טיול ה"דונקה" הראשון (נכתב בשנת 1997)

 

 

למה בכלל אני כותבת את כל זה

 

מאז חזרתי לירושלים, לפני כמה חודשים, חברים ששומעים על הטיול ממנו חזרתי מנסים שוב ושוב לשכנע אותי לכתוב את הדברים ולפרסמם כדי ש"גם אנשים אחרים ידעו על זה". זה הפליא אותי בהתחלה, מפני שלא מדובר על טיול אקסוטי בדר' אמריקה או בוטאן או מדינה נידחת אי שם בקצווי העולם, אלא על טיול כאן, ממש מתחת לאף, באזור שבין הרי ירושלים להרי חברון וקצת דרומה.

אבל מן התגובות הנדהמות לסיפורים שלי נראה שיותר ישראלים טיילו בשנים האחרונות בהודו דר' אמריקה או ארצות אקסוטיות אלה ואחרות מאשר כאן, באזור היפהפה עליו מדובר.

למען האמת, גם הרעיון לטיול הזה נולד מן ההרגשה שאת מה שקורה כאן, בארץ הזו, אינני מכירה. חזרתי משהייה ארוכה בחו"ל, ואחרי שנתים של "התאקלמות" באזור ירושלים רציתי למצוא את מקומי בתוך המרחב המסובך הזה שסביבי, בארץ מלאת קונפליקטים, שבכל מקום בו כף רגלי דורכת אני עשויה להרגיש שאני עושה עוול ופוגעת במישהו, או שמישהו עושה לי עוול ופוגע בי. מציאת מקומי במרחב הזה לא היתה דבר פשוט. אחרי מחשבות עגומות על ה"מצב" התחלתי להבין שה"מצב" הוא משהו נזיל ביותר, שתלוי בנקודת ההשקפה ,במיקום ובהתנסות האישית יותר משהוא תלוי בדיווחים של הרדיו, העיתון או הטלוויזיה. כדי להכיר את הדברים באמת צריך להתקרב להתנסות ולגעת.

כך התגבש הרעיון (שבעצם היה גם חלום ישן מאד), לצאת לטיול רגלי בארץ – ללכת לאט לאט כשחמור נושא את הציוד והמים, ללא תכנית מוגדרת, והמסלול ייקבע על פי מה שיזמנו המקום והנסיבות.

והנה, מה שזימנו המקום והנסיבות הוביל אותי לאזור שלא חשבתי לטייל בו, והפגיש אותי עם מציאות שלא חשבתי שאפגוש.

מעבר לטיול של כיף, הטיול הזה היה רקע להרבה מחשבות, הבנות חדשות, ואפילו שינוי דעות. זו היתה תקופת לימוד חשובה ביותר על הארץ בה אני חיה ולזה, אני מניחה ,מתכוונים ידידי כשהם חוזרים ואומרים שעלי להעלות את הדברים על הכתב.

 

ההתחלה – עין יואל.

 

היינו שלשה שותפים לטיול – משה, עידו ואני. לא כל כך התכוננו. דיברנו בקווים כלליים על כך שלא נלך כל הזמן, אלא נשב במקום אחד וממנו נצא לסיורים ולטיולים בסביבה, וכך נכיר את האזור יותר לעומק. לא היתה לנו הגבלת זמן ולא כל הגבלה רעיונית אחרת. ההגיון של משה אמר שכדאי להתחיל מאיפה שאנחנו – כלומר מאזור ירושלים, ולא להתחיל עם נסיעה ארוכה, המנוגדת לרעיון ההליכה ברגל. קיבלנו. היה לו גם רעיון מעשי –  להתחיל במעין עין יואל, (ליד בר גיורא), מהסיבה שהמקום מוכר לנו קצת, ושבראש חדש אב אמורה להיות בו התכנסות ראש חדש של ידידים שהוא רצה לעזור להם. וגם את זה קיבלנו. הכרתי את המקום  שנתים לפני כן. בזמנו גרו שם נחמן פרקש, טלי – בת זוגו דאז, בנו, בחור אמריקאי בשם אריה, עדר העזים שלהם כמה כלבים והרבה חלומות.

הם התגוררו שם במשך שנה, ברשות כלשהי או העלמת עין של הרשויות (מה שהספיק כדי שהמקום יקבל את הכינוי "הואדי של פרקש" בפי בני המושבים הסמוכים), בנו מכלאה לעזים, הכשירו כמה מערות למגורים בחורף, ושיפצו מעט את אחד מבתי האבן הישנים שבמקום.

חייהם היו שלוים למדי, ובעלי חזון – לקבץ לשם עוד אנשים שהחיים בחברה מעיקים עליהם, שרוצים מרחב ושקט, ואולי אנשים נוספים הנמצאים בשולי החברה וזקוקים לעזרה.

בחיים בטבע, כך המשיך החלום, עיסוקי היומיום מרגיעים, מצריכים עשייה פיזית, והעבודה מרפאה את הגוף והנפש.

נחמן פרקש עצמו היה דוגמא לכך באותו זמן. (הערה מאוחרת: – נחמן פרקש היה ידוע בכך שנמלט פעמים רבות מן הכלא, ומצא מסתור בנחלי הצפון, ובטבע בכלל)

אבל החלום לא התגשם. העדר נגנב, טלי עזבה, אריה חזר לאמריקה, ופרקש חזר לשוטט ולחפש מקום בו יוכל להזדקן בשלוה, כשרעיון עין-יואל והמקום עצמו ממשיכים לטפטף מעין סם הרגעה לנפשו המעונה. תמיכה לרעיון שלו לא מצא – לא בשרות הסוציאלי ולא בשום מקום אחר. אבל  מאז היה חוזר למקום בכל קיץ.

גם בקיץ הזה, תוכננה בראש חדש אב "התכנסות ראש חדש", במטרה לנסות שוב להגשים תקוות ישנות, או לפחות לזכות בכמה שבועות של נחת, וגם זה משהו.

אנחנו הגענו לשם שבוע לפני כן. משה ניקה את ה"מחנה" הישן והכשיר אותו לבואם של האנשים בראש חדש.

פתחנו שבילים בסבך הפטל, העברנו צינור מן המעיין שהיה חסום בסבך למקום נגיש, הסתובבנו, שוטטנו ולמדנו את קצב המקום – והמקומות המוצלים, אני קלעתי סלים מענפי המטפסים בסביבה, ונהנתי מהרגשת הזמן-בלי-סוף.

נפגשנו קצת עם אנשים מהיישובים הסמוכים שבאו למעיין וסיפרו סיפורים, ודמיינו דמיונות.

במקום היה כפר.

ובזמן שהיה הכפר, המים במעיין נתנו חיים לבוסתנים ולגנים בואדי. רואים את השרידים, ואפשר להנות מטעמם – תאנים, חבושים, שקדים, ענבים, זיתים ורימונים. אפשר גם לראות שרידים של מעיין נוסף, קצת גבוה יותר במעלה הואדי.

היום המעיין הוא טפטוף, הואדי – סבך קוצים, והכפר – חורבות. מרבית המים נתפסים עוד לפני שיש להם סיכוי לראות אור שמש, ומשרד הבריאות מזהיר שהמעט שנשאר – מזוהם. (אנחנו שתינו מהמים האלה – זה מה שהיה – וגם לא ידענו על האזהרות הללו אלא הרבה יותר מאוחר, אחרי שכבר חזרנו מהטיול).

הבוסתנים העליונים נכרתו, ובמקומם נטעו אנשי המושב בשנות החמישים מטעי שזיפים. מטעי השזיפים כבר אינם רווחיים, וצנורות הפלסטיק השחורים שפעם נתנו להם מים כעת יבשים, כמו עורקים שהדם פסק לזרום בהם. העצים מתייבשים ומתים. האדמות נמכרו לקבלנים עשירים שיבנו שכונות פאר ליהודים עשירים שרוצים לגור "קרוב לטבע" מעט עצי הפרי שעוד נותרו ייכרתו גם הם ובמקומם יינטעו בנינים. דור כורת ודור בא. והארץ…?! לעולם עומדת?

אם אבוא לכאן בעוד כמה שנים – האם יקבל את פני המראה המרהיב של ואדי, ויללות התנים בערב, או שגם פה יהיו מכוניות, עשן, צפירות, בניינים, וקצב חיים מטורף?!

 

בדואים, ו…"בדואים".

 

בצד השני של הואדי יש מאהל של בדואים. ראינו אותו כשהגענו, ואת העזים שלהם ראינו כל יום כששבו מן המרעה. וראינו עדר נוסף, שחוזר למקום רחוק יותר, בהמשך הגדה של הואדי. לפעמים הם גם מגיעים קרוב למעין. זה נוח, כי הן מפלסות שבילים בסבך הקוצים. בקר שישי אחד טיילתי, ועקבתי אחרי שבילי העזים הללו, בגדה שמול המעיין. הואדי מתחתי נעשה עמוק, ומתוך עצלנות לטפס בחזרה, הלכתי על קו גבה אחד, כשפתאום ראיתי מולי אהל פתוח ואשה בשמלה בדואית רקומה, משקפיים, ומראה לא – בדואי מכינה בו תה. אמרתי שלום, בעברית, והיא ענתה במבטא ישראלי לגמרי אבל נעלבה כשאמרתי שחשבתי שהיא לא בדואית, ומן הסתם דוברת עברית. בן זוגה הופיע גם הוא, ושניהם התעניינו מאיפה באתי. אמרתי שמהמעיין, ושאנחנו שכנים. לא, לא ממש. הם כאן רק בביקור לסוף השבוע. בדרך כלל הם נמצאים ליד ערד וגרים ביחד עם אותה משפחה בדואית שעכשיו נמצאת כאן.

קק"ל נותנת להם (לבדואים) לרעות בשטחים הסמוכים ליערות כדי למנוע שריפות, והם גם מקבלים אישור לקחת מים מן הצנורות של מקורות. (ראינו את זה: – שקתות מאולתרות ליד צינורות מוטים) חלק מהמשפחה  נשאר ליד ערד, והם מתחלפים בינהם כל שבוע, כשהנדידה הלוך ושוב נעשית בטנדר.

והם? כלומר – הזוג הזה? מה –  לא ראית אותנו בטלויזיה לפני כמה שבועות? טוב, אם כך זה סיפור ארוך שבשבילו צריך להשאר לארוחה. נשארתי. הם הכינו תה, אפו פיתות, חתכו סלט, ותוך כדי כך ניסו להסביר לי איזה מזל יש לי לשבת בחברתם הנאורה. "מה – לא ראית אותנו בטלויזיה לפני כמה שבועות?"

בחיפושיהם אחר שרשיהם היהודיים במדבר אימצו את ארח החיים הבדואי וזכו לשריית השכינה. כבת ציווליזציה טיפוסית – וחסרת הבנה הרביתי בשאלות, שרק נתנו להם עוד הזדמנות לדבר בגנות הצוויליזציה ובזכות ייחודם המדהים. מכיוון שהרוחניות שלי, כבת צוויליזציה נחשבה כנחותה בלאו הכי, פניתי להתענין בעניינים חומריים כחמורים. בדיוק הבוקר, הסתבר, ברחו שני החמורים של המאהל. אבל זה בסדר – הם בורחים וחוזרים. הם לא למכירה, בכל מקרה. מתוך נימוס ובעצם גם ענין הזמנתי את מארחי לארוחת ליל-שבת "אצלנו במעיין", אבל הם אמרו שהם חוזרים עוד באותו יום בטנדר לערד.

 

 

חמור   סליחה,   אתון

 

הבדואים במאהל השני אמרו שאפשר להשיג חמורים בשוק הבהמות בבית לחם בשבת. בשבת בבקר עידו ואני תפסנו טרמפ לבית לחם. היה לנו מזל – מכונית ישראלית – ממש מהיציאה מהמושב ועד בית לחם.

מראה הכפרים בדרך גרם לשנינו לנשום עמוק. כמו ארץ אחרת. הגפנים, על סמוכות, הגינות המעובדות, היופי הפשוט של הכפר, המרחב. אולי כך, או בדומה לכך, נראה פעם המקום ממנו אנו באים כעת. מן הסתם, כך נראו מקומות רבים, רבים בארץ לפני 1948… אני פתאום מבינה איך "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" באמת התגשם כאן, לפני הציונות, והעליה הגדולה והבניה הגדולה שהפכו את החזון ל"איש בדירתו ובמכוניתו".

ולעומת הכפרים – דהיישה. מחנה הפליטים במבואות בית לחם. אני תוהה, אם ייתכן שהאנשים שגרו בכפר ההרוס ממנו אנו באים גרים עכשיו כאן. עידו מפנה את תשומת לבי לשלט "מוסך עין כרם" שמעיד, אולי, על מקום מגוריהם הקודם של בעלי המוסך.

ירדנו מהטרמפ לא רחוק משוק הבהמות. השוק הפתיע אותי בגודלו. עזים, כבשים, סוסים ו…חמורים. כשנכנסנו, יצא מישהו רכוב על חמור בריא, בדיוק כמו שרצינו, שאמר שקנה אותו עכשיו ב 250 ₪. זה נראה מבטיח.

המון אנשים. מן הסתם, מלבד העסקאות שנסגרות כאן, זהו גם מקום בילוי חביב לאנשי בית לחם והסביבה. אני האשה היחידה בשטח, כך נראה לי, ושנינו, כמעט בטוח היהודים היחידים. למרות זאת מקבלים אותנו בעלי החמורים די בטבעיות, המיקוח נעשה כדת וכדין (בערבית שבפי עידו) ואנו עוזבים את השוק עם אתון לבנה שכבשה את ליבנו ושבעליה הקודמים הבטיח לנו שהיא "טקסי".

מחיר הקניה (250ש"ח( כלל גם את האוכף. ארבעה עשר הקמ' עד מבוא ביתר הם טבילת האש לרכיבה. אנשי הכפרים אל חדר וחוסן, דרכם עברנו, הסתכלו משועשעים. הירידה בין גדרות האבנים והקוצים בדרך למעין מלמדת אותנו פרק בהלכות אתונות. עידו יודע, מנסיונם של אחרים, שהחמור תמיד מנצח, ושאין טעם להתעקש. אני לא ממש משוכנעת, אבל אחרי הנסיונות שחלקם באמת היו התעקשות שוא, אני חושבת שהאתון יכולה ללמד הרבה על פסיכולוגיה של אנשים ואולי אצליח ללמוד שעור קטן "במתי לוותר ומתי להתעקש".

האתון זוכה לשם דונקה ולתשומת לב רבה בימיה הראשונים איתנו. היא גם זוכה לחיבה רבה מן האנשים שבינתיים הגיעו לסביבות המעין ושמחים לנצל את שרותיה הטובים להעברת ציוד ואכל אל הואדי.

ובעוד דונקה מתאקלמת במקומה החדש, עידו ואני ממשיכים לטייל ברגל.

 

גבינות עזים

 

 

 

בני המקום סיפרו לנו על זוג צעיר ליד מערת הנטיפים, שיש להם עדר, ושבנו בית באמצע הנוף. עדו ואני  הלכנו לראות. השבילים שבחרנו צרים, ולעתים תלולים וסבוכים. האתון לא היתה עוברת כאן, ציינו לעצמנו, וחשבנו בצער שעם דונקה והציוד נצטרך ללכת בשבילים רחבים וטובים יותר. הלכנו קרוב לארבע שעות והגענו קצת לפני הצהריים לבית מצופה עץ, גדול ומרשים. העזים עם אבשי היו במרעה, ואת פנינו קיבלה בר, שהיתה בבית עם הילדים. היא לא היתה עסוקה במיוחד, ויכלנו לשאול שאלות, ולשמוע על הקשיים הרבים שניצבים בפני מתיישבים בודדים כאלה, שרוצים קצת שקט ונחלה בטבע. כל מה שראינו סביב נעשה לבד, בהרבה עבודה והשקעה. גם את הכנת הגבינות בר למדה בעצמה. זה לא משהו שכל זוג היה קם ועושה, ובכל זאת, פרט לקשיים הפיסיים המועצה האזורית על רשויותיה השונות מעמיסה קשיים משפטיים למכביר. מגורים מחוץ ליישוב מסודר – לא! קנינו קצת גבינות (מצוינות!) איחלנו בהצלחה, הבטחנו לספר עליהם ולעניין מכרים הכותבים בעיתון הירושלמי המקומי – כדי לעזור בפרסום, וחזרנו בטרמפ. דרך הכביש למקומינו. זאת לא היתה הפתעה, לשמוע על הקשיים. אבל עד עצם היום הזה החווה שלהם קיימת, והגבינות ומוצרי החלב שלהם נמכרים. בהצלחה! לעומת זאת, ואני כאן מקדימה את המאוחר – כחודשיים מאוחר יותר, אחרי שאנחנו כבר עזבנו באו אנשי הסיירת הירוקה לעין יואל, גירשו משם את פרקש והמעטים שנשארו איתו, והרסו את המעט שנבנה. יהודים סתם בשטח – לא!

