של מי המורשת הזו?  שימור מלאכות מסורתיות במרחב מודרני תחרותי – בעיות, תהיות,הבהרות.

 

 

מאמר זה נכתב במקורו עבור הכינוס השלישי לשימור מורשת תרבות, שהתקיים בנובמבר 2016 וליווה הרצאה שנתתי באותו נושא.  

 

 

הערות: 

             1-השימוש בלשון זכר בלבד כמכוון לשני המינים אינו מקובל עלי. לכן השתדלתי לכתוב הן בלשון זכר הן בלשון נקבה. כאשר כתיבה זו סירבלה את הכתוב במידה שהפריעה להבנה,                  נקטתי לשון זכר, כמקובל עדיין בעברית. באופן כללי הכתוב מתייחס לשני המינים.

             2- התייחסותי ל"ארץ" היא לכל האזור שמן הירדן לים מכיוון שהגבולות המדיניים אינם בהכרח גבולות תרבותיים. כאשר יש הבדל – ציינתי את שטחי הרשות הפלסטינית להבדיל                     משטחי מדינת ישראל.

 

מבוא

 

במאמר זה ברצוני להרחיב את הדיון לגבי הדרכים לשימור המלאכות המסורתיות כחלק משימור מורשת התרבות. זהו המשך למאמר קודם, שנכתב עבור הכינוס השני לשימור מורשת התרבות. במאמר הראשון התרעתי על אובדנן ועל היעלמותן של המלאכות המסורתיות בארץ, וציינתי את החשיבות של שימורן באופן מעשי, תוך לימודן בפועל מן הזקנות והזקנים החיים עדיין, תיעודן, והנחלת הידע לדורות ההמשך. את המאמר תוכלו לקרוא כאן https://www.old-crafts.co.il/Xh  ובהרצאה מהכינוס הראשון תוכלו לצפות   כאן.https://www.youtube.com/watch?v=JjzRpg0OWt4

הגישה כי המלאכות המסורתיות הן חלק בלתי נפרד ממורשת התרבות נעשית מוכרת יותר בעולם מאז ועידת אונסקו למורשת תרבות לא מוחשית שנערכה בשנת 2003. מתוך הצהרות הועידה: " מלאכות מסורתיות הן אולי הביטוי המוחשי ביותר של מורשת התרבות הבלתי מוחשית. הועידה ב 2003 עוסקת בעיקר במיומנות ובידע המעורבים במלאכות, במקום במוצרים עצמם. במקום להתמקד בשימור האובייקטים שיוצרו בעבר, עלינו לנסות ולשמר את הידע – לעודד בעלות ובעלי מלאכה להמשיך ולעסוק במלאכתם, להמשיך לייצר, ולהעביר את המיומנות והידע שלהם הלאה לאחרות ולאחרים, במיוחד בקרב הקהילות שלהם." 

 

 

לאחרונה מדובר רבות במגמת החזרה למלאכות היד בתחומי העיצוב והאמנות. מפגשים חדשים בין אמנות לטכנולוגיה ולמדע מייצרים צורות כלאיים של האוּמנות (craft)  ומאפשרים חידושים מעניינים הן בתחום החומרים הן בתחום שיטות הייצור. החזרה לעיסוק במלאכות -יד נעשית גם כהתרסה מול הייצור ההמוני, אך גם מסיבות כלכליות. צירוף המילים : "עבודת – יד"  מציב את המוצר כבעל ערך אמנותי גבוה מזה של המוצר התעשייתי, ומשום כך – כיקר יותר. גם מסיבה זו יש נטייה אצל מעצבים ומעצבות מודרניים לשלב אלמנטים של עבודת יד במוצרים שלהם.

לכאורה, אופנה זו יכולה להיתפס כ"שיבה אל המלאכות המסורתיות". אבל לדעתי דוקא מגמה זו היא שמסכנת אותן ביותר. לטענתי למלאכות אלה, הנעלמות בגלל השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והכלכליים, נשקפת סכנה גדולה דוקא מצד הגורמים העושים בהן שימושים מודרניים, וכאילו משמרים אותן. ברצוני לטעון כי שימור לכאורה זה, הנעשה מתוך מניעים כלכליים, אמנותיים, תיירותיים או פוליטיים َ/ לאומיים לא רק שאינו משמר את המלאכות המסורתיות, אלא עשוי לגרום למחיקה תרבותית, שהיא ההיפך משימור.

ברצוני להבהיר כי בתור מי שעוסקת גם באמנות, וגם בחינוך לקיימות אין אני מתנגדת למגמה זו של שילוב מלאכות בתחומי האמנות והחינוך. נהפוך הוא. זוהי מגמה חיובית מאד בעיני, אולם לא כל עיסוק במלאכת יד קדומה הוא שימור של מלאכה מסורתית, וחשוב להבדיל בין מלאכת יד לכשלעצמה, לבין מלאכה מסורתית. צריך לנסות להבין מהי מלאכה מסורתית, ומה המשמעות של שימור מלאכה מסורתית בעולם מודרני. בבואנו לשמר עלינו לדעת מה ברצוננו לשמר, למה, וכיצד לעשות זאת.

בתחומי השימור הארכיטקטוני והארכיאולוגי קיימות תכניות לימוד מקיפות, הכוללות דיונים בגישות ושיטות בשימור, בסוגיות של מתח בין שימור לפיתוח, לימודי היסטוריה ותרבות, אתיקה ותיעוד. לעומת זאת תחום שימור המלאכות מוזנח לגמרי בארץ. מאמר זה, כקודמו, מבקש להכניס את תחום שימור המלאכות לשיח השימור בארץ, להעלות שאלות, ולעורר את הדיון בסוגיות שונות הקשורות אליו. אין אני מציעה במאמר זה את התשובות, ואין אני מתיימרת לקבוע את אמות המידה להגדרת מלאכה מסורתית, אך אני מבקשת לעורר את השאלות, ולהציע דיון בנושא.

חשוב להדגיש, כי מעצם היותו, שימור איננו פעולה טבעית. הצורך בשימור המלאכות המסורתיות קיים מכיוון שמלאכות אלו נעלמות, והרחבתי על כך במאמר הראשון.

