם של סל אחר). ללא ההכרות עם הסלים הללו ושמותיהם, אי אפשר להבין מה משמעות הפתגם. (שמות הסלים ומשמעות הפתגם מופיעים בספרי "קליעה מדור לדור – על הקליעה המסורתית בארץ", והנה אני מבצעת כאן אקט שיווקי וממליצה למתעניינים/ות לקנות את הספר)…
מכיוון שהמלאכות המסורתיות שייכות לחברות מסורתיות, ומכיוון שהתרבויות המסורתיות צמחו בדרך כלל בתנאי מחייה הדורשים שיתוף פעולה, או שמיסודן התרבויות הללו מדגישות את השיתוף ואת ה"אנחנו" יותר מאשר את האינדיווידואליזם ואת ה"אני", הרבה מלאכות מייצגות גם אופנים שונים ורבים של שיתופי פעולה. זו יכולה להיות עזרה של כמה שעות, כמו במתיחה משותפת של חוטי שתי לנול, עזרה מתחלפת (היום אני עוזר/ת לך מחר את/ה עוזר לי) בקציר או באריגה עצמה, או ביצוע משותף של עבודה גדולה כמו בניית בית, הדורשת ידיים עובדות רבות. זו יכולה להיות גם עבודה שכל אחת/ד עושה לעצמה/ו, אבל בחברותא. למשל יציאה לאיסוף חומר בצוותא, או ישיבה משותפת לרקום או לקלוע. (דבר זה אופייני בעיקר למלאכות נשים)
בעולמנו המודרני המעורבב והגלובלי כל זה נעלם. לפי מידת המסורתיות או העוני, ובדרך כלל בהתאמה, יש בעולם מקומות שחלק מהמלאכות המסורתיות עדיין קיימות. בחלק קטן יותר מהמקרים גם המשמעויות התרבותיות או הרוחניות שלהן עדיין נשמרות. אבל זה הולך ונעשה נדיר אפילו בארצות העולם השלישי. הפלסטיק והחומרים הסינטטיים הזולים חדרו כבר לכל מקום, והם מחליפים במהירות רבה את החומרים הטבעיים, שאיסופם דורש ידע וזמן, וכן תלוי בעונה מסויימת בשנה.
בכל מקום אליו חדרה התרבות המודרנית ואיתה הקפיטליזם, התחרותיות, ותרבות הצריכה, המלאכות המסורתיות נעלמות, נדחקות לשוליים, או מה שקורה בדרך כלל כשלב מעבר – משתנות ומתקיימות באופן שהוא מהיר יותר, פשוט יותר, נוח יותר, רווחי יותר בכסף, ועני יותר במשמעות חברתית תרבותית או רוחנית.
ועכשיו אלינו.
ממה שכתבתי ברור שאני חושבת שכאשר אני כותבת: " מלאכה מסורתית" ראוי שאדע משהו על המסורת ממנה הגיעה המלאכה. מלאכה מסורתית אף פעם לא עומדת לבד. מסורתית של מי? לאיזו חברה היא שייכת, למה שימשה, ובאיזה הקשר? האם היו לה משמעויות, מעבר לשימושיות? האם כל אחת וכל אחד הורשו לעסוק בה, במסורת ממנה הגיעה? מה היה השם של המוצר בשפה של האנשים או הנשים שעסקו בה? האם היו שירים מסויימים שאיפיינו או נקשרו למלאכה? (כמו למשל שירי קציר, שמטרתם היתה לתת קצב ולעודד את הקוצרים והקוצרות). באיזו מידה מה שנעשה היום היא אכן המלאכה המסורתית המקורית? באיזו מידה חלו בה כבר שינויים?
כל השאלות הללו רלוונטיות מאד, אף כי לא תמיד נוכל למצוא את התשובות בהתבוננות פשוטה, ואף לא בשיחה אחת עם בעלות או בעלי המלאכה. מציאת התשובות לשאלות הללו עשוייה לדרוש מאיתנו מחקר ממושך, הבנה תרבותית, וכנראה שבימינו גם מזל.