 

 

טיול לבת עין ופגישה עם סופי

 

 

איך עלה הרעיון ללכת לבת עין בגוש עציון אני לא בדיוק זוכרת. אולי מפני ששוחחתי בטלפון עם מכרים והוזמנתי לשם לשבת. בכל אופן זה היה תירוץ לטיול. שוב הלכנו עידו ואני, ומשה התכונן לתשעה באב ונשאר ליד המעיין. יצאנו בבקר וירדנו לואדי פוכין. כפר נחמד ומבורך במעיינות. עידו ידע שזהו גם הכפר היחיד שתושביו הורשו לחזור אליו אחרי 67.

המעיין הראשון, הגדול, נמצא במרכז הכפר ליד המסגד. מלאנו מים ונהנינו מהשקט והקרירות של הבקר. עידו רצה לקנות סיגריות וכך הצצנו למכלת הקטנה שנראה כאילו אין בה כלום, מלבד כמה מוצרי חלב, שמן וקופסאות סרדינים. הסתובבנו קצת בסימטאות, אבל חזרנו מהר לואדי. במפה כתוב "חקלאות הר מסורתית" בשטח – טפטפות ומשאבות חשמליות. אבל גם זה מאד ציורי ויפה. ליד כל שטח יש בריכת מים קטנה, וליד אחת מהן – הרבה עלי סוף נחים בשמש לייבוש. מה זה? צעקנו מרחוק לזקן שעבד בכרם שליד, וכשהזמין אותנו להתקרב, ויכלנו לשאול הוא הסביר שיש כאן אחד בכפר שמכין מהסוף אוכפים לחמורים לפי הזמנה. כל אחד – לפי הגודל המיוחד של חמורו ושל ישבנו. מלאכות כאלו מעניינות אותי מאד, והייתי רוצה דוקא לראות, אבל לא ידענו איפה למצוא את "אותו אחד", והדרך שלפנינו עוד היתה ארוכה, כך שלא התעכבנו. החלקות החקלאיות המשיכו בואדי קצת אחרי אחרוני הבתים.

מן הבתים היה אחד שמשך את תשומת לבי. זה היה בית בבניה. שלד חשוף של בטון. אבל אל הגג שלו כבר טיפסה גפן. כשתושלם בנייתו – סוכת הגפנים כבר תהיה שם. איזו גישה! המשכנו בואדי שנעשה צהוב ויבש כמו כל ואדי בסוף הקיץ ואז ראינו סוכה קטנה עם עדר קטן, ואיש – די מבוגר – יושב בה.

סוכה "קטנה" – משמע מטר וחצי מרובעים – כמו בסיפורים על המקל והעבאיה. (הספורים על הבדואים, שהולכים עם עבאיה כדי להכין ממנה סוכת-צל בעזרת מקל אחד) מכלאת הכבשים גם היא לא היתה הרבה יותר גדולה. האיש הזמין אותנו לשבת איתו, גמר לאכול את ארוחת הבקר שלו – לחם וסרדינים ואז הדליק אש כדי להכין קפה. אבל רגע – איך הוא הדליק אש ואיך הכין קפה –  קודם כל, הוא לא זז ממקומו, אלא משך מסביבו בעזרת מקל כל מה שהיה נחוץ לו. חתיכה קטנה של ספוג שימשה כדי להדליק את מספר הזרדים הספורים שעליהם רתח הקנקן. כל תנועה היתה מחושבת ומדויקת להפליא. כלומר – הוא לא "סתם" הדליק אש והכין קפה, אלא היה משהו נלווה לכל תנועה מתנועותיו. ותוך כדי שהאש בוערת הוא שר: יא אללה יא אללה מא לי רירק יא אללה" (יא אלוהים אין לי מלבדך דבר) עידו ניחש שהוא שייך לזרם של סופים שמרכזם בפר חוסן הקרוב, וצדק. בינתיים כוסות הקפה נשטפו נוקו הוברקו והונחו – בתנועות מחושבות ומדויקות במהופך כך שלא יכנס אליהן אף לא גרגר אבק אחד לפני הקפה. ותוך שהם שותים קפה ומעשנים סיגריות (אני לא שותה קפה ולא מעשנת) סיפר הרועה הזקן סיפורים לעידו, שאת חלקם הבנתי קצת, ומחלקם נהניתי רק מחיתוך הדיבור והתנועות של המארח הלא שגרתי הזה. ישבנו שם די הרבה זמן לפני שנפרדנו בברכות ועכשיו היה עלינו לטפס ולעבור את השלוחה שביננו לבין המעיין אליו רצינו להגיע – עין פרס.

כשהגענו לצידה השני של השלוחה לא מצאנו שם מעיין, אבל היה חם, וכבר לא היו לנו הרבה מים, והחלטנו לנוח בצל של ארנים נטועי קק"ל ולהסתכל שוב במפה. בערך בארבע, כשהתקרר, המשכנו לעלות בואדי בתקוה שהמעיין קרוב. הכרמים התחילו להתחלף בחלקות שלחין, לשמחתנו, ואכן – בריכה די גדולה ושקת די גדולה גם היא, התגלו לנו סי מהר. המרחק הקטן לבתים של העיר החרדית ביתר הפתיע אותנו. במפה זה לא כך… העיר מתרחבת במהירות. מאוחר יותר מישהו סיפר לנו על קיומה של תכנית מיתאר ליצירת רצף יישובי (יהודי כמובן), מביתר ועד גוש עציון.

ומה יהיה על המעיינות? אלוהים יודע.

היה שם מישהו במעיין שסיפר לנו סיפורים גם הוא, אבל לא התעכבנו הרבה, והמשכנו בואדי שבין הכפר נחלין להאחזות גבעות, מתפלאים על ריבוי הדרכים הסלולות בואכה גבעות. אחר כך הבנו שגם זה הוא חלק ממזימת הפיתוח והיישוב.

הגענו לגדר של ההאחזות, והלכנו אל מגדל השמירה. צעקנו לשומר שירד ויפתח לנו, אבל הוא צעק בחזרה שהוא לא יכול ועליו לשאול את המפקד שלו. המפקד אישר, והוכנסנו פנימה. אווירה של האחזות נחל. הבנות מבשלות במטבח. ישבנו על הדשא נהנים מהצל, והבנות נהגו בנו מנהג הכנסת אורחים והזמינו אותנו למקלחת ולארוחת צהריים מאוחרת בחברת הנמצאים. אחר כך הציעו לנו טרמפ עד כמעט בת עין. בלאו הכי הם צריכים לצאת להחזיר קלטת וידאו. הרווחנו. נשארנו לשבת בבת עין – יישוב מעניין ולא שגרתי שתושביו – חוזרים בתשובה כולם, בונים את היישוב על טהרת העבודה העברית, ובנסיון מעניין להתקרב לאדמה.

למעיין "שלנו" חזרנו אחרי השבת (דרך הכביש) מוכנים להמשיך בהכנות לטיול עם האתון.

 

 

חברון

 

כל יודעי הדבר אמרו שחברון היא העיר לקנות בה ציוד לחמורים. שם – ארח'ס ואחסן – זול יותר וטוב יותר. היינו צריכים ברזלים מזוותים כאלה, שאפשר לשים על גב האתון ועליהם להניח ארגזים, ג'ריקנים של מים, וציוד אחר. זה היה התירוץ שלנו להגיע לשוק של חברון.

ירדתי מהמונית הערבית שהביאה אותנו מצומת חוסן ועד לתחילת הקסבה ב4 שקלים בלבד עם קצת חששות. לא הייתי כאן כמעט 20 שנה, והשם הרע שיצא לעיר כמסוכנת לא הביא לרצון עז לביקור נימוסין. אבל עכשיו היה לי תירוץ, וגם – חברתו של עידו, שדובר ערבית טובה ובקיא בהלכות ערבים נתנה מימד אחר לביקור. בעצמי התלבטתי אם לשאול את שאלותי הרבות בערבית רדודה, עברית או אנגלית אבל ההתלהבות הרבה למראה התבלינים השונים, צמחי המרפא, תערובות התה, חוטי הרקמה הצבעוניים במחירים אטרקטיביים, ושאר מיני מרכולות של שווקים ערבים השכיחה ממני את עניין השפה, והתקשורת פשוט התרחשה. די מהר המתח שלי נרגע, ונראה שגם עידו הרגיש כך.

במקום אחד, בו שאלתי שאלות סקרניות על פשר ערמות החוטים הלבנים הנמכרים בשקל הסליל, הזמינו אותנו לכוס תה בבית מלאכה בו אפשר לראות איך החוטים הלבנים האלו משמשים לתפירת שמיכות במילוי צמר, בעוד אני מתפעלת מן המנפטה החשמלית המאולתרת, את עידו כבר גררו לויכוח תיאולוג מייגע בנסיון להוכיח את יתרון האיסלאם על היהדות. העיר ידועה כעיר דתית, וללא ספק – תושביה שומרים על שם זה שיצא לה. אני מנצלת את היותי אשה ואת העובדה שהערבית שלי לא טובה מספיק כדי להתחמק משיחות אלה, ומתעניינת בעיקר בענייני החולין של בתי המלאכה והמסחר.

חברון היתה (ועודנה) עיר המחוז של הבדואים מאזור מדבר יהודה וספר המדבר, ועל כן מרכז קנייה ומכירה של חפצים הדרושים לחיי היומיום שלהם.

כיוון שיש לי עניין מקצועי במלאכות מסורתיות, ובמיוחד באריגה, אני מתרגשת מן האפשרות למצוא כאן פלכים לטוויה, מסרקות לסירוק צמר, וצמר טווי או צבוע.

כבר עשיתי בירור מקדים, ונאמר לי שמכל המקומות בארץ – רק בחברון אני עוד עשויה למצוא כאלו דברים, וגם זה – לא כמו פעם.

שוטטנו בקסבה הלוך וחזור כמה פעמים, נהנים ממראה ירקות הטריים, ומאווירת העיר המזרחית שאינה נגועה כמעט בנגע התיירות. הכל נראה עדיין "אסלי". ניתן לראות כאן בעלי מלאכה רבים, ובריכוז עצום – ואני מסופקת אם יש עוד עיר כזאת. חרשי ברזל, מנקי כלי נחושת העושים גם ציפוי בדיל חדש לסירים, נגר המתקין ידיות עץ לכלי מלאכה מן העץ הגלמי וכו'. מרתק! מצאנו גם סחחיר (אלו הברזלים המזוותים שחיפשנו), במחיר שהניח את דעתנו, אבל החלטנו לעזוב אותו בינתיים שם, להמשיך להסתובב חפשיים מעול ולחזור לשם אח"כ.

רציתי לבקר במערת המכפלה. אם כבר אנחנו כאן – רציתי לראות על מה כל העניין. ביציאה מהקסבה לכיוון מערת המכפלה נתקלנו בחיילים, משמר הגבול, שוטרים ומחסומים. התושבים המקומיים רגילים לכך, וזה נראה חלק משגרת החיים, אבל אני מרגישה מזה רע. למערת המכפלה לא נתנו לי להכנס כי לא היתה עלי תעודת זהות. חוץ מזה, מחוסר ידע נכנסנו מהכיוון הלא נכון וכבר דיווחו עלינו בקשר מצד אחד לצד השני, ונעשיתי פרנואידית אז הלכנו משם. עדיין רציתי לראות את הצד היהודי של חברון. אני מכירה מישהו שגר בבית הדסה, והחלטנו ללכת ולהפתיע אותו. את "רחוב היהודים" אפשר לזהות ע"פ החיילים והעמדות המבוצרות שבתחילתו ובסופו. הפאראנויה שלי גוברת. יש כאן הרגשה של כלא. הניגוד, הניכור והזרות של החלק היהודי לעומת הערבי זועקים. לובן הבניינים, גודלם וסגנון הבניה שלהם – כמו מעיר אחרת. בעליל נראה שאין קשר של חיים בין הרחוב הזה לשכניו.

אני אפילו מטילה ספק אם הם נהנים מן הירקות הטריים בשוק, מגבינות העזים המשובחות ומהפיתות הטריות, או שהם מעדיפים לקנות ירקות בשקיות ניילון ארוזות בסופרמרקט של קריית ארבע. השיחה עם המכר שלי רק מחזקת הרגשה זו. נסיונותיו להסביר ולשכנע ש"יש שיתוף פעולה עם הערבים" נשמעים בלתי משכנעים לחלוטין. זה מצער. וזה גם מסביר קצת מה קורה כאן – "טוב מראה עיניים" כמו שאומרים. עידו עוד הוסיף לי סיפורים על "שיתוף הפעולה" בין היהודים לערבים ממה שהוא יודע. הרגשתי שחרור, לעזוב את ה"גטו" ולחזור לרחובות העיר הרגילים. שם אני מרגישה כמבקרת, לא כ"יהודיה". עדיין מורגשת נוכחות החיילים. עמדות מבוצרות בלב העיר, הילדים חוזרים מבית ספר. בשבילם זו שגרה.

האם כך אפשר לדבר על שלום? או ליצור שלום? איזה דיכאון!

אכלנו אבטיח שלם בסוכת רחוב של מוכר אבטיחים נחמד, וזה הרגיע אותי קצת. עכשיו הרגשנו מוכנים לקניית הסחחיר ולאכילת חומוס.

מה להגיד – החומוס של ירושלים עדיף, אבל פגשנו אנשים נחמדים.

מראה של שני יהודים נושאים סחחיר עורר שאלות, ושלשת הצעירים שאכלו בשולחן לידינו התעניינו. (עידו הסב את תשומת לבי למבטא החברוני המובהק)

שיחה על חמורים, טיבם, מחיריהם, מועדי שווקי הבהמות באזור ופרטים מועילים אחרים מסתיימים בהזמנה לבבית לביקור בביתו של אחד מהם, באחת השכונות המרוחקות של העיר.  נלך?  נלך.

חברון מתגלה כעיר ענקית, המשתרעת על פני שטח גדול. בדרך אל הבית אנו חולפים על פני שדות מעובדים וחלקות ירקות. זו עדיין "העיר". הבית מקבל את פנינו בגעיות פרות וצהלות סוסות. יונים, תרנגולות ועזים הם חלק מדיירי החצר. סוכות גפנים עם ענבים מתוקים, וכרם קטן בצד הבית. אנחנו יושבים במרפסת, אוכלים ענבים קרים, ותוך שיחה על דא ועל הא אני  חושבת על החיים ב"עיר" עם פקוסים (מן מלפפון ) מן הגינה, וחלב מן העזים לעומת החיים בעיר שכולה אבן בטון ושיכונים, ושבה "גינה" היא גינת שעשועים לילדים.