 

 ההקשר התרבותי  – חלק משימור מלאכה מסורתית

 

שימור מלאכה מסורתית יכול להיות אותנטי, שלם ונאמן למציאות ההיסטורית רק אם הוא לוקח בחשבון גם את ההקשר התרבותי של המלאכה. שילוב המילים "מלאכה מסורתית" אינו סתמי. מדובר במלאכות שהתקיימו באופן רציף משך זמן רב ללא שינוי מהותי בחומרים או בשיטות הייצור או בשינויים קלים שנעשו בהדרגה מתוך התאמה למציאות המשתנה. המלאכות היו חלק ממסורת של אזור מסוים, או של קבוצה אתנית מסוימת והן מגלמות בתוכן קשר למקום ולתרבות. לעתים למלאכות היתה משמעות חברתית או טקסית, ופעמים רבות יש בהן עומק והבנה של החומר, מעבר להתבוננות הראשונית.

בעידן האינטרנט וסרטוני ה"how to" ניתן בקלות יחסית ללמוד מלאכות, ששורשיהן במקום אחד, ולתרגלן במקום אחר, תוך עריכת שינויים והתאמות של החומרים ושל הטכניקה למקום החדש. במקרים כאלה בוודאי שיהיו גם שינויים בהתייחסות התרבותית, ואולי הטקסית שהיתה למלאכה.

לדוגמא – סרטי קומיהימו היו נקלעים ביפן מחוטי משי החל מהמאה השביעית. בתחילה באופן ידני, ולאחר מכן על מכשיר מיוחד.  בתקופת הסמוראים לכל מסדר היו צבעים ודוגמאות אופיניים. המלאכה תורגלה על ידי נזירים ולוחמים, ונעשתה תוך ריכוז והתכוונות כחלק מן התרגול היומי. במאה העשרים המלאכה המסורתית הלכה ונזנחה, אך היום דיסקים לקליעת קומיהימו מיוצרים מחדש מחומר פלסטי גמיש. הם נמכרים בהמוניהם ברחבי העולם כערכות יצירה פשוטות לילדים, ונעשה בהם שימוש יצירתי ואמנותי על ידי אמניות ואמני טקסטיל המשתמשים בהם בחומרים שונים.

האם ניתן לקרוא לשיווק דיסק הקומיהימו שימור המלאכה המסורתית? שימור חלקי של המלאכה המסורתית? מחיקת המסורת והותרת הקליפה המעשית?

הפקעת הצד המסורתי מן המלאכה המסורתית מותירה אותה מנותקת מהקשר, וללא שורשיה התרבותיים גם אם איכות המלאכה לכשלעצמה תהיה גבוהה. אבל שמירה על ההקשר התרבותי המסורתי אינו תמיד ברור, ולא לכל המלאכות יש אפיון תרבותי מובהק. החברה המודרנית התרחקה כל כך מן הערכים המסורתיים, עד שבחיים המודרניים קשה, או אולי בלתי אפשרי לעסוק במלאכה מסורתית בהקשר התרבותי המקורי שלה, שלרוב נסתר היום מעינינו או מיכולת ההבנה שלנו. פעמים רבות המלאכה עברה גלגולים ושינויים גם במהלך ההיסטוריה, והצורה בה היא נמצאת היום אינה מייצגת בהכרח את כל צורות העבר. דוקא משום כך יש בעיני חשיבות רבה ללימוד מדויק של ההיסטוריה של המלאכה. גם בהיבט המעשי, וגם בחקירה של ההקשרים התרבותיים, והבנת השינויים אותם עברה המלאכה במהלך השנים, וסיבותיהם. הניסיון להבין ולתעד תרבות שנעלמה, או שהולכת ונעלמת אינו פשוט, וייתכן מאד שלא יוכל להיות שלם. לרשותנו היום קיימות עדויות רק מדור אחד או שניים, שגם הם כבר גדלו במציאות שהשתנתה במהירות. אך לשם שימור המלאכה בצורה המיטבית יש לעשות זאת עד כמה שהדבר אפשרי, וכמובן – במהירות המירבית. במילים אחרות – אם הכוונה היא לשמר מלאכה מסורתית, הדבר צריך להתבצע כחלק מהבנה של אותה חברה מסורתית שיצרה אותה.

 

המצב בארץ – קריאה דחופה!!!

 

מדינת ישראל היא מדינת הגירה, שקיבצה אליה יהודים ויהודיות מתרבויות שונות. מדיניות כור ההיתוך גזלה את הכבוד מן המורשת התרבותית של מרבית העדות היהודיות, והקמת המדינה היהודית תוך מלחמה וכיבוש, שמה קץ בבת אחת לתרבות הפלסטינית כפי שהיתה לפני 48.           

       ההתחקות היום אחר המלאכות המסורתיות של העדות הרבות דורשת מימד מסוים של תיקון והשבת הכבוד האבוד – הן בעדות היהודיות הן בעדות הערביות. בקרב האוכלוסיה היהודית ברוב המקרים הידע כבר אבד. מרבית אלו שהיו בעלי ובעלות מלאכה בארצות מהן הגיעו לא זכו להמשיך ולעסוק בארץ במלאכתם. הלחצים הכלכליים, ההבדלים בחומרי הטבע  בין ישראל לבין ארץ המוצא, השינויים החברתיים והתרבותיים והמאמץ המכוון להשכיח את מה שנתפס כתרבות גלותית הם רק חלק מהסיבות לכך. אמנם מחקרים אתנוגרפיים תיעדו חלק ממורשת התרבות של עדות מסוימות, אך ככל הידוע לי המחקר כמעט אף פעם לא כלל לימוד מעשי של המלאכות השונות לשם שימורן. היום, גם אם נשמעים קולות המכירים בחשיבות של רב-תרבותיות כבר מאוחר מדי. במרבית המקרים אין כבר ממי ללמוד. יוצאות דופן מבחינה זו הן העליות המאוחרות יחסית מאתיופיה ומחבר העמים. לצערי הרב, אותן טעויות שנעשו בשנות החמישים בקליטת העולים והעולות החדשים נעשות שוב ושוב ואף ביתר שאת לגבי עליות אלו, ובמיוחד לגבי העלייה האתיופית. הידע הרב שעולים ועולות אלה הביאו איתם אינו זוכה להערכה, לשימור וללימוד, אלא מושכח, מבוזה ונזנח.