מלאכות מסורתיות הן שמרניות באופיין, והשינויים שהתחוללו בהן לאורך הדורות היו איטיים. אבל המפגש עם העידן המודרני האיץ מאד את הכל, והיום יש כבר חדירה רבה של השפעות זרות גם במלאכות שנעשו באופן שלא השתנה אלפי שנים. אם אנחנו לומדות/ים מלאכה מסויימת, אפילו בקרב החברה שמלאכה זו שייכת לה, לא בטוח שמי שמלמד/ת אותנו היום, גם אם הוא/היא זקן/ה, מודע/ת לאופן בו נעשתה המלאכה לפני שהגיעו החומרים הסינטטיים, או כלי העבודה החדשים. כדאי לנסות לברר. (אם לאחר קריאת המאמר תצפו בסרט "שומרת המלאכה" (לחיצה על המילים תוביל אתכם/ן אליו) תוכלו לראות דוגמא חיה לכך, כאשר חג'ה שארה לא יודעת לספר לי מה עשו לפני זמן הניילון) השאלה מה היתה המלאכה האותנטית מבחינת חומרים, כלי עבודה, צורה ומבנה עשויה להיות שאלה חשובה. בנוסף לכך – מה הזיקה בין המלאכה למסורת ממנה היא נובעת גם מבחינות שאינן חומריות. מה היה תפקידה התרבותי, ואולי הרוחני. עלי לציין שפעמים רבות הניתוק כבר נוצר, ולא תמיד תשובות אלה יהיו קלות להשגה.
כפי שהזכרתי, ההעלמות של המלאכה לא תמיד קורית בבת אחת, ולעתים יש שלבי מעבר. מחלה גסיסה ומוות. שלבים אלו יכולים להיות רבים ומדורגים, ולהופיע במישורים שונים. למשל – ברקמת הצלבים הפלסטינית – בהתחלה עדיין ירקמו על השמלות, אבל יהיו שינויים ברקמה, והדוגמאות תהיינה אחרות. אחר כך יעברו לרקום על בדים סינטטיים. עם השנים, גודל התכים יגדל. מצלב בגודל חצי מ"מ, במאה ה-19, נעבור לצלב בגודל שני מ"מ באמצע המאה ה-20… אחרי 1948, כאשר קהילות איבדו את מקום מגוריהן מדורות, ועברו לאזור אחר או אף לארץ אחרת, כבר אין משמעות לרקמה המקומית, המעידה על הכפר הספציפי ממנו הגיעה הרוקמת. במקום זה נשארת זהות רחבה יותר, "פלסטינית", שמתבטאת אולי בצורה כוללנית של המלאכה. נגיד – שמלה רקומה באיקסים באזורים מסויימים, ללא התייחסות למוטיבים הספציפיים.
היום נשים יכולות להמשיך ללבוש שמלות "פלסטיניות מסורתיות" כיוון שאפשר לקנות די בזול שמלות מחומר סינטטי, שנרקמות במכונה בסין. מובן שהמשמעות החברתית המלאה של השמלות המקוריות, שנרקמו בידי נערות ונשים בצוותא בכפר הקטן או אף בעיר בו גדלו כאשר לכל מקום היו דוגמאות אופייניות לא יכולה להישמר בשמלות שנקנות בשוק.
אז- האם שמלה כזו עדיין תהיה "מסורתית" ? ואם כן – באיזה אופן? באיזו מידה? מה יהיה בה מסורתי? או שמא, לקרוא לשמלה כזו "שמלה פלסטינית מסורתית" הוא רק תעלול שיווקי, המנצל את הרצון להשתייך או להצהיר על השתייכות? אולי זוהי בכלל פעולה פוליטית? ושאלה אחרת – מה חושבת האישה שקונה שמלה כזו בשוק ולובשת אותה? מה היא מרגישה? האם היא מרגישה כבוד על הצהרת השתייכותה, או שהיא מרגישה צער על כך שעליה לקנות שמלה שנרקמה במכונה בסין? או שאולי כל זה כלל לא מעניין אותה? זוהי האופנה היום, וזה הכל?