אחרי הצהרים המאוחרים – הילדים חוזרים מטיול עם החמורים, ומארחנו מחזיר אותנו למרכז העיר, וגם עוזר לנו לתפוס מונית. המוניות נוסעות רק לבית לחם, ומהצומת לחוסן ולמבוא ביתר תפסנו טרמפ. עם נהג נחמד מחוסן, שהסכים לקחת אותנו מיוזמתו עד מבוא ביתר אם  יתנו לו לעבור במחסום. (הימים ימי סגר). החיילים נתנו לו. רק כדי להביא אותנו (היהודים) והסחחיר שלנו למחוז חפצנו.

 

יוצאים לדרך

 

שכחתי להזכיר שני פרטים חשובים נוספים שהתגלו בחברון ואשר השפיעו על גורל טיולנו.

מאמצי לחפש צמר טוב בשוק עלו בתוהו. הסוחרים אמרו שרק אצל הכפריות עצמן בדר' הר חברון עוד אוכל להשיג צמר טווי. להם יש רק שקים של צמר גלמי – לשמיכות ולמזרונים. וגם – אם ברצוני לראות את מלאכת האריגה בפעולה – רק בכפרים יטא וסמוע אפשר לראות זאת כיום.

.  האנשים בשוק משום מה חשבו את עידו לאחד – יאיר מסוסיא. הם אמרו שהוא נראה כמוהו ומדבר כמוהו. מסקרן. עוד באותו יום כשחזרנו למעיין העלנו את האפשרות ללכת לשם – לדר' הר חברון – לסוסיא. עידו נזכר שראה לא מזמן מודעה בעיתון, בה נאמר שבאתר העתיק מחפשים אנשים שיגורו במערות ויפעילו פעילויות מסורתיות שונות. זה נשמע מעניין, ומתאים לי. גם בעיני משה הרעיון מצא חן. ט' באב היה מאחורינו, וכעבור כמה ימים, לאחר ט"ו באב "משתש כוחה של חמה" וכשהירח היה עדיין כמעט מלא הוא הודיע חגיגית ש"הלילה יוצאים". טוב. התעוררנו ב 2:00 לפנות בקר, אכפנו והעמסנו את דונקה, לקחנו מיכל מים גדול (20 ליטר) ו…יצאנו.

נהננו ללכת בשעות הקרירות של הבקר המוקדם ולראות את הזריחה מן הדרך.

 

בשעות הצהרים הגענו לחרבת סנסן. היה יום ששי, ושטח האש שהשלטים הזהירו מפניו היה שקט. התמקמנו מתחת לחרוב גדול, פרקנו את דונקה, בידיעה שעלינו לשפר את כישורי האריזה שלנו והקישורים שלה, הכנו ושתינו מיץ חרובים, וחיכנו לשעות החם הגדול שיחלפו.

אחה"צ סיירנו בחורבה, מצאנו אבן – ים ענקית, והחלטנו להשאר לשבת. (משה הוא שומר שבת, ואי לכך ימים אלה יועדו לישיבה במקום אחד) עברה עלינו שבת נעימה, אבל טעות שעשיתי בערב שבת, בהחלטה לבשל זרעי- חרוב, שבישולם צורך הרבה מים, עלתה לנו במחסור. התחלנו ללכת קצת לפני החשכה, בכוונה לעקוב אחר מסלולם של הל"ה, להגיע ל"גבעת הקרב", ומשם – בשביל המסומן במפה לחצות את הואדי אל הכביש המוביל לגוש עציון. במחסום, שנמצא ממש מול גבעת הקרב, נוכל לקבל מעט מים, כך חשבנו.

אבל… לא דומה טיול עם אתון לטיול בלי… הירידה בואדי לא מצאה חן ברגליה, ולא עזר כלום. ניסינו דרכים שונות, ושבילים מתחכמים, פרקנו ממנה את המשא וסחבנו אותו בעצמנו, הלכנו לפניה, אחריה, דחפנו, משכנו, שרנו לה שירים, והיא בשלה – לא! כבר הזכרתי שעידו ידע, מנסיונם של אחרים, שהחמורים מנצחים תמיד. ובכן , ראינו שאין ברירה, ו…חזרנו על עקבותינו לחרבת סנסן. למזלנו הרב, בדואי שהסתובב במקום משך היום עם עדר, גילה לעידו את מיקומו של בור שעדיין מחזיק מעט מים, ואחרי חיפוש קצר מצאנו אותו, ואף הצלחנו ל"הנדס" צורת שאיבה מוצלחת בעזרת קנקלים חתוכים. צבע המים היה חום כהה, אבל דונקה שתתה אותם, וגם אנחנו, בלית ברירה, לאחר הרתחה ארוכה עצמנו עיניים ושתינו. הרגשנו מנוצחים, אבל למחרת השכם בבקר הלכנו במהירות על הדרך הרחבה והנוחה שמובילה לעמק האלה, וכשהגענו למבואות המושב אביעזר, למדנו "שכל עכבה לטובה".

את פנינו קידמה גבעה נפלאה, עם סברס עסיסיים ותאנים שזה עתה מבשילות, עצי שקד וחרוב. התאנים והסברס שלמעלה, בהר, עדיין לא הבשילו, ואלו היו לנו הראשונים השנה. שהחיינו! ויותר מזה – הבריכה לאגירת המים, שממוקמת בראש הגבעה, מזרימה את העודפים פעם – פעמיים ביום, כך שגם מים לשתיה ולרחצה לא חסרו לנו ממש במקום, ולדונקה – לא חסר עשב ירוק. חגיגה! היה לנו ברור שלא נעזוב גן עדן שכזה כל כך מהר. התמקמנו, והלכנו לשוטט.

 

אנשי הכפר צוריף

 

בבקר היתה לנו הפתעה. דונקה הפכה לארבע… עוד שלש אתונות (בעצם אחד היה חמור), עמדו וליחכו מן העשב הירק, כשאוכפיהן וסחחיריהן עליהן.

את בעלי האתונות מצאנו עד מהרה ממלאים דליים בתאנים. בהתחלה לא כל כך רצו להזדהות, אבל הערבית הידידותית שבפי עידו המסה את הקרח. וכך התברר לנו שהשלשה כבר יומיים מסתובבים באזור ואוספים פירות. זוהי תחנתם האחרונה בדרך חזרה לצוריף, כפר מגוריהם, מהלך כשעה וחצי רכיבה. הכפר שבחורבותיו אנו יושבים נקרא בפיהם אם ראס, כאן הם אוספים תאנים וסברס. בכפר בית נטיף השכן (חורבות, כמובן) אספו שקדים. שללם נראה מרשים, וכשהשיחה המשיכה, התברר שזהו לא רק תחביב של שעות הפנאי, כי אם עניין קיומי. הימים ימי סגר. אין עבודה, ואין אכל. את התאנים שמבשילות כאן מוקדם יוכלו למכור, או להחליף באכל אחר. אחד מהם, צעיר בן 26, מטופל ב-5 ילדים, וכן עליו לפרנס את הוריו ולתמוך באחיו, שלומד באוניברסיטה.

כן, הם מסתכנים כשהם באים כך, בימי הסגר, אבל – מה לעשות? הילדים צריכים לאכול.

בשבילי הסיפורים הללו היו פגישה ראשונה או כמעט ראשונה פנים אל פנים עם המציאות מן הצד השני של הסגר. בהמשך באו עוד, אבל אלו, בהיותם ראשונים, השאירו בי רשם במיוחד. היתה לכך עוד סיבה. צעירים אלו, שנולדו הרבה אחרי 48, הכירו כל חורבה, וקראו לכל מושב או יישוב יהודי בסביבה בשמו הערבי, שקדם להריסתו ב 48. שוב הצטיירה בדמיוני הארץ כפי שהיתה לפני בוא  הבולדוזרים, שיכוני הבטון ובתי הפאר כארץ חמדה, בה איש תחת גפנו, תאנתו רימונו וסברסו.

בשביל צעירים אלה, אפילו שלא ראו את הארץ אז, כמוני, זו נשארה המציאות. ושוב הכה בי הניגוד העצום בין האנשים האלה, שהולכים שעות בחם הגדול כדי לקטוף תאנים וסברס למחייתם, בכפרי אבותיהם ההרוסים, לבין אנשי המושב הקרוב, שגן עדן מצוי בחצר האחורית של ביתם, אבל הם אפילו לא יודעים זאת.

משך ארבעת הימים על הגבעה, לא בא אפילו מושבניק אחד לקטוף תאנים, או לאכול סברס. אפילו ילד אחד לא בא לשחק שם. מה הם עושים, בבתי הפאר שלהם? ואולי, חשבתי בעצב, עדיף כך. שיישארו התאנים והסברס למי שמעריך אותם באמת, ולמי שזקוק להם באמת, ואולי גם – לבניהם ובני-בניהם של מי שנטע אותם שם.

 

הכפר צוריף

 

השלשה חזרו גם למחרת, וגם ביום שלמחרת, והזמינו אותנו לבקר בכפרם. אתונות נוכל למצוא שם בשפע, כך אמרו (באותו זמן חשבנו שנוכל להקל את המשא מדונקה), וכן – סיפרו לנו על "ג'מעיית התטריז" של הנשים, שרציתי לבקר בה.

מדובר בארגוני נשים, ששמעתי עליהם בביקור בירדן דוקא. ארגונים אלה, שהתחילו ביוזמה ובתמיכה אמריקאית, משמרים את המלאכות המסורתיות של הנשים הפלסטיניות – כמו רקמה ואריגה, ומאפשרות, תוך כדי כך לנשים השותפות בארגון גם להרוויח מעט כסף… כיוון שנושא שימור המלאכות המסורתיות – על כל מגוונן, ובכל החברות המאבדות מסורות קרוב מאד ללבי, וכיוון שבביקורי בירדן התפעלתי מאד מן העבודה שהמלכה נור עושה בתחום הזה שם, מאד רציתי לראות איך זה עובד כאן. וכך יצאנו בבקר לצוריף. הלכנו דרך הואדי ועלינו בעליה תלולה אל הכביש. יצאנו לכביש לפני המחסום, ותפסנו טרמפ. לצוריף עם בדואי ישראלי. זה לא סוד, שלמי שמכיר את הדרכים אין כל בעיה לעקוף את המחסומים ברגל. מנסיוננו גם ידענו, שבדרך כלל החיילים במחסומים ואף בסיוריהם לא ממש שמים לב למתרחש סביבם. עידו לחש לי, שאף אחד מהם לא שם לב לבחורה הבהירה(אני) שנוסעת עם ערבי עם כפייה, למשל. אולי הוא חוטף אותי?

האוטו איתו באנו נסע ממש עד מרכז הכפר, ועוד לפני שהספקנו לגמור להגיד מה אנחנו מחפשים, מצא הנהג איזה ילד, וציווה עליו לקחת אותנו אל הג'מעיה. הילד הסכים. נו מה – מבוגר מבקש ממנו, ואפילו זהו מבוגר שאינו מכיר – הוא יכול לסרב? ככה זה, כשאתה גדל בכפר ערבי… כאן, בתוך הכפר, לא התייחסו בטבעיות לביקורנו, וניכר שמבקרים זרים נדירים פה. אחרי ככלות הכל – מה יש לחפש אצלם? אנשים הסתכלו עלינו בהפתעה ובסקרנות, וממספר חלונות קבלנו הזמנות לבוא, להתארח ולשתות תה וקפה.

מנהג זה, להזמין הביתה כל אורח זר מבלי לדעת מי הוא עורר אצלי התפעלות, וגם תמיהה. בשל הניגוד להתנהגות במקומותינו, שם יש הרבה יותר תחושה של "ביתי הוא מבצרי", ולא כל אחד מוזמן מיד, על אחת כמה וכמה אם איננו מוכר. כמה יהודים אני מכירה, שתגובתם הראשונית לערבי העובר ליד ביתם תהייה לקרוא לו פנימה לשתות קפה?

עידו הסביר, שלדעתו חלק מן העניין הוא בעצם התגוננות והשרדות. כאשר עוברים זרים, והם מוזמנים הביתה, הישיבה ביחד כבר הופכת אותם לפחות זרים, ואי לכך פחות מאיימים. וחוץ מזה, אם זרים אלו כוונתם רעה, הרי שהזמנה לבבית עשויה להקשות עליהם לאחר מכן לפגוע במארחים הנדיבים. בכל אופן סירבנו בנימוס, שהרי פנינו מועדות אל ג'מעיית הנשים.

 

ג'מעיית אל תטריז – צוריף.

 

במבנה בעל שלשה חדרים ששניים מהם מלאים בשמיכות תפורות ביד, ובחמרי גלם ישבו ארבע נשים ליד מכונות תפירה, והזמינו אותנו להכנס ולשתות תה. הן דוקא רגילות לאורחים, שכן אלו הן חברות "ההנהלה", האחראיות על השיווק ועל הארגון.

הסברתי שאני מתעניינת ברקמה, שאני מדריכה מלאכות יד לילדים, וניסיתי להסביר את החשיבות שאני מוצאת בשימור של מלאכות מסורתיות. לאט לאט התפתחה שיחה, שכללה תחומים רבים. הנשים, להבדיל מהגברים שפגשנו, סקרניות יותר, ומתביישות פחות לשאול ולדבר על פרטים קטנים ואישיים של החיים. יחד עם זאת, מצאתי מעניינת העובדה שדי מהר הגענו לפוליטיקה. וגם כאן, הנשים הפגינו פחות מעצורים. שוב חזרו על עצמם הסיפורים של קשיי הקיום בעקבות הסגר, העובדה שאין עבודה, הקשי להשיג אישורים, הנטל הכלכלי העצום. וביחד עם זה, נשזרה המשמעות הפוליטית – לאומית של עבודתן הן. זוהי תרבות פלסטינית, שהן משמרות. והן עושות זאת מתוך מודעות לאומית. בגאווה הן הפנו את תשומת לבנו לעבודת רקמה גדולה, בה מופיעה מפת פלסטין ודגלה.

זה היה מביך. שכן כאן, מעבר להזדהות עם הסבל שנגרם לנשים אלו ולמשפחותיהן בגלל מה שעושה להם הממשלה "שלי", לא נמנעה גם השאלה – ומהו המקום שלנו על המפה הזו?

נכון, סבלם אינו מוצדק, אבל אם יתהפכו היוצרות, ואנו נאלץ לחיות תחת השלטון  שלהם – האם יהיה סבלנו מוצדק?

האם אין פתרון אחר, מלבד שולט ונשלט?

נמנענו מלהכנס לויכוחים. לא לשם כך באנו. רציתי ללמוד יותר על הרקמה, ועל התארגנות הנשים. 400 נשים בצוריף רוקמות במסגרת הג'מעייה. הדוגמאות קבועות מראש, ומעוצבות ע"י מעצב, כדי להתאים לטעם הקונים. מבחינה זו, לא השתמרו הדוגמאות המסורתיות באמת או המשמעויות שלהן, ואפילו הצבעים השתנו. דבר זה די דומה למה שראיתי בירדן וגם במקומות אחרים בעולם. מה שמשתמר הוא בעיקר טכניקת העבודה, ולא כל המסורת הקשורה בה, אבל גם זו לטובה. משך השעות שישבנו שם נכנסו ובאו מספר נשים כדי למסור עבודות גמורות ולקחת בדים וחוטים חדשים.

מבחינתן – הן רק רוקמות. את חמרי הגלם הן מקבלות, ואת הסיומת – הפיכת הרקמה למוצר – עושות הארבע ליד מכונות התפירה. הגמול הכספי זעום. בחישוב על פי שעות עבודה, (בהערכה שלי) זה יסתכם בסביבות ה 5-3 שקלים לשעה. (שלשה, כן.) אבל גם זה משהו, במיוחד עבור נשים שזמנן מצוי בשפע, וכאשר העבודה נעשית בבית ללא לחץ. הארגון בצוריף הוא כעת עצמאי לגמרי. הכל מנוהל בידי הנשים הללו ללא כל תמיכה מבחוץ.