בקרב האוכלוסיה הערבית המצב מעט טוב יותר. זקנות וזקנים מעטים עדיין חיים במקום הולדתם או בקרבה למקום זה, והידע עדיין שמור עמם. אלו הם האוצרות החיים האחרונים שניתן לשאוב מהם מידע אמיתי ואותנטי, ולעיתים אף ללמוד מהם\ן את המלאכה בפועל. מספרם הולך וקטן במהירות, ואם לא נזדרז להציל את הידע שלהם, המגלם קשר ישיר לאדמה בארץ זו ולמה שבא ממנה – נפסיד את ההזדמנות האחרונה. יש להתייחס לשימור המלאכות המסורתיות כאל חפירת הצלה דחופה, רגע לפני שהן נעלמות לבלי שוב. לאחר מות הזקנות והזקנים יהיה מאוחר מדי!                                     

  השכחתה ומחיקתה של התרבות הפלסטינית על כל רבדיה – הרוחניים והחומריים – אינה משרתת באמת את המדינה היהודית, כפי שהשכחתן ומחיקתן של תרבויות העדות היהודיות השונות לא באמת שירתה את החברה הישראלית. שימור המורשות השונות יבטא סובלנות, ויביא  ליצירת חברה עשירה, מעניינת ויציבה יותר מבחינה תרבותית.

להדגשת דברי אני מביאה את הציטוט מתוך מסמך נארה בנושא האותנטיות:
" בעולם הנחשף במידה גוברת והולכת לכוחות של גלובליזציה ויצירת הומוגניות, ובעולם שהחיפוש אחר זהות תרבותית נעשה לעתים באמצעות לאומנות תוקפנית ודיכוי תרבותם של מיעוטים, התרומה החיונית של שיקולי אותנטיות בתחום השימור היא בהבהרה והארה של הזיכרון הקיבוצי של האנושות.
מגוון תרבותי ומורשתי בעולמנו הוא מקור שאין לו תחליף לעושר רוחני ואינטלקטואלי לכלל האנושות. יש לקדם באופן פעיל את ההגנה והחיזוק של מגוון התרבויות והמורשות בעולמנו, כהיבט חיוני בהתפתחות האדם.
שורשיהן של כל התרבויות ושל כל החברות מתבטאים בדפוסים ואמצעים, מוחשיים ובלתי מוחשיים, אשר מהווים את מורשתם – ואת אלה יש לכבד.
מורשת התרבות של כל אחד היא מורשת התרבות של כולם. האחריות למורשת התרבות ולניהולה שייכת, בראש ובראשונה, לקהילה התרבותית אשר חוללה אותה, ולאחר מכן לתרבות אשר דואגת לה.
לפי טבעה של מורשת התרבות, ההקשר התרבותי שלה והתפתחותה לאורך זמן, ניתן לייחס את שיפוט האותנטיות לערכם של מקורות מידע מגוונים. היבטים של מקורות אלה עשויים לכלול צורה ועיצוב, חומרים ותכנים, שימושים ותפקודים, מסורות וטכניקות, מיקום וסביבה, רוח ורגשות, ועוד גורמים פנימיים וחיצוניים. השימוש במקורות אלה מתיר דיון בממדים האמנותיים, ההיסטוריים, החברתיים והמדעיים של מורשת התרבות הנבחנת."

 

 

קריאה לשיתופי פעולה ולתמיכה.

 

משנת 1993 אני לומדת מלאכות מסורתיות של תושבות ותושבי הארץ, בעיקר בתחומי העניין האישי שלי – קליעה, אריגה, מלאכות חקלאיות וכאלה הקשורות בעיבוד התוצרת החקלאית. אני עושה זאת על דעת עצמי, לבד, וללא כל תמיכה – רשמית או בלתי רשמית. השעה דוחקת, והגיע הזמן לשיתוף פעולה עם גורמים היכולים לעזור לי להרחיב את פעולותי ולכלול בהן מלאכות נוספות, ותיעוד מתקדם יותר. אני קוראת לגופי השימור בארץ לתת לי יד.

 

 

כיצד נשמר?

 

במאמר הקודם מניתי מגוון מלאכות מסורתיות מקומיות הראויות לשימור, וציינתי כי קיימות שתי גישות עיקריות לשימור מלאכות:

 

1- שימור מלאכות מסורתיות לשם שימור הידע – תיעודו והנחלתו.  כלומר – שימור לשמו.

גישה זו דורשת השקעת כסף ומשאבים במיוחד למטרה זו, והיא הגישה היחידה המבטיחה שימור מלא ואותנטי ככל הניתן. גישה זו מיושמת הלכה למעשה ביפן ובדרום קוריאה, בהן בעלות ובעלי מלאכה המוגדרים "אוצרות לאומיים חיים" מקבלים תמיכה כספית מן המדינה על מנת שימשיכו בעיסוקם המסורתי, ויכשירו אמנים ואומניות צעירים.

 

 יישום אחר של גישה זו נעשה ברחבי העולם בפרוייקטים שאונסק"ו עוזרת לממן כחלק מתכניתה לשימור המורשת הלא – מוחשית. (מלאכות יד, למרות מוחשיותן, נכללות כאמור בתחום המורשת הלא מוחשית יחד עם אמנויות כמו שירה, תיאטרון, פסטיבלים, מנהגים ומסורות שונות). כאשר שימור המלאכה המסורתית נעשה מתוך גישה זו, תהיה הקפדה על שימוש בחומרי הגלם המסורתיים, ואם יש צורך – על גידולם, איסופם, ושמירה עליהם. שיטות הייצור תהיינה השיטות המסורתיות האותנטיות, גם אם בעולם המודרני נראה כי אין להן רלוונטיות. גם אם כמות העבודה הידנית הנדרשת תהיה כזו שבימינו קשה להעלותה על הדעת. שימור זה יכלול גם את ההיבטים התרבותיים – לפחות מבחינת איסוף המידע אודותיהם. (לדוגמא – אם הנשים שאספו צמחים לצביעה נהגו לברך צמחים אלו ולשאת תפילה למענם, דבר זה יוזכר ויירשם, גם אם אלו שאוספות היום את הצמחים לא תרגשנה צורך להתפלל עבורם)                                              מלאכות לשימור מוצעות לאונסק"ו על ידי המדינה. כלומר – אלו הן מלאכות שלמדינות יש אינטרס בשימורן, כחלק מן המורשת הלאומית. ישראל אינה מיוצגת כלל ברשימות שימור המורשת הלא מוחשית של אונסק"ו. פלסטין, החברה באונסק"ו הגישה רק את אמנות סיפור סיפורי העם הפלסטיניים.    