דוגמאות אחרות מהארץ – נשים בדואיות מעטות בנגב עדיין אורגות, אבל במקום להשתמש בחוטים שהן טוות מצמר הכבשים שלהן, הן קונות חוטים סינטטיים זולים בשוק. במקום לארוג שטיחים גדולים בצבעים אופיניים, שהיו נצבעים בעבר בצמחים, או אצל הצבע המומחה בעיר הגדולה (חברון או עזה) הן אורגות רצועות צרות וארוכות לקישוט הבית, בצבעוניות סינטטית. האריגה עדיין נעשית בנול קרקע, כפי שנעשתה לפני דורות. אבל היום אין צורך עוד בשטיחים גדולים וכבדים לשים על אדמת האוהל, כאשר אפשר למצוא שטיחים סינטטיים זולים וקלי משקל, וכאשר בכלל אין אוהל. אז: האם הנשים, הממשיכות לארוג בנול הקרקע, אבל אורגות חגורות צרות מאקריליק משמרות מלאכה מסורתית?
בעבודת ליפוף הסלים מקש החיטה, מרגע שגברים עברו לקצור בקומביין, בשנות הששים, הנגישות לקש החיטה הופקעה מהנשים. הן המשיכו ללפף, אבל במקום בקש חיטה, ליפפו בחוטי פלסטיק צבעוניים. הדוגמאות עדיין היו אותן דוגמאות כמו בקש החיטה. הצבעים היו אחרים – לפי צבעי הניילון המיובאים. התחושה אחרת, ועל מגשים הקלועים מניילון אי אפשר לשים לחם חם היוצא מהטאבון, כי הם ימסו… שלב הגסיסה הזה, של הקליעה בחוטי ניילון היה די קצר. לאחר כעשור, כאשר מקלעות הניילון התחילו להתפורר, מרבית הנשים עזבו את המלאכה לחלוטין.
בשלב הראשון של מרבית השינויים הללו, המשמעות החברתית והתרבותית עדיין יכולה להישמר. לפחות במידה מסויימת, לפחות למשך זמן מה. במיוחד אם אין שינוי דרמטי במקום המגורים ובתנאי החיים. החומרים ישתנו, אבל הדוגמאות יכולות להיות דומות, ולשקף את המסרים הקודמים שלהן.
אבל כאשר המפגש עם התרבות האחרת מלווה בהרס מכוון של התרבות שלך (כמו במקרה של הפלסטינים/ות) ובמיוחד במצב של הגירה – כפוייה או מרצון (כמו במקרה של עולים ועולות יהודים שהגיעו לארץ) הטראומה משתקפת גם במלאכה. השינוי מהיר ופתאומי, ומלווה פעמים רבות בתנאים של קושי כלכלי ומצב הישרדותי כואב. ברב המקרים המלאכה פשוט תיזנח. היא כבר לא רלוונטית במקום החדש. אבל יש מקרים, בהם המיומנות של בעלות המלאכה, (בדרך כלל רק נשים, שפרנסתן בלאו הכי משנית) מנוצלת כדי לשמש מקור הכנסה. המפורסמת ביוזמות הללו היא משכית, שפעלה בארץ משנות החמישים ועד שנות השמונים של המאה העשרים. במקרים כאלה, המלאכה נתפסת עכשיו רק ככלי לפרנסה והמוצר צריך לעמוד בתחרות השוק. הסיכוי לשמור על המסורת קטן מאד עד בלתי אפשרי. ארגוני הנשים יעזרו לעולות להתפרנס ממלאכת היד שלהן. הן יעצבו עבורן דוגמאות חדשות, שיוכלו להימכר לתיירים, או לציבור המודרני שיוקסם מה"מלאכה המסורתית האותנטית".
מה רב ההבדל מן המסורת, בה כל פריט נעשה לשימוש האישי או המשפחתי של היוצר/ת. כל פריט היה בעל משמעות, בעל שם, והעיד על האופי, הכישרון, השייכות והמעמד של היוצר או היוצרת שלו.
התוצאה – השטחה של המשמעות, העלמות הייחודיות התרבותית, העלמות דוגמאות מסובכות, מעבר לכלי עבודה חדשים ונוחים יותר, והעלמות המיומנויות הבסיסיות, שמבוססות על השימוש בגוף ובכלי עבודה פשוטים ביותר. השימוש ייעשה עכשיו בחומרים זולים, שקל להשיג. הכל יהיה מכוון לעבודה מהירה, פשוטה, שמאפשרת ייצור המוני במהירות, ועדיין אפשר יהיה לשווק אותה כ"עבודת יד מסורתית". הדגש עובר מהמלאכה ומשמעויותיה אל השיווק. המשמעות עכשיו היא אחת: כסף.