לאחר כמה שעות, בהן הספקתי לרקום להן רקמה קטנה (של שתי יוני שלום, ומה…) והן הספיקו לתקן את מכנסי הקרועות, ולשאול אותי המון שאלות אישיות, שהפכו למין שיחה על עניני נשים (גברים, ומה…). חזרנו למרכז הכפר, ושאלנו על אתונות. איכשהו פתאום הופיעו כמה ילדים עם אתון, ורצו למכור אותה ב 100שקל. היא נראתה קטנה ומסכנה, ולא היינו בטוחים. התחלנו ללכת לכיוון היציאה מהכפר, כשהילדים עם האתון עוקבים אחרינו. כבר היו שעות הצהרים – שעות שבדרך כלל נמנענו מלהסתובב בהן. נעצרנו ליד חצר של בית בה ישבו שלש נשים וטחנו חיטה בריחיים של יד. רציתי לראות, ועד מהרה מצאתי את עצמי מצופה לנצפית. זאת לא עבודה קלה, והנשים שמחו שאני עושה אותה עבורן, ואני שמחתי להתנסות בפועל במה שעד עכשיו עשיתי רק כהדגמות בהדרכה, תוך סיפור על "איך היו הנשים עובדות פעם"… אכן הפתיע אותי לראות שעדיין טוחנים כאן בריחיים כאלו, אבל הסבירו לי שטחינה זו משמשת רק בשביל הכנת ג'רישה. (חיטה גרוסה גס) הקמח לאפיית לחם נטחן במטחנה חשמלית מרכזית בכפר. נשארנו שם בבית די הרבה זמן, עם שלשת דורות הנשים. את עידו הזמינו למעלה, לדבר עם הגברים של המשפחה, ואיכשהו בסוף הוא גם קנה את האתון, שחיכתה עם הילדים בפתח הבית, ב 70שקל. מישהו אמר היא גנובה, ובגלל זה הילדים רוצים להפטר ממנה. טוב, מה אנחנו יודעים – כל אחד אומר משהו אחר. אבל אחרי זמן די קצר, עוד לפני שהגענו ליציאה מן הכפר גילינו שבאמת עשינו עסק רע. האתון החדשה סוחבת בקושי. שלא לדבר על כך שאי אפשר לרכב עליה – גם ללכת בעליות היא לא רוצה. אבל התאזרנו בסבלנות, קראנו לה משום מה "רבקה", הלכנו לאט לאט, והחלטנו לתת לה צ'אנס. לגבעה "שלנו" ליד אביעזר הגענו רק לפנות ערב. משה שמח לראות עוד אתון, וכולנו החלטנו שזהו. למחרת אפשר להפרד מהתאנים והסברס.

 

"קו התפר"

 

יצאנו כדרכנו מוקדם בבקר בכוונה ללכת לאורך התואי שמסומן במפה כ"דרך עתיקה" העוברת לאורך עמק האלה עד לשיפולי הר חברון. באותו יום היתה איתנו גם אורחת – ידידה של עידו שהגיעה בערב לאביעזר ובאה לטיול של יום אחד.

הדרך בתחילתה היתה מין כביש משובש, העובר בין השדות החקלאיים של האזור, מזרחית ליישובים עצמם. לאחר פחות משעת הליכה התחילו לעבור בכביש הזה מכוניות צבא ומשטרה בתדירות גבוהה ובלתי נעימה. השוטרים הראשונים דוקא חייכו כשראו אותנו, ואנחנו חשבנו שחסרות כמה כבשים לתהלוכה שלנו. (האורחת שלנו באה עם כלבה גדולה) בלי ספק נראינו מוזר. אבל בהמשך נעצר לידינו ג'יפ צבאי, ואחד מיושביו שאל בטון סמכותי – צבאי כזה: "מי האחראי"? אמרנו שאנחנו. הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעים שאנחנו על קו התפר. אמרנו שכן. הוא המשיך לנסוע ואנחנו המשכנו להרגיש לא נוח. לא היה ברור לנו מה קורה, אבל הרגשנו שקורה משהו. היה יום חם מאד, הגענו לכמה עצי תאנה מצלים (בלי פירות) וישבנו לנוח. במפה מסומנים במקום בורות מים ובארות והמקום נקרא עדולם. הלכתי לחפש את הבורות האלו, אבל מצאתי רק  צינורות לשאיבת מים בכמה מקומות, והנחתי שאלו הם הבורות אותם אני מחפשת בגירסתם המודרנית. כשחזרתי מצאתי את חברי משוחחים עם שני צעירים מאחד הכפרים שמזרחית לקו התפר. ואז הכל התברר. באותו יום בדיוק היה מבצע לתפיסת "מסתנני עבודה" המפרים את הסגר. השבילים שחוצים את קו התפר מובילים יום יום עשרות זוגות רגליים שהולכות לעתים שלש ארבע שעות כדי למצוא עבודה באחד הישובים היהודיים. השכר ליום עבודה כזה – 60 שקלים …רבים מבין זוגות הרגלים האלו, נושאים גוף שאינו נושא אישור עבודה, ואת אלו החליטו כוחות הבטחון לתפוס באותו יום. זה נראה ממש כמו משחק שוטרים וגנבים רק שזה לא היה משחק. כאשר "גנבי הגבול" נמצאים בשטח "שלהם" אי אפשר להאשימם בחציית קו התפר שלא ברשות. כשהבטנו סביב בעיניים פקוחות אכן ראינו הרבה "בורחים", ו"מתחבאים". וכמו בסרטי שוטרים וגנבים, שלפעמים קשה לדעת לטובת מי להיות, גם כאן הרגשתי בלבול, ומועקה. כי איך אפשר להתעלם מן הצד האנושי – מן המצוקה של אנשים המוכנים ללכת שעות בחם הכבד הלוך וחזור, כדי לקבל 60 שקלים עבור עבודה פיסית קשה, וגם את זה הם עושים בידיעה שהם מסתכנים במאסר, במכות, בחוסר הצלחה. היה לי ברור שחלק גדול באמת הולכים רק כדי לחפש עבודה, ושהמניע שלהם הוא קיומי – לא בשביל מכונית חדשה, או וידאו חדש או טלויזיה – באמת בשביל אוכל. איך אפשר שלא להבין את רגשות התסכול והזעם שמלווים מצב כזה? כל מדיניות הסגר, על ההכרח הבטחוני שלו נראתה לי בצורה אחרת, הסבל שהיא גורמת נראה מוחשי יותר, וחוסר האונים לנוכח המצב – מעיק יותר. חוסר האונים משני צדי הסגר. הפחד – משני צדי הסגר. כשהיינו בעין יואל, בדיוק היתה הלוויה של בני המושב מבוא ביתר, שנרצחו לי בית שמש.

איך אפשר לדעת מי מבין מפירי הסגר הולך לעבוד ומי הולך לרצוח? איזה בלבול, ואיזו מועקה! שמחנו לקום וללכת משם, למרות שעדיין היה חם. המשכנו לאורך שביל מסומן לכיוון מה שנראה חורבות של יישוב. בצד אחד שלנו נטוע יער ארנים של הקרן הקיימת, ובצד השני – גבעה חשופה, שכשהגענו אליה מצאנו בור מים פתוח, עם מים טובים, ולידו – מערת רועים נחמדה ונעימה למדי שהציעה לנו צל. השטח מתחתנו היה מעובד – זיתים וגפנים, וגם היכן שאנחנו חנינו היו עצי זית שבודאי שייכים למישהו. אבל הרגשנו בסדר לחנות שם ולקבל את הצל שהציעה המערה. תמהנו על המים שבבור, עד ששני "בורחים" שהגיעו למקום הסבירו לנו שעברנו את "קו התפר" ואנחנו בצד הפלסטיני. אה… זה מה שמסביר את קו הסיום החד של יער הארנים. הקו הירק. מכאן והלאה חרשות ארנים של הקרן הקיימת לא יכסו על האמת, בהסתירן חרבות של כפרים ערבים. מכאן והלאה – משהו עשוי להשתנות בטיול, כך הרגשתי, והייתי חייבת לציין לעצמי שהרגשתי גם חשש, וחוסר בטחון מסוים. עברנו לטריטוריה אחרת, עם כללי משחק אחרים, לא ידועים.

אחר הצהרים הגיע אחד "יוסוף", שסיפר שהוא גר "ממש כאן" 200 מטרים מאיתנו, ושעכשיו הוא חוזר הביתה מהעבודה (כן, הוא יש לו אישור) ושנבוא לבקר. כעבור כחצי שעה באה הבת שלו, ווזדאן בת ה-16. בשבילה הופעתנו היתה ארוע, והיא לא התכוונה להחמיץ רגע. היא מיד הזמינה אותי לרכיבה על החמור ולסיור בשטח, תוך שהיא מפגינה הנאה גדולה ממראה היהודיה על החמור. ואני נהניתי לסייר איתה, לראות אותה מחזירה את העדר למקומו, לראות את שתי הפרות, ואת הטרסות המעובדות שלהם. זוהי משפחה מן הכפר חרס, הנמצא בצידו השני של העמק. בחורף, בעונת הלימודים, היא גרה שם והולכת לבית ספר. בקיץ היא כאן, עם המשפחה, משתעממת קצת. היא הביאה אותי למקום המגורים שלהם, כדי להציג אותי בפני אימה. המקום היה חלומי – מערה לא עמוקה, שרוצפה בבטון והותקנו לה דלתות שימשה כבית. מערות או חציבות נוספות בסלע משמשות כמחסנים וכמקום משכן לחיות, והטרסה שלפנים – עם סככת גפנים מוצלת ונוף אל כל עמק האלה שמתחת – מקום ישיבה קריר נוח ומקסים. בחצר – טאבון ובור מים . הם מגדלים כאן גפנים וזיתים, ירקות אבטיחים ועצי פרי, ויש להם עדר עזים וכבשים, ושתי פרות והרבה שקט ושלווה – מי צריך יותר מזה?! יש להם קשר תכוף עם הכפר – בסך הכל זה לא רחוק, והבנים באים לבקר הרבה.  כך – הם אומרים – יותר טוב – בלי שכנים, בלי רעש, בלי מריבות.

ווזדאן לקחה אותי לבקר גם "בבתים" של השכנים כאן. לא רחוק – בטרסות שעל הצלע השנייה של ההר – גם כן חצובות בסלע וסגורות בדלתות, וסביבן כרמי גפנים וזיתים. האדמות הללו כך הסבירה, שייכות לאנשים שנמצאים במחנה הפליטים אל ערוב, ליד חברון. השטח המיוער של הקק"ל מכסה את מה שהיה הכפר שלהם פעם, כמו יערות קק"ל רבים. בעונות בהן יש הרבה עבודה בשטח, או בסופי השבוע, הם באים כדי לעבד את האדמה. ציינתי לעצמי שהעניין הזה, עם אדמות כאן ומגורים שם, ובכלל – איזו קרקע שייכת למי ולמה וממתי – ממש לא ברור לי. ואם למשפחות האלו יש קרקעות כאן – למה הם במחנה הפליטים? מרצון או מאונס? אבל הערבית שבפי לא מספיק טובה כדי לשאול ולהבין את התשובות. ואולי זה גם לא העיתוי המתאים. כבר ירד הערב, ורציתי לחזור ולהתמקם ללינת לילה, ולבשל את הירקות שקנינו אתמול בצוריף.

הבטחתי לווזדאן שנבוא שוב לבקר למחרת בבקר, וכך עשינו. לאחר שיוסוף העיר אותנו בתפילת הבקר שלו (שמאד הרשימה את משה) ונפרד מאיתנו לשלום בדרכו לעבודה, ישבנו בסוכה עם הנשים. התכבדנו באבטיחים תאנים וענבים מן המקום, ושוחחנו על דא ועל הא, עד שהחלטנו שהגיע הזמן להמשיך. את היעד שלנו קבענו כביר אל קוס – מקור מים בטוח, ולא רחוק.

עזבתי את המקום בתחושה שמקום כזה הוא הדומה ביותר לדמיונותי על בית החלומות שלי. השקט, המרחב, הריחוק והקירבה הנוחים מן הכפר, היכולת להתקיים ממה שמגדלים לבד, וממה שנמצא כל כך קרוב. ואולי שכחתי להזכיר – בורות המים, שמתמלאים בכל שנה, ומספקים מים נקיים ללא תלות בברז, ללא תלות ב"מקורות".

 

 

בארות עמק האלה, שעור בהעמסת אתונות ושעור תנ"ך.

 

הדרך מכאן ירדה בשביל נוח אל תוך עמק האלה, ועברה בין שדות מעובדים, שבחלקם אכלו עדרי כבשים את שאריות השלף שלאחר הקציר. היתה שלווה כזאת של אחר הצהריים, ונהנינו מההליכה הנוחה אף כי רבקה  פיגרה אחרינו, והיה צורך לזרז ולהאיץ בה, בעוד דונקה  ממהרת לפנינו ומצדיקה את השם "טקסי" שנתן לה בעליה הקודמים.

והנה, ממש כשהגענו אל הבאר הראשונה, שמוטור תחנת השאיבה היה החלק הבולט שלה, עשתה לנו דונקה "תרגיל מלוכלך". היא התחילה להתנהג קצת מוזר – לבטוש ולבעוט באדמה, ולפני שהספקני להבין מה קורה, השתרעה על הארץ במלוא הדרה, היא – והציוד שלנו איתה. כמובן שתחת נטל המשא הזה היא לא יכלה לקום לבד, והיינו צריכים להתיר הכל, ולהניח לה "להתמרמר" – הביטוי הערבי שעידו הכיר, המתאר פעולה זו, שנועדה להקל מעט על גירודי הזבובים והיתושים.

נו, לך תסמוך על חמורים…סליחה, אתונות… היינו צריכים להעמיס הכל מחדש. כנראה נראינו בהחלט כמי שזקוקים לעזרה, מפני שהעובדים בשדה הסמוך, שצחקו צחוק של מביני ענין, באו ונחלצו לעזרתנו. קיבלנו שעור מאלף בהלכות קשירת הסחחיר והעמסת הציוד. אכן – אין חכם כבעל נסיון, והערבי הזקן שנתן לנו את השעור נראה, ואף הוכיח עצמו כבעל נסיון רב. הודינו בפה מלא, וציינו שבאמת נזקקנו לשעור הזה.

המשכנו בדרך בשמחה, ועם השקיעה הגענו לבאר השניה – ביר סווידה .באר עגולה, ללא ציוד שאיבה ממוכן אלא דליים המשתלשלים בחבל ארוך, ושקתות אבן שהאתונות שתתו מהן בשמחה. התמקמנו ללינה בשוליים של כרם זיתים סמוך, עם מעט חששות שמא אנחנו מסיגים את גבולו של מישהו.

על המדרון ממול נצנצו אורות חלונותיהם של הבתים הסמוכים, שהיו מפוזרים באי –סדר, ונשמעו קולות כלבים וילדים בוכים. זו היתה פעם ראשונה בטיול שחנינו כל כך קרוב ליישוב, והיתה לי איזה הרגשה משונה של חוסר פרטיות. חוץ מזה, היה קשה יותר למצוא עצים למדורה, שכן חורשת האורנים שלידנו היתה מקוששת למשעי. בכל זאת הסתדרנו, ישנו טוב, וקמנו עם אור ראשון ליישם את שעור ההעמסה ולהמשיך על הדרך העתיקה לבאר הבאה.

הדרך היתה נהדרת, וכשהגענו לבאר עצמה, באר קעילה, נגשנו לשאוב מים ומיד השתלטה עלינו תחושה מופלאה של זמן אחר.

החבל, בעברו בחריצים העמוקים שבאבן שר שיר בן אלפי שנים. קשה להסביר זאת, אבל השנים ממש זועקות מן האבנים. הבאר אמנם שופצה לאחרונה (שנות השבעים כמדומני) אבל צעדיו של דוד המלך עדיין מהדהדים מתוכה. כבר בעדולם התחלתי להרגיש באופן מוחשי את המצאותנו בשדות המערכה של התנ"ך. "וילך דוד משם וימלט אל מערת עדולם" שמואל א' כב' א'. ובפרק שאחריו: "ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלישתים והושעת את קעילה" והמשך הסיפור – לאחר שדוד נלחם בפלישתים ומושיע את אנשי קעילה הוא שואל באפוד ונענה כי אנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול הרודף אחריו. ואז הוא בורח "וישב בהר במדבר זיף" (כג' יד).