                           

2-שימוש במלאכות המסורתיות למטרות אחרות, ובדרך כלל למטרות רווח באחת מהדרכים הבאות:  

 

 א – ייצור לשם מכירה.                                                                                                      

ב- שימוש במלאכות למטרות תיירות – במוזיאונים חיים, בירידים, בשחזורים היסטוריים, ובסדנאות אמן.

ג- שילוב של השניים, כמו למשל בהתאגדויות נשים שיש להן מרכז מבקרים.

ד- שימוש במלאכות למטרות לאומיות.

ה- שימוש במלאכות למטרות עיצוב ואמנות.

ארחיב לגבי כל אחת מהאפשרויות.

 

 

א– ייצור לשם מכירה מתקיים בעיקר במדינות בהן שכר העבודה נמוך מאד, והייצור המסורתי עדיין יכול לפרנס את בעלי ובעלות המלאכה, במיוחד אם מדובר בייצוא. בארץ, ייצור מסורתי לשם מכירה מתקיים במקומות מעטים בשטחי הרשות הפלסטינית, (שם שכר העבודה נמוך מאד) ובמקומות מעטים עוד יותר בשטחי מדינת ישראל. הוא כולל רק את אותן מלאכות שתוצריהן עדיין יכולים להימכר ברווח, אף אם הוא קטן. במידה מסוימת, ולהוציא מקרים מעטים, שימור המלאכה במקומות אלה נעשה כתוצאה מעוני או מדיכוי ומושפע מחוסר היכולת של בעל\ת המלאכה לעבוד במשהו אחר, רווחי יותר. במידה אחרת – המלאכה משתמרת במקומות אלו כיוון שהתרבות נמצאת בשלבי מעבר מחברה מסורתית למודרנית, הצדדים המסורתיים עדיין חזקים, והזיקה למורשת עדיין קיימת.                                             

   אלו שעוסקות\ים במלאכה היום הם לרוב הדור האחרון, ולמרביתם\ן אין יורשים\ות מבני\ות הדור הצעיר שלמדו את המלאכה. לעיתים קרובות אלו שעוסקים\ות עדיין במלאכה למרות שאיננה רווחית עושים\ות זאת מסיבות שונות: מכיוון שהם\ן בגיל פרישה, אין להם\ן תעסוקה אחרת, הם\ן דבקים\ות במסורת, הם\ן נהנים\ות ממלאכתם\ן, ואפשר לכנותה "תחביב המחזיק את עצמו" או – "הרגל תעסוקתי" יותר מאשר מלאכה המפרנסת את בעליה. המוצרים אינם מגיעים בהכרח לשווקים או לידיעת הציבור כולו, והם נמכרים רק בקרב בני ובנות הקהילה שזו מורשתה, בסביבה הקרובה או בקרב יודעי\ות דבר. לדוגמא – מגשי הקש הגדולים והצבעוניים הנקלעים בידי זקנות דרוזיות בודדות בכפר כסרא, נמכרים בעיקר בתוך הכפר או בתוך העדה כמתנות חתונה. 

 

קליעה מסורתית בקש - חיטה. "טבק" - מעשה ידיה של עוטרה מכפר כיסרא

קליעה מסורתית בקש – חיטה. "טבק" – מעשה ידיה של עוטרה מכפר כיסרא

 

 

 ה"מלבן" וה"דיבס" המיוצרים בהר חברון נמכרים בעיקר לתושבי האזור הקרוב, ואינם מגיעים לצפון הארץ. תוצרת החלב המסורתית נמכרת בעיקר באזור המחיה המצומצם של היצרניות.

מרבית המלאכות המסורתיות אינן יכולות להתחרות בשוק המודרני, והן אינן רווחיות. כמעט כולן נמצאות ממש בסוף חייהן. זו הסיבה שהן זקוקות לשימור מכוון. אילו היתה להן יכולת התקיימות כלכלית עצמאית – לא היה צורך לשמרן… מקומות בודדים אלה בהם המלאכה עדיין מתקיימת ומתורגלת הם המקומות שחשוב ביותר לתמוך בהם לשם המשך התקיימותה של המלאכה בצורתה המסורתית.

למרות שגם בעבר בעלות ובעלי המלאכה שהיו מוכרים את מעשה ידיהם לא זכו בהכרח לשכר גבוה, לא היה עליהם להתחרות בחומרים סינתטיים זולים, במכונות או ביבוא זול מסין. מי שמייצר\ת היום לשוק כן צריכ\ה להתחרות . הניסיון לייצר היום מוצר מסורתי למטרות מסחריות, הן לשוק המקומי, הן לשוק התיירותי, יביא פעמים רבות לירידה דרמטית באיכות המוצר, או לשינויים משמעותיים באופן הייצור, ועשוי כמובן לשנות את המשמעות התרבותית שלו.  

   אפשרות אחרת של ייצור למטרות מכירה היא הפוכה – ייצור נאמן למקור, ברמה גבוהה מאד, ומכירה במחיר גבוה לפלח השוק המעריך את עבודת היד המקורית. אפשרות זו דורשת הערכה גבוהה למוצר, אמונה חזקה ויכולת שיווק מתוחכמת – גורמים החסרים בדרך כלל ליצרניות\ים המסורתיות\ים. אפשרות זו היא כרגע בגדר הצעה תיאורטית. דוגמאות של ייצור כזה בארץ הן נדירות. קונים\ות המעוניינים\ות במוצרים אותנטיים יעדיפו בדרך כלל את המוצרים העתיקים או הישנים מאד, שעדיין ניתן להשיג בחנויות המוכרות דברי עתיקות, או שיקנו מוצרים שעברו התאמה עיצובית לטעם המודרני. דוגמה טובה לאפשרות השניה יש בעמותת סידרה בלקייה. עמותה זו עוסקת באריגת שטיחים בנול הקרקע הבדואי. אופן הייצור המסורתי נשמר, אך בחירת הצבעים והדוגמאות נעשית על פי עיצוב המכוון לטעם הקונות\ים המודרני.