יש לציין, שגם בעבר, וגם בחיים בקהילות המסורתיות, חפצים בעבודת יד היו נעשים גם למכירה. במיוחד אצל היהודים/ות, שהיו חסרי קרקעות בגולה, ותפסו את מעמד בעלי ובעלות המלאכה. נשים היו קולעות סלים למכירה, והיו רוקמות ומוכרות לנוצריות או למוסלמיות. נפחים היו מייצרים סכינים, להבי מחרשות וכלי עבודה. כמובן. זו היתה פרנסתם. אבל המוצרים היו עדיין בתוך המסגרת של הקהילה המסורתית ושכניה, המסורתיים. אלו היו אותם כלים, אותם סלים, אותן שמלות, ששימשו גם את העושים/ות אותם/ן.
גם בתחום המזון. כמו במלאכות היד, יש היום איזו התרפקות על "האוכל של סבתא". אך האם באמת זהו אותו האוכל שאכלה הסבתא בתימן או בתוניסיה? או שבמקום בסמנה, שהיתה בתימן, הסבתות המודרניות משתמשות במרגרינה? מה המחיר שהתרבות והמסורת משלמות על החיקויים, על התחרות והשיווק? האם מלאווח עם מרגרינה הוא מלאווח "אותנטי"?
אם אני מעבירה מלאכה מסויימת או מאכל מסויים ממקום למקום, בדרך כלל עלי לשנות את חומרי הגלם המקוריים, כך שיתאימו לחומרים שיש לי במקום החדש. האם המלאכה או המאכל יישארו מסורתיים? אם אני עושה משהו דומה. משהו שהוא כמו המסורתי, אבל למעשה הוא חדש. האם אינני חוטאת בכך לעצם פירושה של המילה מסורת?
אם אני לוקחת רק אלמנט אחד של מלאכה מסורתית, ומעבירה אותו לחומרים אחרים לחלוטין, עם משמעויות סביבתיות אחרות, ובהקשר אחר, ואז קוראת לזה "מלאכה מסורתית". מה בעצם אני עושה? האין זה אותו הדבר כמו למכור ריבה עם ששים אחוז סוכר בשם "מוצר טבעי"?
יש משפט האומר שחצי אמת גרועה משקר. ובמקרה זה אני חושבת שזה נכון. מפני שרב הציבור כלל לא יודע!
כאשר אני לוקחת מלאכה ומפשיטה אותה מהערכים ומההקשרים התרבותיים שלה, אני לא משמרת את המסורת. המלאכה נשארת מלאכה. מבחינה טכנית – אולי אפילו אותה המלאכה. מבחינה טכנית, אם זו מלאכה שכבר עומדת להיעלם מהעולם, ואני ממשיכה לעשות אותה תוך שימוש בחומרי הכלם המקוריים שלה, ובשימוש בכלים המקוריים שלה- אני כנראה גם משמרת אותה, כמלאכה. אבל היא מפסיקה להיות מסורתית. היא נשארת מלאכה בלבד. במקרה כזה, ממש חשוב לציין ולהסביר – מה היתה המלאכה המסורתית, ומהם השינויים המודרניים וההתאמות שאנו עושים או עושות בה. אם אינני עושה את זה, אם אני גורמת לא/נשים לחשוב שהיא היא אותה מלאכה מסורתית שנעשתה פעם, אז אני למעשה טועה ומטעה. בעצם אני מזיקה לשימור שלה. אני חוטאת לאמת, ואני גורמת לבלבול, ולמחיקה תרבותית של אותה תרבות ממנה הגיעה המלאכה. ייתכן מאד שעצם העיסוק במלאכה הזו הוא חיובי ומועיל אבל מלאכה מסורתית היא כבר לא. אז אנא – הפסיקו לשווק לנו מלאכות במסווה של "מסורתיות" !