לקרוא את הסיפורים האלה כאן זה לא כמו לקרוא אותם במקום אחר. לקרוא זאת כאן, כשאנו הולכים באותה דרך שכפי הנראה הוא הלך בה, עם האנשים "מרי הנפש" שלו, תוך התחמקות משוטרים ומרודפי שאול – זה נותן הרגשה אחרת, הבנה אחרת, התרגשות כזאת של אלפי שנות היסטוריה שנכנסות דרך כפות הרגליים אל תוך הגוף. כשהמשכנו ללכת שוחחנו על מושגי הזמן והמרחק שבתנ"ך. איך מה שאנחנו עושים עכשיו היה עניין רגיל ושגרתי, כמו בשביל האדם המודרני להכנס למכונית ולנסוע מירושלים לתל אביב. למשל: "ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם… וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". פסוק אחד, לא יותר, וכמה ימי הליכה? כמה חניות בדרך? כמה אכיפות חמורים, שאיבות מים, חיפושים. מאות פסוקים כאלה יש – וילך מכאן ויבוא לשם – וילך, משמע – בהליכה ברגל, בשמש בגשם, כך. כן, כשעושים זאת לבד, זה נותן מימד אחר לכתוב. הפסוק האחד הזה מתמלא בהרבה שעות, ימים, לילות.

 

תרקומיא

 

המשכנו. הרבה חקלאות בואדי. במיה, זיתים, גפנים תאנים ושאר ירקות. והדרך – דרך. ילדים עם חמורים, אנשים עובדים בשדות, הולכים – באים והכל – ברגל או עם חמורים. שקט שאין בו מנועים. הענבים המפורסמים של אזור חברון התחילו להבשיל, ובעלי הכרמים נדיבים, והזמינו אותנו להתכבד כאוות נפשינו. היה טעים. (אך מרוסס בודאי, חשבתי לעצמי בעצב, ולא העזתי לשאול). האנשים שפגשנו הסתכלו עלינו בתהייה. חלקם ברכו אותנו לשלום, ואף שאלו מי אנחנו ומה אנחנו עושים. היו אף שחשבו שאנחנו סוחרי "אלטע-זאכן"… אבל כולם קבלו בהבנה את ענין הטיול. "אה – הולכים כדי לנשום אויר", ציינו בטבעיות רבה, טבעיות שמתאימה למי שגם הוא מסתובב כך עם חמור, או שהליכה כזאת ממקום למקום אינה זרה לעולמו.

הגענו לכביש ממש לפני תרקומיא. לא רצינו לעבור במרכז העיירה ובחרנו בדרך שעולה  בשוליים. לפני שפנינו בדרך אל תוך העירה, עצרו אותנו שלשה לובשי אזרחית שהציגו את עצמם כשוטרים ושאלו שאלות למעשינו. עידו ענה להם בערבית, וכשהביעו חשש לבטחוננו הוא אמר שגם בתל אביב מסוכן. הם חייכו בהסכמה. סיפרנו להם שעד עכשיו התייחסו אלינו בני עמם יפה ובנדיבות. הם שמחו לשמוע ואיחלו לנו דרך צלחה.

מעלינו, על הגבעה, נראו בתים יהודיים – גגות אדומים, קירות לבנים, גדר גדורה סביב, וחוסר שייכות בולט לטבע או לטופוגרפיה המקומית. היישוב תלם. אפילו לא ידעתי שקיים. עברנו בשולי העיירה תרקומיא כשאנו מנצלים את ההזדמנות לקנות כמה מוצרי מזון. ילדים שראו אותנו עוברים בעלייה שליד ביתם נכנסו הביתה והביאו לנו בקבוק מים קרים לשתות. הרגישות הזאת לצרכי העוברים בדרך, מגיל צעיר כל כך, היתה מרגשת ויפה. שוב – בלי לדעת מי או מה אנחנו – פשוט מעצם העובדה שראו אותנו מטפסים ביום קיץ חם במעלה השביל. האם דבר כזה היה קורה ביישוב יהודי? תהיתי.

האמת היתה, שנזקקנו לעוד קצת מים. על רבקה, שבקושי נסחבה גם כך העמסנו מעט מאד, וביודעינו כי נעבור בתרקומיא, ריחמנו על דונקה ובביר קילא לא מילאנו את כל מיכלי המים. אך כצפוי, לא היה קשה לדפוק על דלת אחד הבתים בסוף העלייה, ולקבל צינור מים למילוי בקבוקים ולהשקיית האתונות. הלבביות והנחמדות של האנשים לא פסקה. כשחנינו למנוחת צהריים, בצידי השביל המוביל לכביש לחברון, נעצרו לידנו ארבעה תושבים שהיו בדרכם הביתה, ופצחו בשיחה ידידותית. גם בשיחה זו, כמו ברבות אחרות, הודגש הענין שכולנו אנשים, כולנו אחים, ומה זה משנה – יהודים, מוסלמים, נוצרים. אבל עלה גם ענין הסגר… והקשיים היומיומיים!… כמעט כמובן – הזמנה חמה לבוא להתארח אצלם. סירבנו בנימוס, ושאלנו להמשך הדרך. הארבעה סיפרו שיש שביל מקצר, שיורד מהכביש ישר לעין פרעה. שמחנו, ואחרי עוד קצת מנוחה וענבים – הלכנו.

 

עין פרעה.

 

מהכביש מצאנו את השביל בקלות. לפנינו רכב על חמור בחור בתספורת מודרנית לבוש מודרני ומשקפי שמש מודרניים, כאלה שאפשר לראות בליבן של ערים גדולות. מראה בלתי שגרתי כאן, ללא ספק. המעיין, כך חשבנו, מושך אליו אנשים מסוגים שונים… נוטרת כרמים אחת, שישבה בשומרה בנויה ומעליה סוכה, קראה לנו לבוא, וכיבדה אותנו באשכולות אשכולות של ענבים. אם תראו ילדים ואנשים שקוטפים ענבים וזורקים אותם – סתם בשביל לחבל – תעירו להם. ביקשה מאיתנו. בקיץ, אנשים עוזבים את ביתם ובאים לכרמים, לשמור. כמו בשיר השירים. באדמות המעובדות שבצידי השביל, בין כרמי הזיתים ראיתי איך גדל ופורח שומשום – פעם ראשונה.

אחרי הליכה לא ארוכה שמענו נביחות כלבים, וראינו את המאהל הבדואי ממנו הן באו. הפעם אי אפשר היה להתחמק מאירוח, ובעצם, גם לא רצינו להתחמק. נהנינו מהתה ומן המארח, שהרשים אותי ברגישות האנושית שלו. היה בו משהו "מבין-ענין" כזה. חכמת חיים כמו של הזקנים בסיפורים. ארבע נשותיו ישבו מאחורי מחיצת האהל וצחקקו – גישה מסורתית מאד, אבל בהמשך הן הצטרפו לשיחה וגם ענו לשאלות שלי על אריגת יריעות האהל, שכן אהלי קדר ארוגים משיער עזים בשנות התשעים של המאה העשרים הם מיתוס רומנטי שכמעט נעלם מן הארץ. נכון, בספרי הלימוד ליהודים האהלים עדיין ארוגים משער עזים, במציאות לעומת זאת – מי שמתבונן יראה שקי יוטא וניילון, בדרך כלל. אבל את יריעות האהל הזה – כן, הן ארגו בעצמן. הרבה עבודה. וכן, הן חיות טוב אחת עם השניה, ויש בזה אפילו יתרונות, ארבע נשים בבית אחד. המארחים הפצירו בנו שנשאר ללון אצלם, אבל זה היה יום ששי, ומשה התעקש שהוא רוצה שבת שקטה ויהודית. איכשהו הסברנו שזה העניין – והמשכנו למעיין, כשאנו נענים לפחות להצעה הנדיבה להשאיר אצלם את רבקה, שהשתרעה בעייפות על הקרקע ולא כל כך רצתה לקום. הם יאכילו אותה בשעורה, שתתחזק, ולפני שנלך נוכל לבוא לקחת אותה. בהמשך, קרוב יותר למעין היתה עוד משפחה של בדואים, שחנו בשני מקומות קבועים קצת מעל תחתית הואדי. הם שם כל השנה. יש מים בשפע והם לא נודדים. שתי המשפחות שייכות לשבט העזאזמה. הם עזבו את שטחי ישראל בנגב ב 48, כלומר, אינם בדואים ישראלים, ומעמדם (מבחינת ישראל) – כמעמד תושבי השטחים.

את השובל הירוק שנמשך מן המעיין אפשר לראות מרחוק, וכן את חלקות הירקות שמתחתיו, איזה יופי. למעיין שתי ברכות. קודם הגענו לבריכה התחתונה, שהיא גדולה מספיק בשביל שאפשר יהיה לשחות בה, ומשה ועידו ניצלו את ההזדמנות וקפצו פנימה. אני נשארתי מתוסכלת ועצבנית שכן אחרי כמה ימים של הליכה בחם ללא רחצה מראה המים בהחלט גרם לי לרצון עז להכנס גם כן. ואת "שעשני אשה" במקומות ובנסיבות מעין אלו – קשה לי לקבל בלי להתמרמר על חוסר הצדק. אבל היה ברור לי, כמובן, שזהו מעשה שלא ייעשה. והיתה לי הרגשה שמעשה כזה לא ייעשה – אפילו יותר מבחינתן של הנשים, שעברו שם עם חמוריהן עמוסי המים, ודבר כזה עשוי לערער את אושיות מוסריותן  יותרמאשר מבחינת הגברים, שיראו באשה הנכנסת לבריכה ציבורית – אטרקציה מענינת, ואולי, לא יותר מכך. ביני לביני תהיתי אם אי פעם לנשים השוכנות כאן יש הזדמנות להכנס לבריכה, או שתמיד תמיד אם ברצונן להתרחץ עליהן לעשות זאת בצנעת האוהל שלהן. לי עצמי היה ברור שלא אתאפק ואכנס לשחות, אפילו אם זה יהיה בלילה, כשאין איש, ואפילו אם יהיה קצת קר. כשראינו את סביבת המעיין הבנו ששבת מנוחה לא תהיה לנו שם, ועלינו למבנה אבן נטוש, שנמצא קצת מעל תחתית הואדי. זה היה בית מלבני חסר גג, אבל נראה שמישהו ניסה לשפץ אותו שכן על הקירות הפנימיים היה טיח-בוץ חדש יחסית. לא יכלנו להסתיר את עובדת התמקמותנו שם, ואכן תוך זמן קצר הגיעו שוב שליחי המשפחה הבדואית בנסיון נוסף לשכנע אותנו שמסוכן לישון שם, ועדיף שנבוא להתארח אצלם. אתם האורחים שלנו, הם אמרו, ושלומכם באחריותנו. ואם תשנו סתם כך בחוץ יכולים לבוא נחשים ועקרבים ואנשים רעים ומי יודע מה עוד… אבל בשלב זה כבר היינו עסוקים בהכנות לקראת שבת, ואפילו שלעידו ולי דוקא קסם הרעיון של אירוח בדואי, הסברנו שוב שמשה שומר מצוות ושבת הוא יום מיוחד וחשובה לו המנוחה בשקט. כבר יכלנו לתאר לעצמנו איזו מנוחה ושקט יהיו לנו, אבל באותו זמן לא נתנו לזה להפריע לסעודת השבת החגיגית, שכללה ביצים, שקנינו בבקר בתרקומיא. וגם למנוחת הלילה, שלא הופרעה – לא על ידי נחשים, לא על ידי עקרבים ולא על ידי אנשים רעים… זאת לא פעם ראשונה, שאני נתקלת בעובדה שדוקא בדואים, אשר רגילים ביותר בחיים בחוץ, רואים את הלינה מחוץ למחנה המוגדר – כמשהו מפחיד ומאיים. ולא ברור לי אם האיום הזה נועד רק כדי לשכנע אותנו לבוא ולהאתארח, או שזאת תחושה אמיתית שלהם. בכל אופן – ישנתי טוב, ועם אור ראשון קמתי כדי להנות מכמה דקות של שקט ליד ובתוך המעיין עצמו – פינת חמד עם עץ חרוב גדול, ונביעה שמזרימה מימיה לבריכה נקיה. מן הבריכה הזו זורמים המים בתעלה עטורת נענה וגרגר לבריכה התחתונה. כמה דקות השקט נגמרו מהר, כאשר הנשים באו למלא מים. מוקדם מאד מתחילה מלאכת הנשים. הבאת מים, אפיית לחם, מרעה – הכל לפני הזריחה, וכמובן – לפני שהגברים בכלל חושבים להתעורר כדי ללכת לטבול בבריכה…

השבת היתה מייגעת ומתוחה…

המעיין המה אדם – נערים מאידנא, תפוח ותרקומיא באו לבלות זמנם ליד ובתוך המים, וחלקם באו לבלות זמנם איתנו. ניסינו להיות מנומסים ככל האפשר, אבל זה בהחלט לא מה שיכלנו לאחל לעצמנו כיום מנוחה. במיוחד היה קשה לעידו, שכן כדובר הערבית ביננו עולן של מרבית השיחות נפל עליו, והשיחות, ברובן, חזרו על עצמן שוב ושוב. שיחה יוצאת דופן ניהלנו עם הבחור בלבוש בתספורת ובמשקפי השמש המודרניים, שלמרות מראהו העירוני, הוא מגדל הכרובים והכרוביות בשטחי האדמה שמתחת למעיין. הוא מדורא, והאדמות אינן שלו אלא של קרוב משפחה. את גידול הכרוביים הוא עושה בקבלנות. רווח גרוע. נסיון ראשון ואחרון. אבל מה לאדמות כאן ולאנשי דורא הרחוקה? שאלה הגיונית, ללא ספק, שהתשובה עליה – כולה בחלום. מעשה שכך היה – נערה מתרקומיא, שמשפחתה החזיקה באדמות שליד עין פרעה חלמה חלום, ובחלומה בא אליה גבר מדורא. בבקר סיפרה הנערה את חלומה לאחיה, והם, השבעה, יצאו לדורא והרגו 99 איש ממשפחת האיש הנ"ל. בבוררות שנערכה אחר כך חויבה המשפחה לשלם פיצויים לכל משפחות ההרוגים, וכדי לעמוד בתשלום נאלצו האחים למכור את אדמות המשפחה בעין פרעה. ומאז ועד היום, למרות קרבת המעין לתרקומיא, שייכות האדמות לאנשי דורא ותפוח הרחוקות יותר.

לפנות ערב הלכה לה דונקה לסייר בשטח, (קשרנו את רגליה זו לזו כדי שתוכל לשוטט לבד אך לא להרחיק מדי) ואני הלכתי אחריה. הנשים במאהל הקרוב ביותר קראו לי לעלות אליהן. הסתבר, שבאותו זמן גרות במקום זה רק נשים, ביחד עם העדר. לא כל כך הבנתי למה, והיכן הגברים, אבל ציינתי לעצמי שהן נראו מבסוטות מאד מהחיים, הנשים ששם. הן הראו לי את הטאבון שלהן, שכמותו לא ראיתי עד אז – טאבון חרס שבתחתיתו חלוקים מיוחדים והחם נשמר ע"י גללי צאן שבוערים לאיטם מלמעלה. הלחם יוצא נפלא. הן שאלו אותי המון שאלות, שאת חלקן לא הבנתי ועל היתר עניתי במבוכה בערבית המגומגמת שלי, ואז הצבעתי על דונקה המתרחקת, והן הבינו, בקולות צחוק רמים, שאם לא אלך אחריה עכשיו אצטרך ללכת בחזרה עד תרקומיא…

היינו עייפים מ"המנוחה", ורצינו להעמיס את דונקה, לישון ממש ליד המעיין, להנות מצלילי המים, ולעזוב עם אור ראשון. חבל שכך, דוקא היה יכול להיות נפלא להשאר ליד מעיין כזה כמה ימים רטובים, אלמלא הרטיבות האנושית הדביקה. עידו כבר היה ממש עייף מהשיחות. אבל בדיוק אז, כשהתחלנו ללכת, בא לעברנו הבדואי מהמקום השני (באמצע) ופשוט הכריח אותנו לבוא ולהתארח אצלם, בנצלו את העובדה שכבר לא היה לנו כח לסרב. עלינו במדרגות שנחצבו וסודרו בטעם ובחכמה רבה אל המאהל שלהם, שגם המשטח עליו הוא מוקם הוכן בקפידה, והצטיין בפשטות ובנקיון. למרות שאינם נודדים, ביתם הוא עדיין בדואי לכל דבר, וציינתי לעצמי שזה יפה – הפשטות הזאת. חוסר היומרה, חוסר ה"פיתוח", לכאורה – בניגוד לטבע האנושי השואף לעוד ועוד. (…אולי – רק הטבע המערבי?).