 

 

מוצרים ארוגים למכירה - עמותת סדרה - אורגות המדבר לקיה

מוצרים ארוגים למכירה – עמותת סדרה – אורגות המדבר לקיה

 

 

אחת השאלות המעניינות נוגעת בייצור מוצר מסורתי באמצעים מודרניים. למשל – עבודות עץ הזית, שהיו נעשות באזור בית לחם בגילוף ידני נעשות היום ברוב בתי המלאכה בחיתוך לייזר ובליטוש של מכונות. המוצר דומה למוצר המקורי, אך דרך ייצורו שונה. מוצרים אלו נעשים כמוצר מסחרי, לשם מכירה לתיירים, והם נעשים למטרה זו מזה דורות…כלומר – השימוש בלייזר אינו פוגע בהקשר התרבותי של המלאכה, וגם לא באיכותה. ייתכן שאלמלא האפשרות לייצר היום באופן מהיר, המלאכה לא היתה שורדת כלל. כלומר במקרה זה אולי דוקא הטכנולוגיה היא שמאפשרת את המשך קיומם של המוצרים. אולם בדרך זו רק המוצרים הם שנשמרים, ואילו מיומנות הגילוף בכלי עבודה ידניים אובדת.

 

ב- שימוש בהדגמת המלאכות למטרות תיירות – במוזיאונים חיים, בירידים, בשחזורים היסטוריים ובסדנאות אמן\ית. 

 

מוזיאונים פתוחים, ירידים היסטוריים (יריד הרנסאנס. יריד ימי הביניים וכ'ד) ושחזורים היסטוריים במוזיאונים ובאתרי תיירות הם עניין מקובל ברחבי העולם, ומושך ציבור רב של תיירי פנים וחוץ. במקרים רבים אתרי תיירות אלו מתבססים על שחזור היסטורי מדוייק ככל הניתן מבחינת המבנים, ועל צוות מיומן של בעלות ובעלי מלאכה, המדגימים מלאכות קדומות ומסורתיות תוך נאמנות לשיטות הייצור הקדומות. בעלי ובעלות המלאכה מהווים\ות גורם מושך במיוחד בתצוגה. בחלק מהמוזיאונים מתקיימות גם סדנאות המוצעות לציבור הרחב, בדרגות שונות של מקצועיות. בעלות ובעלי המלאכה, שחלקם עובדים\ות במקום באופן קבוע בכל השנה מקבלים\ות שכר עבור הדגמת המלאכה, והם\ן נבחרים בקפדנות על פי מיומנותם\ן. נדרש מהם\ן לעבוד בשיטות המסורתיות המקוריות – ללא כלי עבודה מודרניים ותוך נאמנות לחומרים שהיו בתקופה אותה מדגים האתר. מכירת המוצרים, אם קיימת, היא רווח משני, ולא עיקר פרנסתם\ן. בדרך זו אין תחרות עם מוצרים המיוצרים בשיטות מודרניות, ואופני הייצור המסורתיים הקדומים אכן נשמרים. מכיוון שגם באירופה ובארצות אחרות בעלות ובעלי המלאכה האמונים על המסורת הם מבוגרים, ולא תמיד הידע הועבר לצעירים, קיימות תכניות הכשרה, לפחות בחלק מהמקומות, על מנת להמשיך ולשמר את הידע. בדרך זו מושגת מטרה כפולה: המלאכות אמנם נעשות למטרות תיירותיות אך השימור נאמן למסורת, ויש אפילו העברה של הידע.

דוגמא מרתקת היא טירת גדלון בצרפת, הנבנית תוך שימוש בטכנולוגיות בניה של ימי הביניים. ההקפדה על נאמנות היסטורית היא גבוהה, ולמרות האנכרוניזם שבדבר, המקום מושך אליו מתנדבים\ות רבים ואלפי תיירים\ות, העוזרים במימון הבנייה. בטירות נוספות בצרפת מתקיימות סדנאות לבנייה בשיטות קדומות, ומשלחות מישראל משתתפות בהן מדי שנה כבר כמה שנים.

בארץ, לעומת זאת, למרות ההיסטוריה העשירה, אין מקומות בהם יש ניסיונות להחיות אתרים ארכיאולוגיים או כאלה בעלי ערך היסטורי על ידי שחזורים חיים. כיפות היוצרים שהיו במוזיאון הארץ בתל אביב חדלו לפעול מזמן, ולא נראה כי יופעלו שוב בקרוב. בכל ירידי המלאכות  הקדומות או בשווקים המתיימרים להיות קדומים, שהתקיימו בארץ בשנים האחרונות רמת הדיוק ההיסטורי שאפה לאפס. בעלות ובעלי המלאכה היו במקרה הטוב תפאורה של "כאילו", והסדנאות לקהל הותאמו לרמה הנמוכה ביותר, כדי למשוך הורים המחפשים תעסוקה של רבע שעה לצאצאיהם. הדגמות או סדנאות שיש בהן דיוק היסטורי או ערך אמיתי מבחינת שימור המלאכה, אם קיימות, הן מיעוט יוצא מן הכלל. אפילו בכפר נצרת, המשחזר את תקופתו של ישו, ואשר מסתמך על בעלות ובעלי מלאכה ערביים, שכביכול היו יכולים לשמר את המסורות המקומיות, יש אי דיוקים רבים. שחזור המלאכות מהווה בעיקר תפאורה לסרטים ואטרקציה תיירותית, ואין השקעה רבה ברמת המקצועיות של בעלות ובעלי המלאכה המעטים\ות המדגימים\ות במקום . (למרות המאמץ ליצור שחזור מהימן.)

שימור מלמטה: זהו השם בו אני מכנה יוזמות פרטיות, של א\נשים בעלי\ות חזון ועניין בשימור, שאינם\ן נתמכים\ות על ידי גופים ממסדיים. יוזמות כאלה מקדמות שימור באופן פעיל, ונצבר בהן הרבה ידע. אלו הן יוזמות הנעשות בקנה מידה קטן וללא אמצעים כלכליים. שילובן בתוך מסגרת שתתן להן חסות ותמיכה עשוי להרחיב מאד את האפקטיביות שלהן בשימור המלאכות המסורתיות או ההיסטוריות.