הארוח היה נעים, פשוט ובלתי מחייב. סידרו לנו מזרונים ושמיכות בחוץ, נרדמנו בנחת, וקמנו מוקדם, כפי שהזהרנו את מארחינו מראש שנעשה, כיוון שברצוננו ללכת לפני שמתחיל חם היום.  (אלמלא התעקשנו על כך, היינו כמובן מוצאים את עצמנו שותים כוסות תה בזו אחר זו עד חצי היום) היה עלינו עוד לקחת את רבקה מן המאהל הראשון. למען האמת, היינו שמחים להשאירה שם, אך מארחיה לא התלהבו מן הרעיון והמליצו לנו למצוא "קרבן" אחר…

בשעת בקר מוקדמת זו, ידענו שרק הנשים תהיינה ערות, ואני התנדבתי ללכת, בעוד עידו ומשה נעתרים ל"כוס תה אחת" של בקר. אכן, רק הנשים היו ערות, ואני לקחתי את רבקה לאחר תודות רבות ומסירת ד"ש ותודה לאבי המשפחה. הבנות רצו לראות אותי רוכבת, אבל הסכימו איתי שרבקה חלשה מדי, וכך, פיספסו את הצגת חייהן – יהודיה רוכבת על אתון…

כשחזרתי דונקה כבר היתה עמוסה. מים איננו צריכים לקחת, שכן הדרך לדורא שופעת מעיינות. הדרך נוחה, רחבה, ואפילו מסומנת בסימון שבילים של החברה להגנת הטבע. מטיילים יהודיים אמנם לא עוברים בה כמעט מאז האינתפאדה אבל מתיישבי אדורה, שנמצאת ממש מעל עין פרעה, דוקא כן יורדים אל המעין – בג'יפים וטרקטורונים. אני דוקא רציתי לבקר ביישוב הזה – מסקרנות, אבל כיוון שזה לא יצא בשבת, ויתרתי. מישהו במהלך השבת סיפר שהקרקע של היישוב הזה נקנתה בכסף, ולכן אין איתם בעיות. מול היישוב, על הגבעה, עומדים שני בתים נטושים שמשכו על עיני. כמה נחמד היה לגור כאן, חשבתי או אמרתי, ולהפתעתי ענו לי – למה לא –בואו, בואו.

 

עין פרעה – דורא

 

את שני המעיינות הראשונים, הקטנים, שנביעתם נמצאת מעל הנחל עצמו – פיספסנו, ואילו את קירבתנו אל המעיין השלישי – יכלנו לצפות מראש בגלל קולו של המנוע, השואב את המים ומזרים אותם למערכת השקייה נרחבת של טפטפות. מתחת לעץ התאנה הגדול שבצד המעיין – בריכת מים רדודה, רחבה וצלולה – ישבו בנחת שניים, שתו תה ועישנו סיגריה של בקר. אחד מהם גר במקום עם משפחתו באופן קבוע – שומר המעיין. המנוע עובד רק כמה שעות בבקר, וכמה שעות בערב, הוא הרגיע אותנו. בכל שאר הזמן – שקט. מילאנו מים, שכשכנו רגליים בבריכה, שתינו תה, ענינו לשאלות ושמענו סיפורים על טיילים ונוודים שונים. משה, שטייל בחצי העולם באופניים שמח לשמוע שגם חברו של שומר המעיין הוא רוכב אופניים נלהב. תבואו שוב, תבואו שוב, הם הזמינו, ושלחו אותנו לדרך עם עגבניות ומלאי של פיתות שזה עכשיו יצאו מהטאבון.

המשכנו בואדי, מתפעלים מן היופי. זהו לא יופי של ארץ בראשית, אלא יופיו של מגע עדין ונכון של האדם באדמה. הטרסות, עצי הזית, הגפנים, כולם משתלבים בואדי באופן כזה שרק המילה אהבה יכולה לתאר. וזאת גם ההרגשה שהשתלטה עלי – תחושה של מגע אוהב בנוף. התחשבות רכה, שונה כל כך מן הנוף המעובד המוכר במקומותנו, בהם האדמה נחרשת בברוטאליות בכלים כבדים, והופכת בית חרושת לייצור המוני של מזון מרוסס, או – גרוע מזה – נפצעת בכבישי אספלט ובתי בטון. היה משהו מרגיע מאד באווירה של הואדי הזה, וחשבתי שזה מעניין, משום שבדרך כלל אני נמשכת ליופי הפראי של טבע בלתי נגוע וכאן – דוקא מגע האדם הוא שהרשים אותי כל כך.

בהתפצלות השבילים הבאה פנינו ימינה לעבר דורא. הואדי שבראשו מעיין, מעובד כמעט עד לתחתיתו בחלקות שלחין. מצאנו עץ חרוב גדול ומצל, וישבנו בצילו להפסקת חם היום. התצפית ממנו על הואדי מקסימה – גווני הירק השונים של הכרוב ושאר הירקות מתערבבים זה בזה למרקם עשיר של צבעים, שרק בעונה הנכונה מתגלה כך. אכלנו בשמחה את הלחם והעגבניות שקיבלנו, ולא הפסקנו להתפעל ממראה עיננו. מתחתינו טיילו להן בשלווה דונקה ורבקה, ובמוחותינו נרקמה המזימה איך להפטר מרבקה. הנערים – ילדים שעבדו או שיחקו בחלקות מתחתינו נראו "קורבנות" טובים. כשעלו, וזה היה כבר פחות או יותר הזמן בו רצינו להמשיך ללכת – שאלנו אותם אם הם רוצים את האתון הזאת. הם רצו, אבל לא רצו לשלם, ואחרי מיקוח קצר הסכמנו לתת להם אותה ככה, חינם, רק שיקחו. הם הציעו לנו ללכת איתם, ושהם יראו לנו את הדרך הקצרה למעיין , ואחר כך את הדרך היוצאת מן הכפר בשוליו. שמחנו לתפוס שתי צפורים במכה, ועלינו יחד במעלה הואדי עד לביתם. הם סיפרו בחדוה לאמם על המתנה שנפלה בחלקם. אנחנו סירבנו בנימוס להזמנה לתה, והמשכנו ביחד למעיין שהיה כבר מאד קרוב, ועטור בעצי אגוז, ובחרשת ברושים. זהו לא מעיין מרוחק בואדי, אלא ממש בשולי הכפר, ובאותה שעה היו די הרבה אנשים – נערים וגברים שהשתכשכו במים. נשארנו שם זמן מועט, וגם בו הרגשנו שלא בנוח בגלל המבטים שננעצו בנו, וההסבר הפשטני שנתנו בני לוייתנו: "יהוד". משה, למען האמת היה ממש לחוץ. מקומות יישוב אינם חביבים עליו ביותר באשר הם, והעובדה שעלינו לעבור ממש בכפר, ואפילו בשוליים לא מצאה חן בעיניו, ואולי, כיוון שיש לו אינטואיציה בריאה, ראה את הנולד…

 

פגישה עם המוחבראת הפלסטיני

 

היינו צריכים לחצות את הכביש הראשי שעובר בכפר, והמשכנו להרגיש לא בנוח עם המבטים התמהים, וההסברים הפשטניים של בני הלויה. לידנו, כבר רכב אחד הילדים על רבקה, שבאופן מפתיע נשמעה לו בלי בעיות וממש רצה כשהוא על גבה.(מה שהיה מופלא בעיננו.)  טוב, שיהיה. לקחו אותנו, כפי שהבטיחו, בדרך קצרה אל מחוץ לכפר ואנחנו בחרנו לרדת מהכביש, ובמחיר של הארכת הדרך, ללכת בואדי עוקף, ולא על הדרך הראשית.  אבל בדיוק כשירדנו בשביל אל הואדי, עצרה על הכביש מכונית מפוארת, ושניים או שלשה שוטרים פלסטינים ירדו וניגשו אלינו. הם הרגיעו אותנו – לא לדאוג, זאת בדיקה שגרתית, אבל אנחנו צריכים לבוא איתם לתחנת המשטרה. הנערים שליוו אותנו אמרו שהם ישמרו על דונקה והדברים שלנו בינתיים. נסענו לתחנה, שם חנו בחוץ עוד מכוניות כאלה, בצבעים כהים. לא חיכינו הרבה. הכניסו אותנו לחדר, הציעו לנו תה ושוב הרגיעו אותנו שלא נדאג, (באנגלית בשבילנו ובערבית בשביל עידו) אבל הסבירו לנו שלבטחוננו אנו אל לנו להמשיך בטיול בשטח הזה, ושהם יסיעו אותנו במכונית אל כביש חברון – באר שבע שהוא הגבול של השליטה הפלסטינית המלאה. חוץ מזה, שאלו אותנו אם יש לנו כלי נשק. עידו נשא אקדח, והם לקחו אותו ואת שתי המחסניות, וחיפשו בתרמילים שהיו עלינו. למשה ולי היו אולרים גדולים, וגם אותם הם לקחו. משה מחה ואמר שהוא לא זז בלי האולר שלו. אני אמרתי שבלי הסכין שלי אני לא יכולה לחתוך עגבניות לסלט. זה שכנע אותם, והחזירו לנו את האולרים. את האקדח, כך אמרו, נקבל בחזרה מהמשטרה הישראלית. בשטח הזה אסור לישראלים לשאת נשק. לא התווכחנו על זה, אבל את הטיול לא התכוונו להפסיק, והרעיון לעלות על האוטו שלהם נראה לנו מטופש. מה יהא על דונקה? היא הלא כלי הרכב שלנו. התעקשנו והתעקשנו, ובסוף נמצאה פשרה. משה ואני ניסע איתם, ועידו ילך עם דונקה, וניפגש בכביש. סך הכל מדובר בשלשה קמ'… וכך היה. משה ואני עלינו על המכונית המפוארת ואת עידו החזירו אל דונקה. הורידו אותנו על הכביש, ליד כרם ענבים שבעליו כיבד אותנו מיד באשכולות טעימים, ועידו הגיע כעבור זמן קצר. זה לא היה נורא, אבל בהחלט לא הכרחי, לא נעים, ומלחיץ. הרגשנו תשושים. היינו ממש מול מחנה הפליטים פאוואר שממנו יצאו המחבלים אשר פגעו בנוסעי המכונית בעמק האלה ליד בית שמש שבועיים לפני כן. ההרוגים היו ממבוא ביתר, וראינו את הלוויה כשהיינו בעין יואל. לא נעים, וגם קצת מפחיד. משה הודיע שמספיק לו. שהמתח הזה – לעבור בתוך יישובים הוא לא בשבילו. החלטנו להחליט בבוקר, ובינתיים חיפשנו מקום לינה שקט בצד הכביש. נזרקנו באיזה מקום מאחורי גדר אבנים, ושמרנו על פרופיל נמוך .בלאו הכי היינו עייפים מדי כדי להתחיל לבשל ארוחת ערב. נדמה לי שהגענו עוד באותו ערב להחלטה, שעידו ילך עם דונקה, משה ואני נסע בטרמפים וניפגש בסוסיא, באתר העתיק. היה לי חבל לוותר כך על החלק האחרון של המסע אבל משה התעקש, ולא רצה ללכת דרך המחנה. וגם לא לתפוס טרמפים לבד. עידו יצא עם דונקה ועם מעט מן הציוד מוקדם לפנות בקר. משה ואני לקחונו את התרמילים קצת יותר מאוחר, ועמדנו בצד הכביש. אני חושבת שהזכרתי זאת קודם – הרבה יותר קל לתפוס טרמפים בשטחים מאשר בשאר חלקי הארץ. מתנחלים וערבים עוצרים יותר. מתנחלים – ליהודים, ערבים – לכולם. וכך, בשני טרמפים הגענו לסמוע. משם, כך אמר לנו בעל הרכב שלקח אותנו – קל להגיע לסוסיא ברגל. אבל הוא לא ידע בדיוק מאיפה הולכים, ואחרי שהסתובב בכפר ושאל כמה אנשים ולא מצא  החליט לקחת אותנו עד למחסום של צה"ל על הכביש, ומשם – נוכל להמשיך לתפוס טרמפים. הודינו לו, ואכן – הוא לקח אותנו למחסום. בינתיים התרשמתי מהכפר, ממקום אחד שנראה שעושים בו טאבוני אדמה. ציינתי לעצמי שארצה להגיע לשם בקרוב. גם, כמובן, כדי לראות את הג'מאעייה של האריגה. ירדנו במחסום. רציתי לשלם לבעל הרכב על ההסעה, ולא מצאתי  את הארנק שלי. התנצלתי, ואמרתי שאם פעם אראה אותו – אשלם. לא הייתי בטוחה אם מראש הוא התכוון שההסעה תהיה בתשלום. זה היה רכב טרנזיט גדול, שלעתים קרובות משמש כמעין מונית. בכל אופן הוא אמר לא חשוב לא חשוב, ונסע. זה באמת היה יפה מצידו לקחת אותנו במיוחד. לקח קצת זמן עד שמצאתי את הארנק. היה לנו מצב רוח מוזר. כל התקרית הזאת עם המשטרה הפלסטינית והנסיעה ברכב שברה איכשהו את רצף הטיול, והרדיו הצועק של החיילים במחסום, ועצי האורן של יער יתיר – בכל זה היה משהו צורם, אחרי המקומות בהם היינו בימים הקודמים. ההרגשה הזאת התחזקה כשעמדנו לחכות לטרמפ הבא ליד מושב יתיר. השתנות המראות והאוירה מיד כשנכנסנו לשטח היישוב הישראלי היתה מהממת. מטעים מסודרים בשורות עם ארגזי פלסטיק וגדרות סביבם, וישובים שבתיהם לבנים עם גגות רעפים וגם אותם מקיפים גדרות תיל, שערים חשמליים, שומרים ניצבים עליהם. כמו שהרגשתי פתיחה והתרחבות קודם, הרגשתי עכשיו סגירה וצמצום. משה הרגיש בדיוק אותו הדבר. הישובים הללו נראים כמו בית-כלא גדול. זה עצוב. והיה לי מוזר – הרגשתי מועקה של חוסר שייכות, וחוסר רצון לשייכות. הרגשה חזקה שמשהו פה לא בסדר שכך לא צריך לבנות פה, שכך לא צריך לגור פה, בארץ ישראל.          מועקה, וגעגוע. געגוע למשהו אחר. אולי כן, למה שעברנו בימים הקודמים – משהו בסיסי יותר, שייך יותר לאדמה, לנוף. ומועקה, שאנחנו כיהודים בארץ ישראל שייכים, למרות הרגשתנו, לחלק הזה, של גגות הרעפים וגדרות התיל. בטרמפ הבא הגענו לסוסיא. דיברנו עם מדריכות נחמדות מביה"ס שדה שם, שהראו לנו איך ללכת לבית הכנסת העתיק שלא דרך הכביש. הנסיעה לכאן ברכב קטעה את המעבר ההדרגתי של הנוף. הגענו מדרום מזרח ופתאום היינו בספר מדבר. לבד מן המטעים של אנשי סוסיא, האדמה חשופה וטרשית, ועדרים רועים על שטחי השלף שנותרו לאחר קציר השעורה. שלש בנות ששאבו מים מבור, להשקות את העזים, הציעו לנו לשתות, ושוב הרגשנו בארץ התנ"ך. ביקרנו גם במערה גדולה, ממש לי גדר הישוב, ואף פגשנו את הזקן שהתגורר בה עד ש"סילקוהו משם היהודים – אלוהים יסלק אותם". שוב מועקה. הדברים כאן אינם פשוטים. מה נאמר לו? משכתי בכתפיים, ולא אמרתי כלום. בהמשך פגשנו עוד זקנה אחת, עם כובע רקום ששרוכיו ארוגים באריגת אצבעות שהרשימה אותי. הנה, המלאכות המסורתיות של האזור, הידוע במלאכותיו המסורתיות. הבעתי את התפעלותי והתעניינותי, ומיד זכיתי בשל כך לראות את הרקמה הנוכחית שהזקנה רוקמת, והבעתי את התפעלותי גם ממנה. קיוויתי שבהמשך גם אזכה לראות איך מתבצעת אותה אריגת אצבעות של שרוכי הכובע. היינו כבר קרובים מאד לאתר סוסיא העתיקה, שגם הוא מוקף גדר תיל. הייתי כאן פעם אחת לפני כן, כאשר חפרו את בית הכנסת, לפני 20 שנה בערך, והתרגשתי קצת לחזור. אבל בינתיים עוד לא היה לנו כח לסייר במקום, ורק ישבנו לנוח על הדשא. אחרי כמה דקות הופיעו עידו ודונקה – תאום זמנים מופלא. עידו סיפר שהדרך עברה מהר ובקלות. שבמחנה פאוואר הוא עבר בזמן שהגברים יוצאים לעבודה, ושלא היה אחד שלא ברך אותו לשלום (אני לא חושבת שידעו שהוא יהודי), הוא גם עבר בכפר יטא, אך לא התעכב שם, וגם לא כדי לקנות את הדבש המפורסם והמשובח של חבר המחזירים בתשובה המוסלמים, שלפי ידיעתו נמכר שם בכפר. שלשתנו הרגשנו קצת מוזר. מה עכשיו?

אני ניגשתי למשרד, ובישירות רבה שאלתי אם הם מחפשים אנשים לגור במערות ולהפעיל סדנאות. הם אמרו שכן, הם מחפשים אורגת לסוכות, כי יש בחול המועד ארוע באתר.    אבל לגבי המגורים – לא, לא עכשיו, ולא במערות. יש חלום, אמנם, להחיות את האתר, ושיהיו אנשים שיגורו בו באופן קבוע כמו בתקופת התלמוד, אבל זה – עוד חזון למועד. בינתיים – אפשר לדבר על סוכות. אמרתי שטוב, אני מעוניינת, אבל צריכה למצוא מקום להתמקם בו עד אז. יש עוד חודש וחצי עד סוכות. אנשי האתר שאלו אותנו קצת שאלות – מי אנחנו ומה אנחנו, אני מניחה שלא כל יום מגיעים אליהם שלשה נוודים עם אתון, מלוכלכים מאבק הדרך, ושואלים על מגורים במערות והפעלת סדנאות. לי זה נראה מובן ששואלים אותנו שאלות, משה ועידו חשבו שזאת סיבה להעלב. מכל מקום הרגשנו קצת אבודים, ואז בדיוק באה ניידת של משטרת ישראל. עידו צלצל אליהם קודם כדי לשאול על האקדח שלו, והם באו כדי להביא לו את האקדח, לחקור אותו, (ארוכות) ולקבל ממנו את התלונה שהגיש נגד המשטרה הפלסטינית, שכן – רק מחסנית אחת מתוך השתיים הוחזרו… כך גם הסתבר שזה בכלל לא היה נכון שלישראלים אסור לשאת נשק בשטח בו עברנו, וכל העצירה הזאת שלנו בכלל לא היתה נחוצה. (כאילו שחשבנו שכן) חוץ מזה, הזמינו אותנו לחקירה בירושלים, ולא הותירו לנו הרבה ברירה אלא לבוא איתם לחברון מיד, כדי לברר את העניין. מה יכלנו לעשות? ביקשנו להשאיר את הציוד במחסן שבאתר, עד שנחזור, ואת דונקה  – עם יתר החמורים שהיו שם בהשגחתו של איסמעיל – מעובדי המקום.  את הביקור בירושלים ואת מה שהיה במשטרה אני משמיטה מהספור . כשחזרנו ניסינו להשמיט את היום וחצי הזה מזכרוננו. זאת היתה הפרעה פתאומית ומיותרת ברצף הטיול, והביקור בעיר לא חסר לנו כלל – נהפוך הוא…

 

יאיר מסוסיא

 

הגענו מירושלים לסוסיא באוטובוס אגד דרך קרית ארבע. הנחנו את הציוד מתחת לעצים קרוב לכניסה של היישוב, ועידו ואני הלכנו לחפש את יאיר עליו שמענו בקסבה בחברון מהערבים, ובמשטרת חברון מהשוטרים, שאמרו לנו שאנחנו צריכים לפגוש אותו. קיווינו שיהיו לו רעיונות שיעזרו לנו למצוא היכן להתמקם. בכניסה לבית קידמו את פנינו תרנגולות שהתרוצצו חפשי, ובתוך הבית היתה דליה, שקיבלה אותנו מאד יפה, כיבדה אותנו ביוגורט טעים מעשה ידיה,  ואמרה שיאיר עכשיו במרעה, אבל אחת הבנות אמורה להחליף אותו עוד מעט והיא תוביל אותנו אליו. מצאנו אותו על הגבעות, לא רחוק מהבית, לבוש באדרת צמר ולראשו כפת צמר לבנה סרוגה. זו היתה פגישה קצרה, שהספיקה כדי להשאיר עלי רושם עמוק וחזק. אני לא זוכרת את כל מה שדיברנו עליו, אבל אני זוכרת את הרושם שלי שכל מלה שלו באה מתוך אמונה ונחישות שנראו לי אמיתיות מאד ועם "גב" של עשייה. כלומר – לא סתם מילים באויר. אנשים כאלה לא פוגשים כל יום. הנוכחות שלו והעיניים שלו באמת הקרינו אמונה וכשהוא אמר "האמונה היא הנשק שלי" ידעתי שזו האמת, ולא סתם אמירה נבובה של מתנחלים. רצינו לחזור למשה לפני השקיעה כך שבאמת לא דיברנו הרבה. אני רק זוכרת שהוא השווה את  ירושלים החדשה לרומא והזכיר את הצורך במעבר מהמערב למזרח. הוא דיבר בשפה ובמונחים דומים לאלו שמשה מדבר עליהם, וחשבתי שעליהם להפגש – הם ימצאו שפה משותפת.

השיחה עם יאיר הבהירה לנו קצת איפה אנחנו – מי יושב על אילו גבעות, ושטחי המרעה של מי – היכן. הוא לא נתן לנו רעיונות מעשיים היכן להתמקם, אבל השיחה איתו עזרה לנו להתמצא בשטח. הרגשתי מיד חיבה והערכה כלפי האיש הזה, וקיוויתי שעוד נפגוש אותו בהמשך.

הוא נראה לי הגשמת האפשרות – גם להיות יהודי וגם לא להשתייך או לפחות לנסות לא להשתייך למנטליות הגטו של היישוב היהודי. הרשם שלי מיאיר וההשפעה של הפגישות איתו הלכו והתחזקו ככל שהכרתי אותו. הוא ודליה גרים במקום 13 שנים ומחזיקים עדר מעורב – עזים וכבשים. יאיר רועה את הצאן בעצמו, משקה אותן מבורות, ולא נותן להן שום תוספת מזון פרט למרעה הטבעי בשום עונה בשנה. יש להם בור מים משלהם והם מגדלים את החיטה שלהם בעצמם. הם גם מגדלים שמונה ילדים. בנם האחרון נולד זמן קצר ביותר לפני שפגשנו את דליה. (לא הייתי מאמינה שדליה רק כמה ימים לאחר לידה כשפגשנו אותה), מהחלב דליה מכינה יוגורט ולבנה למכירה.

אנשי הישוב היהודיים מעריכים את יאיר, (אף שרואים בו מין צפור משונה.) כיון שהוא נאבק עם הערבים על קרקעות, ולא אחת חטף מהם מכות, לפי הסיפורים. ויחד עם זה, כששוחחנו התרשמתי שהיחס שלו כלפיהם הוא יחס של כבוד והערכה, ולא של פחד ושנאה, אף כי דעותיו – מי צריך להיות כאן – ברורות מאד. הוא גם לא נושא איתו נשק – דבר ראוי לציון לכשלעצמו. הערבים בחברון מכירים אותו כיוון שהוא עורך שם קניות, והוא גם לא נמנע מהויכוחים התיאולוגיים שאנחנו ניסינו להמנע מהם. באזור סוסיא הערבים מכירים אותו מפני שהוא מסתובב עם העדר בעצמו ,מדבר ערבית, ואינו נמנע ממגע עם השכנים, כפי שעושים רבים – אם לא רב המתיישבים היהודים האחרים.

עבורי, ההכרות עם יאיר היתה מאד משמעותית. לפני שיצאנו לטיול היו לי דעות די מגובשות על ה"מתנחלים". דעות שהתגבשו לא על סמך הכרות אישית אמיתית, אלא על סמך תדמיות, כלי התקשורת, ודעות פוליטיות הנוטות לשמאל מתוך שיקולים מוסריים המנותקים מהמתרחש בשטח. המפגש עם ה"מתנחלים", לימד אותי שכמו בכל אוכלוסיה – אנשים הם אנשים, וההכללות שלי חטאו לאמת הזאת. יש מעט אנשים שאני כל כך מעריכה ומכבדת כמו יאיר ודליה, למרות השוני בתפיסות הפוליטיות ובדרכנו הרוחנית, ולמרות שהם "מתנחלים".

 

התמקמות

 

למחרת מצאנו מקום על הגבעה מאחורי בית הקברות האזורי, ממש מול הכניסה ליישוב. הגבעה מיוערת בארני קק"ל צעירים, ומצאנו גם מערה קטנה, שנחצבה לא מזמן, ובור מים מלא על הגבעה שממול. זה נראה לנו טוב מספיק להתחלה. אני הלכתי להביא את דונקה והציוד שלנו מהאתר והייתי מאד גאה בעצמי שהצלחתי להעמיד אותה ולקשור היטב את כל הציוד לבד. עידו הספיק למצוא את מי שטען כי הוא בעל בור המים ולשלם לו עבור הרשות להשתמש במימיו. מים באזור מדברי אינם חינם, והנ"ל טען כי הוא מביא מים אל הבור, פרט לגשמים. המחיר שעידו שילם – 60ש"ח נראה לי מוגזם אבל כולנו הסכמנו שעדיף כך – לא רצינו צרות ולא רצינו שאף אחד יחשוב שאנחנו גוזלים ממנו משהו. בסך הכל היינו רק עוברי ארח. גם העובדה שישבנו על אדמה שהוכרזה כאדמת מדינה – ויוערה ע"י קק"ל כדי להמחיש זאת – גרמה לנו להרגיש "בסדר עם הסביבה". הפעם הזאת, אני חייבת לציין, ממש הערכתי את אורני הקק"ל האלה, שבלעדיהם היינו ניצלים בשמש, או – שוהים במערה כל היום.

 

 

עישה

 

כשהייתי באתר שוחחתי עם איסמעיל, והוא אמר שבשביל צמר ואריגה אינני צריכה ללכת רחוק עד לכפרים. הוא מוכן לקחת אותי לכמה נשים הגרות קרוב. קבענו שנלך. כעבור כמה ימים, אחרי שהתרגלתי קצת לגבעה שלנו, רכבנו איסמעיל ואני אל מחוץ לאתר. עברנו בואדי נטוע זיתים, שהם הזיתים של איסמעיל, וטיפסנו אל משכנה של עישה ובעלה שאיסמעיל קרא לו חג' – ואיני יודעת אם בגלל שבאמת היה במכה, או שזה רק כינוי כבוד. מן החמורים ירדנו לפני שהגענו לאהל, ואיסמעיל צעק שלום מרחוק.  יש חוקים ויש כללים, חשבתי, וגם כשגרים פתוח צריך לכבד את המרחב הפרטי, למדתי.

לעישה ולבעלה יש אהל צבאי גדול, ומבנה אבן קטן (בקוטר של כמטר וחצי) מכוסה בגג של פח גלי, זה הכל.

יש להם כבשים ועזים, כמובן, כלב, חמור ובור מים. יש להם גם בית אבן ממש בכפר יטא, כמו לכל הרועים שיושבים עכשיו באזור במבנים מאולתרים כאלה או במערות אבל הם, להבדיל מן האחרים, נשארים באהל גם בחורף. כלומר – זהו משכנם הקבוע.

עישה נראתה לי מיד אישה לעניין. "בלבוסטה" נמרצת וזריזה כבת 60. כששמעה את סיבת בואי אמרה שבדיוק באותו בקר סיימה לארוג שקיים לחמור משיער עזים והלכה להביאם. באהל עדין היו תקועות יתדות הנול.

שאלתי אם תסכים ללמד אותי וגם למכור לי צמר. היא אמרה שכן, ושלגבי מחיר הצמר – שאברר בחברון. זה היה ביקור קצר, כי איסמעיל היה צריך לחזור לעבודה. אמרתי שאחזור בפעם אחרת. חזרתי הרבה פעמים ואני לא זוכרת את הפרטים של כל ביקורי האחרים. שניים מהם היו עם עידו, ואז היו הרבה סיפורים ושיחות, שאת חלקן הגדול לא הבנתי  וחלק היו לבד, שבהן היתה הרבה טוויית צמר משותפת, ותמיד היו ארוחות פשוטות וטעימות מן הטאבון של עישה.

הביקורים אצל עישה לימדו אותי הרבה על מורכבות המצב שבין היהודים והערבים באזור, ועל מורכבות ענייני הקרקעות. ככל שבאתי יותר, יכלנו לדבר בקצת  יותר פתיחות, וכך יכלתי להבין יותר דברים שבפגישות ראשונות בכלל לא עולים.

כמה דברים נחרטו אצלי במיוחד. למשל- כשבאתי עם עידו, וסיפרנו שבאנו ברגל עם אתון מירושלים הם שאלו איפה אנחנו גרים. אמרנו שעל הגבעה מול סוסיא, בחורשה. ומים? מהבור ליד, ענינו, והוספנו והסברנו ששילמנו על המים. "הרבה מדי". הם אמרו, וטענו שכאורחים בכלל לא היינו צריכים לשלם. ואיך אתם מבשלים? הם המשיכו לשאול, ואנחנו אמרנו שכיוון שאנחנו בחרשת ארנים לא חסרים לנו עץ ואיצטרובלים. השאלה הבאה, שבכל מקום שאלו אותי היא אם אני אופה לחם לבד. ותשובתי – שרק פיתות – תמיד מניחה את הדעת. אה, אז אתם ערבים, הם פסקו, ודי ברצינות. זה הדהים אותי, מפני שפתאום תפסתי שעבורם – יותר מהכל ערבי לעומת יהודי מתאפיין בדרך החיים – לא בדת, ולא בלאום. אלו שבקשר עם האדמה, מבשלים אל אש, משתמשים בחמורים – ערבים. היהודים הם אלו שגרים בבתים עם גגות רעפים, סגורים מאחורי גדרות של יישובים , נוסעים במכוניות, וקונים לחם במכולת.