 

 שחזורים היסטוריים הנעשים באופן פרטי לשם שעשוע ובילוי היא תופעה שהולכת ומתרחבת בעולם, והגיעה גם לארץ. במסגרת פעילותם של מועדוני שחזור מתקיימים  אירועים שונים בהם כנסים, משחקים, סדנאות, מסעות וכ"ו. בארץ קיים מועדון הפועל ללא מטרות רווח ומתמקד בשחזור של ימי הביניים. גולת הכותרת של פעילות המועדון הזה היא שחזור הקרב של קרני חיטין, הכולל מסע רגלי בן יומיים. לשחזור הקרב מגיעים משתתפים לא מעטים מחו"ל, ואני סבורה שיש לרעיון הזה פוטנציאל גדול, שיכול לשמש גם כמנוף לשימור מלאכות. כיוון שהתעניינותם של חברי וחברות המועדון היא בשחזור היסטורי, פעילותם\ן כוללת גם התעסקות במלאכות שהיו אופייניות לתקופה. בכל השחזורים יש שאיפה לדייק מבחינת הבנת אמצעי הייצור והטכנולוגיות הקדומות. מקורות הידע של מועדון זה הם לרוב מחוץ לארץ. בעזרת עידוד ותמיכה, ושיתוף פעולה עם גופים שיאמצו את הרעיון ל"שימור מלמעלה", (כלומר באופן ממוסד) ניתן לשלב פעילות כזו גם באתרים תיירותיים. פרט לשחזור הקרב של קרני חיטין מתקיימים סופי שבוע המשחזרים את אורח החיים בארץ בתקופת ימי הביניים.

 

 

4 

 

 

"סדנאות עם בעלות ובעלי מלאכה" היא יוזמה שלי, שמטרתה שימור המלאכות המסורתיות ולימודן מיד ראשונה, תוך הפקת רווח כספי. אפשר לכלול אותה במסגרת הכללית של יוזמה תיירותית. הרעיון הוא לאתר בעל\ת מלאכה מסורתי\ת מומחית\ה בתחום, וארגון סדנא הפתוחה לקהל, בהנחייתו\ה, ובדרך כלל בביתה\ו. באופן זה המלאכה תילמד ממקור ראשון, תוך הכרות מירבית עם המורשת וההקשרים התרבותיים של המלאכה, עם הסביבה הטבעית שלה ועם הקהילה נושאת המורשת. המורה – בדרך כלל בגיל מבוגר, תזכה לתשלום גבוה בהרבה מאשר מייצור מוצרים ומכירתם, וכן תזכה להכרה, לכבוד, ולהתעניינות בה ובמלאכתה שבמקרים רבים אין בה כבר עניין. מטרה נוספת היא לעורר עניין בקרב צעירות מתוך הקהילה תוך ניצול האפקט של "ביקור הזרים". כלומר – כאשר מתעניינות זרות מגיעות ללמוד מן הסבתא, כל הנכדות והנכדים, השכנות והקרובות יבואו להציץ מתוך סקרנות, ואני מקווה שחלקן ייפגעו וירצו ללמוד אף הן. בכל מקרה קרנה של המלאכה הנשכחת יעלה בעיניהן. התפקיד שלי בסדנא הוא להיות המתווכת הדידקטית, שכן לימוד המלאכות בחברות המסורתיות נעשתה מהתבוננות בלבד, ואילו בסדנא קצרה וממוקדת חייב להיות תהליך לימוד מובנה. כמו כן בחלק מהסדנאות נדרש תרגום ותיווך תרבותי.

מאז שנת 2006 קיימתי מספר סדנאות כאלה, בנושאים שונים, עם מספר בעלי ובעלות מלאכה. הסדנאות כללו: בניית מבנה שומרה, אריגה בנול קרקע בדואי, הכנת שמיכות במילוי צמר כבשים, קליעה בקש חיטה, הכנת מוצרי חלב מסורתיים, חביצה, בניית טאבון, הכנת דיבס, מלבן ושדה בהר חברון, בישול עשבי בר לפי המסורת של ערביות צפון הארץ, קליעה אתיופית של הגברים, קדרות אתיופית. את מרבית הסדנאות אני ממשיכה לקיים והן פתוחות להרשמת הציבור.

 

 

5 6 7

 

 

כל הסדנאות היו מוצלחות מאד, והשיגו חלק נכבד מן המטרות, אך לא באופן מלא.

ארגון סדנאות כאלה הוא עניין מורכב ותובעני, ודורש השקעת אנרגיה רבה, הרבה מעבר לתגמול הכספי. מכיוון שהתשלום תלוי אך ורק במספר המשתתפות\ים בסדנא, קיום הסדנאות תלוי בפרסום ובשיווק שלי. באופן כזה, אין באפשרותי לקיים סדנאות כאלה בקצב גבוה מספיק. למרות שהתשלום אותו מקבל\ת המורה לסדנא בודדת הוא נאה, מספר הסדנאות שקיימנו לא הצליח להוות מקור הכנסה קבוע. כמו כן אין לי אפשרות לסבסד השתתפות מלאה של בנות הקהילה המארחת בסדנא, והרעיון שהעברת הידע תתבצע גם בתוך הקהילה שזו מורשתה התממש במידה מועטה בלבד. באופן עקרוני, צורת שימור זו נראית לי מצויינת, ותיכלל בהחלט בקטגוריה של "שימור לשמו" אם תוכל להסתייע גם בכספים מגורמים חיצוניים, שיעזרו בסבסוד חלקי.

 

ג- שילוב של ייצור למכירה עם שימוש במלאכה למטרות תיירותיות.

 

שילוב כזה מתבצע בעיקר במרכזי מבקרים של ארגוני נשים (ערביות בדרך כלל), אשר הבינו כי מכירת מלאכות היד לבדה אין בה כדי לספק פרנסה, ולעומת זאת הסיפור שמאחורי התאגדות הנשים  יכול להיות מוצר תיירותי נמכר. (במיוחד כשהוא משולב עם כיבוד קל.) לכאורה, שילוב זה יכול היה להיות שילוב מנצח מבחינת שימור המלאכות המסורתיות: הוא יכול לספק סיבה להמשך העיסוק במלאכה, וגם מקור הכנסה. בפועל, מכיוון שמטרת עמותות הנשים הללו היא יצירת פרנסה, ולא שימור המלאכה המסורתית, הכניעה לכוחות השוק גדולה, והמלאכות המתבצעות בהן מותאמות לנוחות ולמהירות הייצור, לטעם הקהל ולכיסו יותר מאשר לשמירה על האותנטיות. המבקרים והמבקרות המגיעים למרכזים אלה לא תמיד מודעים לכך, ובכל מקרה – סיפור ההעצמה הנשית הוא שמודגש, ולא שחזור ושימור המלאכה המסורתית עצמה, הנתפסת רק ככלי שרת להשגת המטרה – שיפור מצבן של הנשים. ייתכן שחשוב לציין שבמקרים רבים היוזמות הללו קמו בהשפעה של מישהי שאינה בת הכפר אלא בת התרבות המערבית, אשר הגתה את הרעיון, עזרה בביצועו, ולעיתים אף הובילה וליוותה את ההקמה. אשה זו לא בהכרח היתה מודעת לכל ההקשרים התרבותיים של המלאכה ולחשיבותם. ייתכן שאף משתתפות היוזמה עצמן אינן מודעות להם, שכן המלאכה חדלה להתקיים כשהיו צעירות, והן לא הספיקו להיחשף לכל ההיבטים הקשורים בה. כדי לגלות את ההקשרים הללו יש לחפשם אצל הזקנות והזקנים, ובדרך כלל הדבר לא נעשה כחלק מן היוזמה הכלכלית. יתרה מזו – בחלק מהיוזמות המורות שהובאו כדי להכשיר את הנשים המשתתפות היו יהודיות, שלימדו מלאכות שאינן בדיוק המלאכות הפלסטיניות המסורתיות. מכיוון שהמרכזים מוצגים כמרכזים של מלאכות מסורתיות, או לפחות יש רמיזה או יומרה כלשהי לכך שהמלאכות הן מלאכות מסורתיות, נוצר חוסר דיוק ואף בלבול. בלבול זה עלול לעבור גם למבקרות ולמבקרים במרכזים, שלא יודעים\ות להבחין בין המלאכה המסורתית המקורית, לבין המוצרים המיוצרים היום בידי נשות העמותה. הסכנה הגדולה יותר היא שבלבול זה יעבור גם לבנות ולבני הדור הצעיר, שהכרותן עם המלאכות המסורתיות האותנטיות של תרבותן כבר מטושטשת.                                                                                              

 מאידך גיסא, יש לציין כי היו גם סיפורים הפוכים, בהם התחלת העבודה במלאכות השונות היא שהולידה אצל המשתתפות עניין לחפש ולחקור בשורשי משפחותיהן, ולמצוא עדויות לעיסוק במלאכה בדורות הקודמים.

עניין אחר קשור בכך שכאשר קבוצות התיירות המגיעות לביקורים הן קבוצות של יהודים ויהודיות, הנשים הערביות עשויות להרגיש מוגבלות ביכולתן לבטא באופן חופשי את הקשר שבין המלאכה המסורתית ללאומיותן הפלסטינית. במידה רבה נוח לכול – יהודים\ות וערבים\ות פשוט לא להעלות את הנושא, ולא לדבר עליו. כך נותרת המלאכה מנותקת מההיסטוריה שלה. ושוב נשאלת השאלה – האם זהו שימור מלא של מלאכה מסורתית? הרקמה הפלסטינית, שאדון בה בהמשך, מציגה את השאלה הזו בצורה טובה.     

 

 ד- שימוש במלאכות למטרות לאומיות – ישראל.  

 

בתהליך צמיחת הלאומיות במאה ה-19 באירופה נעשה שימוש נרחב בפולקלור לשם טיפוח זהות לאומית. לא אחת הומצאו מסורות כדי ליצור במכוון תרבות עממית לאומית מובחנת. "בית המדרש למלאכת אמנות בצלאל" נוסד בראשית המאה ה-20 בירושלים, כפרי של אותה מגמה, מתוך כוונה לרתום את האומנויות ליצירת מאפייני לאומיות יהודית- עברית. אנשי בצלאל יצרו חפצים שייתפסו כיהודיים, ולשם כך הרבו להשתמש בדימויים תנכ"יים, בדימויים שמסמלים את ארץ ישראל, דוגמת דקלים, ובשפה העברית. סגנון העיצוב שהתפתח בבצלאל היה עירוב של מזרח ומערב, אך הוא שמר על הירארכיה ברורה: מעצבים אירופאים, פועלים מזרחיים. כפי שנראה, מגמות דומות המשיכו לשחק תפקיד בהתפתחות האוּמנות הממוסדת בארץ, דרך ארגוני נשים, במקביל לפעילות של בצלאל. בשל הדמיון המסוים בין ארגוני הנשים אז לארגוני הנשים היום, ארחיב את הדיון בנושא זה.

המאמר "רוקמות אומה" – ארגוני נשים כפטרון האוּמנות העממית הרשמית מתחיל כך: "האומנות הרשמית בישראל לא התפתחה ישירות מתוך מסורת עממית, אלא הומצאה לשם יצירת זהות לאומית" . בהמשכו מראה המחברת, יעל גילעת, כיצד ארגוני נשים שונים עשו שימוש במלאכות יד כדי להדגיש את המיתוס של "העם העתיק השב למולדתו" החל מראשית המאה העשרים ועד לשנות הששים המאוחרות. מתוך המאמר עולה כי לארגוני הנשים הנידונים – שני, ויצ"ו, אשת חיל ומשכית היו מטרות דומות : מציאת  תעסוקה לנשים – הן כפועלות מייצרות והן כמעצבות ומנהלות, ובה בעת יצירת סגנון (אופנתי בעיקר) שייתפס ישראלי מקורי, ויהיה מקור להזדהות לאומית. הדרישה- לשלב מזרח ומערב, או במילים אחרות – לשנות את המלאכות המסורתיות המזרחיות ולהתאימן לטעם המערבי היתה נוכחת בכל אחד מהארגונים. המודל חזר על עצמו: שילוב בעלות ובעלי מלאכה שהיו לרוב מעדות המזרח, עם מנהלות ומעצבות, שהיו ממוצא אירופאי, ובעלות השכלה והכשרה אמנותית מודרנית.