הבנתי גם, מה שמשה ועידו הבינו לפני, שחלק מהסכסוך היהודי – ערבי הוא עניין של מאבקי תרבות, ולא רק מאבקים על אדמה ומים. עבור הפלחים השמרניים, והמוסלמים הדתיים השלום איתנו והמפגש ושיתוף הפעולה מהווים איום של הטמעות בחברה המערבית. אנחנו מסמלים עבורם זניחה של מסורת אבות והליכה אחר התרבות הקלוקלת של אמריקה. "חזון המזרח התיכון המתקדם" – הצעידה אל המודרניזציה המערבית –  לא רק שאינו מפתה אותם, אלא מעורר בהם חלחלה. (גם בי). בהמשך גם הבנתי למה אדם כמו יאיר הר סיני מהווה איום בשבילם, יותר אפילו מיתר המתנחלים. כיוון שבארח חייו הוא מערער את התפיסה הזאת, של היהודי. אולי זאת רק השערה שלי, אבל אני חושבת שהם יודעים היטב שהכח להחזיק באדמה בא מן הקשר הבלתי אמצעי כלפיה. מכך שהרגלים, הידיים, וגם הלב – באמת נוגעים בה והיא נוגעת בהם.

הרבה פעמים כבר הציעו ליאיר לרעות עבורו את העדר – (כמו שעושים רבים מבעלי העדרים היהודיים – למרעה יוצא רועה ערבי) וכך להחזיר אותו לדמות היהודי שהם מכירים – זה הספון בביתו או במשרדו, מאחורי גדר, עם חשמל ומים זורמים. זה, אשר אינו מסתובב בשטח, ושאינו יודע מה באמת קורה שם.

לאחר כמה שבועות יאיר סיפר לנו שגם עלינו מדברים, מזכירים, ומביעים חששות מה אנחנו עושים שם, על הגבעה? גם זה ניפץ משהו בתמימות שלי. אנחנו בסך הכל חנינו במהלך הטיול, והנה, כבר אנו עומדים להפוך להצהרה פוליטית? איך רק מכח הסכסוך הלאומי המתמשך מישהו יכול לפחד ממני?

גם עישה, אחרי שכבר התקרבנו, סיפרה לי שכשבאתי בפעם הראשונה היא פחדה. מה זאת היהודיה רוצה ממני? וגם אחרי שכבר הכרנו, כשהגיע הזמן להקים את הנול באתר העתיק, וביקשתי ממנה לבוא איתי ולעזור לי (בתשלום כמובן.) היא שאלה ברצינות גמורה – והיהודים לא יהרגו אותי שם?

זה הדהים אותי והעציב אותי מאד.

מעגלי הפחד האלו. ההפרדה המוחלטת הזו שבין שתי אוכלוסיות שכנות. גם מהצד של היהודים וגם מהצד של הערבים הסתכלו עלי כתופעה חריגה כשהסתובבתי בשטח. התברר לי למשל שנשות סוסיא פוחדות ללכת ברגל אפילו מהיישוב אל האתר העתיק – סה"כ שני קמ' – כיוון שבדרך "יש ערבים". לי זה נראה נורא – שכך נראה "העם היושב על אדמתו". אבל גם הבנתי שבהיותי עוברת ארח, אני נהנית מחפש שאין למי שרוצה להצהיר על חזקה ובעלות על אדמה.

 

שגרה

 

נשארנו על הגבעה "שלנו" במשך חדש בערך. קיבלתי מעישה פלך והרבה צמר, וישבתי וטוויתי, וצבעתי את הצמר בצמחים המקומיים ובשאריות שנזרקו במכולת בסוסיא. מדי פעם באתי אליה לביקורת ולביקור, ואז, כמו שכבר הזכרתי קודם – גם עבדנו ביחד. באחת הפעמים עברתי בדרך חזרה קרוב למשכנה של נוזהה, השכנה מהגבעה הסמוכה, שכבר הספקתי להכיר. אבל הכלב שלה, שמן הסתם לא הספיק להכיר אותי רץ אחרינו ונבח בקולי קולות והמשיך לרדוף אחרינו. דונקה נבהלה ולפני שהספקתי להבין מה קורה, זרקה אותי מעליה. קיבלתי מכה חזקה בגב, וזה השבית אותי מהליכה למשך כמעט שבועיים. נאלצתי לשבת במשבצת קטנה של 10 על 10 מטרים בערך, ולא לזוז – דבר שאינו אופייני לי בדרך כלל. אבל היה בזה קסם משל עצמו, ומרחב להרבה מחשבות והתבוננות. אחד הדברים שחשבתי עליהם הוא עד כמה מעטה ההשפעה שלנו על כדור הארץ כשאנחנו חיים כך. צריכת המים שלנו, כולל בישול ומקלחת חמה מג'ריקן שעמד בשמש היתה בערך 10 ליטר לאדם ליום. דונקה שתתה כמות דומה גם היא. בבית מערבי רגיל, כמות כזאת יורדת לביוב עם הורדת מים אחת בבית השימוש…

את מרבית מצרכי המזון שלנו קנינו בשוק בחברון, ללא עטיפות והיתר – במכולת בסוסיא. (הבדלי המחירים מרשימים, כצפוי) בשקיות הניילון השתמשנו שוב ושוב, וכך גם במעט מיכלי הפלסטיק שהיו לנו, שהפכתי אותם ל"מנבטה". כמות הזבל שייצרנו בעצמנו היתה אפסית כמעט, אבל אספנו מהסביבה בקבוקים, פחיות, ושאר חפצים זרוקים לשימוש כמלכודות זבובים, מיכלים לצביעת הצמר, מיכל למקלחת וכו'. מזל שיש זבל בסביבה… מה שהוצאנו מהגוף שלנו חזר ישר לאדמה, ולא אל זרם המים המוביל לים, או, במקרה הגרוע אפילו יותר – אל אחד הנחלים. לא השתמשנו בחשמל או בדלק – פרט לטרמפים שתפסנו לחברון או לשוק בדהריה, וחוץ מאשר המדורות הקטנות שהבערנו לבישול לא תרמנו שום דבר בעצמנו לזיהום האויר. הבעיות האקולוגיות של העולם מטרידות אותי שנים רבות וכמעט תמיד אני חיה בהרגשה שאני לא עושה מספיק כדי לפתור אותן.

באותו זמן הרגשתי חפשיה מהביקורת העצמית הזאת ושמחה – שהרי כאן בעצם טמון הפתרון – במציאת דרך חיים אשר מצמצמת את הזיהום ואת הצריכה של מוצרים מזהמים. כמה זה היה פשוט, שם, בחרשה וכמה זה נעשה מרכב ומסובך ברגע שחזרתי אל מקומות היישוב הרגילים, בהם כל פתיחת ברז כל הורדת מים בבית השימוש, כל לחיצה על מתג החשמל הופכים אותי לשותפה בפשעי האנושות המודרנית ובקשר שלה להשחתת העולם. אבל היה קיץ, והחיים בחוץ היו פשוטים וקלים, והיינו על תקן של נוודים. איך לחיות את אותו אורח חיים עם השפעה מזערית על הסביבה גם במציאות אחרת? אני עדיין מחפשת לכך תשובות.  והקיץ התחלף מיום ליום ליותר סתיו. טיפות הטל על קורי העכבישים בבקר, והרטיבות של שקי השינה, העננים המתרבים, והשדות שכל יום התווסף אליהם עוד אחד חרוש. הצבעים הפכו רכים יותר, והתכונה של הסתיו כבר הורגשה באויר. בעלי השדות פיזרו זבל על התלמים החרושים. ובעלי הבקתות אספו יריעות ניילון לשים על הגגות, למקרה שיקדים הגשם. מתכוננים לזריעת החיטה כמה זה מוחשי כאן – "הזורעים בדמעה" – ספר מדבר.

אם אין גשם – אין חיטה – אין לחם. נותנים לצאן לעלות על השדות. כאן – החיים מהאדמה. מי שיש לו יותר שטח לחרוש, לזרוע, לקצור – יהיה לו  יותר לאכול. מי שיש לו יותר שטח מרעה לצאן שלו יכול לקיים עדר גדול יותר ולכלכל יותר נפשות. חשבון פשוט. "מאבק על אדמות" הוא לא מאבק של כבוד ופוליטיקה אלא עניין של חיים. וזהו מאבק שהיה תמיד – גם בין הערבים לבין עצמם. "מלחמת המזרע בישימון" – הסיפורים משעורי מולדת בכתה ה' מקבלים משמעות חדשה. מי שקונה לחם בסופרמרקט – לחם שהחיטה לאפייתו הגיעה מאמריקה – לא יכול להרגיש את זה. וגם אני, חשבתי, אינני מרגישה את זה באמת. אני רק עדה, רק צופה מהצד. עוברת אורח, שתמיד יכולה לחזור "הביתה" למקומות בהם הלחם בא מהחנות. לאנשים שגרים כאן אין ברירה. זהו הבית היחיד שהם מכירים, והלחם היחיד שהם מכירים.

 

סוף

 

הטיול שלנו הגיע כמעט לסופו. בסוכות אכן עבדתי באתר של סוסיא, בהדגמת אריגה של שטיח בשיטה המסורתית לאזור – על נול קרקע. נשארתי עד שסיימתי לארוג. עידו נטש אותנו בינתיים מסיבותיו האישיות, ומשה ואני המשכנו בלילה אחד לכיוון יער יתיר, מעבר למחסום הקו הירוק, והצטרפנו לחבורת ה-rainbow שחגגה שם את ההתאספות השנתית. כשיצאנו משם – עם עוד שלשה מצטרפים חדשים כבר היה קר, גשום, ואמצע נובמבר. הלכנו לערד, ומשם ירדנו לים המלח. עבורי, גם כן מסיבות אישיות, זה היה סוף הטיול. משה ודונקה נשארו בעין גדי. משה רגיל להעביר שם את חרפיו. דונקה – נוכחותה לא מצאה חן בעיני אנשי רשות שמורות הטבע, ולאחר ויכוח סרק משה הוליך אותה צפונה, ושחרר אותה – שתצטרף אל החמורים המשוטטים של מדבר יהודה. תכניותינו – לעלות משך החורף לאורך בקעת הירדן לא התבצעו, כיוון שאני נאלצתי להשאר בירושלים.

הטיול הזה היה לפני שנתיים. בינתיים נחתם הסכם חברון, נסלל כביש המנהרות העוקף את חברון ונחתמו הסכמים אחרים גם כן. האדמה עצמה לא חותמת על כלום. האדמה, בחכמתה העתיקה יודעת שלא ההסכמים הם אלה שמשנים. האדמה בארץ הזאת ראתה הרבה עמים באים והולכים. הרבה הסכמים הרבה מלחמות. המלחמה של האדמה – כאן כמו בהרבה מקומות בעולם היום היא מלחמה על חייה. הכבישים העוקפים, הבניינים הגבוהים, הבטון והמלט הורגים אותה. עבורי, יותר מהכל, הטיול הזה היה שעור שהרחיק אותי מדעות פוליטיות, וקירב אותי להסתכלות אחרת – קצת יותר מנקודת הראות של האדמה.

 

אחרי 15 שנה…

הבאתי את הסיפור כלשונו כפי שנכתב כמה חדשים לאחר סיומו של הטיול. לא חזרתי לדרום הר חברון די הרבה שנים. החיים לקחו אותי למקומות אחרים. אבל לפני כשלש שנים, בחיפושי אחרי טאבון עובד בדרום נזכרתי בעיישה ונסענו לחפש אותה.לא הגענו אל מקום האוהל שלה. במקום זאת מצאנו את החג'ה שארה, שהיתה חברתה של עיישה וזכרה אותי מאותה תקופה. חידשנו את הקשר, ויזמתי סדנאות מרתקות אצל שארה, ללימוד בניית טאבון, חביצת החלב, והכרות עם אורח החיים המסורתי שלהם, מחוץ לבית בנוי. ניתן להזמין סדנאות אלו בעונה המתאימה. אין מרתק מזה לדעתי.

מבחינת יחסי יהודים – ערבים מצב הדברים באזור הורע מאד. יאיר הר סיני נרצח מגבו ב 2001  ומאז, למרות שרוצחיו נתפסו, סובלים התושבים הערבים של האזור מהתנכלויות בלתי פוסקות מצד התושבים היהודים, הנוקמים את מותו, ובראשם הצעירים הבאים לעזור לדליה עם עבודת העדר. באתר של סוסיא אין יותר עובדים ערבים, וכניסתם של ערבים אל האתר – גם כאלו שזה היה ביתם (כמו החג'ה שארה) נאסרת כליל. הסדנאות שאני מקיימת עוסקות בשימור המלאכות המסורתיות ולא במצב הפוליטי, אבל הרגשתי שעלי להוסיף הערה אחרונה זו לשם העדכון.

 

4 תגובות לפוסט "טיול ה"דונקה" הראשון (נכתב בשנת 1997)"

  1. נאוה כהנא הגיב:

    יונית יקרה.

    את כל כך מוכשרת,אף,בכתיבה ואמיצה,כי את החלטת "משוט בארץ" על אף קשיי/תלאות הדרך.
    את לוקחת אותי אחורה בזמן,בסיפורים,לתקופה פשוטה יותר ובריאה יותר…

    תבורכי.

    ואני עדיין מפנטזת לקיים בחווה שלי אורחות חיים "קדומות" בזעיר אנפין…ניראה מתי זה ימומש.

    אוהבת לך ומחבקת בחום.,
    נאוה,
    גן השומרון.

  2. רונית אבינתן הגיב:

    מעניין, מרתק, מעורר מחשבה, ולא פחות, מעורר בי הערצה כלפייך.
    תודה!

  3. ינון הגיב:

    קראתי את תיאור החוויה שלכם בשקיקה ובעיון רב,
    אכן נשמע שעברתם מסע של ממש…

    אני חולק את אותה אמביוולנטיות שחשתם כלפי שכנינו הגרים בתוכנו ולצדנו; מצד אחד הכמיהה לאחוות אמת המבוססת על כבוד הדדי, התפעלות מהכנסת האורחים הלבבית ומהיכולת לקשור קשר אנושי נקי עם עוברי אורח, הנדיבות לחלוק את המעט שלך עם אדם זר, הפשטות הרבה והכה נחוצה בימינו; מצד שני מדובר באנשים שיוצאים לפרוע באלימות רצחנית ב-99 אנשים על שום שמישהי חלמה חלום, פטריאכלים הרואים באשה רכוש ולא מסוגלים למחול על כבודם הגברי שלא יודע שובעה.

    נהניתי לקרוא על שימור המלאכות העתיקות, העניין קרוב גם ללבי.
    לא הופתעתי כלל לקרוא על החשדות הרבים שליוו אתכם מצד אנשי הביטחון, הן הפלסטיניים והן הישראלים; כפי שציינת האזור מתוח עד מאוד ורבים הם האנשים (משני הצדדים) המחפשים להזיק, לחרחר ריב ולהתסיס אלימות.
    אני שותף לצערך על קטיעת המסע אך זהו המחיר שחייב לשלם האדם האמיץ שיוצא בשליחות חלומו לשטח מריבה…

    אהבתי מאוד את התובנה לגבי מיהו ערבי – לא בן לאום מסויים או דת, "אלו שבקשר עם האדמה, מבשלים אל אש, משתמשים בחמורים – ערבים. היהודים הם אלו שגרים בבתים עם גגות רעפים, סגורים מאחורי גדרות של יישובים , נוסעים במכוניות, וקונים לחם במכולת." כמה נכון.

    בקיצור- תודה רבה ששיתפת אותי בחוויות שלך ותובנות מעוררות המחשבה.

  4. שלומית הגיב:

    יונית יקרה,
    מצחיק שרק עכשיו אני קוראת את סיפור המסע הראשון שלכם. אבל טוב מאוחר.. את כותבת כ"כ יפה, וזה כ"כ אתם. יכולתי לגמרי לראות וגם לשמוע אתכם כשקראתי את הכתוב. במבט של כ"כ הרבה שנים לאחור המיוחד והיפה שבדרך הטיול והחיים שלכם עוד הרבה יותר בולט

כתיבת תגובה