המאמר של גילעת אמנם אינו כתוב מן הזווית של שימור המלאכות המסורתיות, אולם הוא חושף את אותה בעייתיות שברצוני להצביע עליה במאמר זה: השימוש במלאכה שהיתה מסורתית בדרך שמתאימה אותה למציאות המודרנית, אינה משמרת את המלאכה המסורתית, אלא רק עושה בה שימוש לצרכים אחרים, שהם העיקר. במקרה זה – צרכים לאומיים. בתוך כך – נשכחת ומודחקת המסורת המקורית. אני מצטטת: "בשל כך ניתק הקשר ביניהן (בנות בית הספר התימניות שחונכו לעבודה) ובין הוריהן, הקשר שעליו התבססו לימוד המוטיבים והטכניקות המסורתיים ובעיקר ההקשר הריטואלי. עשייתן האמנותית של הנערות שיקפה ניתוק זה שכן הן לא שיכללו את כלי ביטויין כנושאות של מסורת אורנאמנטלית- סמלית רבת שנים" (עמ 193)

" לאחר תהליך ההיזכרות והשיבה אל הדגמים המסורתיים החל ב"שני" תהליך סלקציה התאמה ושינוי של המוטיבים המקוריים הן ברקמה הן בצורפות, ובתוך כך גיבוש סגנון ישראלי – תימני. בתהליך זה ניכרת התרחקות מן השימור לטובת המצאה של מסורת. הרוקמים והצורפים התימניים קיבלו את הדוגמיות על פי השינויים שהכניסו נשות הארגון. אלה סיפקו את חומר הגלם וזה הוחזר אליהן כתבנית מחייבת לפריטי לבוש מערבי. תפקיד האומנים בשלב זה לא היה של מתווך תרבותי כי אם של פועל פשוט בחרושת התרבות העברית" (189)

אותו רעיון המשיך ב"אשת חיל" לאחר קום המדינה, ולאחר מכן ב"משכית". הרעיון של קיבוץ הגלויות אל תוך כור ההיתוך גם בשדה העשייה האוּמנותית רק הגביר את חומו של הכור. בעלות ובעלי המלאכה, שחלקם היו מומחים ומיומנים במלאכתם, נדרשו לעבור "חינוך מחדש", וללמוד כיצד להתאים את מלאכתם, שהיתה מקור פרנסה ומקור גאווה בארץ מוצאם, לדרישות החדשות של המדריכות הישראליות הותיקות. דרישות אלה התבססו על יצירת " מלאכת מחשבת ילידית באינסטנט" – כינוי שניתן לפרוייקט על ידי עיתונאי אמריקאי והתקבל בשמחה על ידי רות דיין, שהיתה מנהלת הפרוייקט. בשיחה שניהלתי עם רות דיין (2005), היא סיפרה לי על הקושי הגדול ועל ההתנגדות שהיתה לאורגות מפורת, לוותר על אריגיהן העדינים, שהיו פאר היצירה, ולהתאימם לשטיחים גסים. "הן לא הצליחו להבין מה לא בסדר במה שהן אורגות ולמה הן צריכות לשנות את זה" אמרה לי, וסירבה להבין, גם חמישים שנה לאחר מעשה, מה היתה הבעיה בדרישה שהוצגה להן, לוותר על תרבותן.

מרבית המיומנויות של בעלות ובעלי המלאכה היהודים, חלקן ייחודיות ובעלות עושר אדיר – הן מבחינה טכנית הן מבחינה אמנותית – נעלמו לבלי שוב. שום פרוייקט שימור לא נעשה. במקום להכות על חטא, בזיכרון הקולקטיבי ההגמוני תישאר "משכית" ספינת הדגל של עיצוב ישראלי מקורי ומצליח, מבלי לחשוב פעמיים על מחיר המחיקה התרבותית שהצלחה זו גבתה.

" מעיל המדבר נוצר בכור ההיתוך העיצובי שהקימה רות דיין וייצג את המורשת התרבותית שלנו; את העיצוב עתיר המעוף של האופנאית מהונגריה, את אריגת היד התימנית הקסומה, את הצמר הבדווי החם, את היוזמה והמעוף הצברי. השיק הייחודי שלו שכה קסם לשחקנית האגדית, נבע מכך שהדיף הן ארומה מקומית-אותנטית והן ניחוח קלסי קוסמופוליטי" (מתוך: נורית בת יער – שכרון עיצובים)

שמותיהן של המעצבות יישאר בספרים, אך מי היו האורגות, הרוקמות, והקולעות, שויתרו על מורשתן כדי להתאים את מלאכת אמותיהן לדרישות העיצוביות עתירות המעוף? ומה היתה מורשת זאת, על דקויותיה , עושרה, ושיטות העבודה הייחודיות שלה? נראה שדברים אלו לא נכתבו…*

באותה רוח, המפארת את עבודתה של משכית, כותבת שרי פאראן בספר על נאורה ורשבסקי, שהיתה מעצבת הטקסטיל של משכית: "משוחררת מהתחייבויות למסורת, שלא היתה קיימת בישראל באותה תקופה ומכפיפות לתפיסות רומנטיות, שביקשו ליצור אמנות מקומית ישראלית המתבססת על חיבור של מזרח ומערב, נאורה ורשבסקי קפצה קפיצה נחשונית על גלי האמנות המודרנית העולמית ושידרה אותה בבדיה בקול ברור ועז ביטוי. הבדים שלה היו בבחינת "פטה מורגנה" במדבר הצחיח".

בשתי התמונות הבאות ניתן לראות שמלה רקומה על בד פלסטיני מסורתי, מתוך "המסורת שלא היתה קיימת"  ובד בעל קול ברור של המעצבת נאורה ורשבסקי.

 

 

שמלה פלסטינית מסורתית, מן "המסורת שלא היתה קיימת"...

שמלה פלסטינית מסורתית, מן "המסורת שלא היתה קיימת"…

 

 

צילום של אחד הבדים בעיצובה של נאורה ורשבסקי, מתוך הספר.

צילום של אחד הבדים בעיצובה של נאורה ורשבסקי, מתוך הספר.

 

 

אני מקווה שהדמיון ברור, ושהתמונות מדברות בעד עצמן… חשוב לציין כי נאורה ורשבסקי עצמה, עמה דיברתי לפני כתיבת המאמר, לא מכחישה את קיומה של המסורת הפלסטינית, וגם לא את ההשפעה שהיתה לה על עיצוב בדיה. יתרה מזו – היא הסבירה לי שכיוון שהאורגים שארגו את הבדים שלה עבור משכית היו אורגים פלסטיניים מסורתיים, היא היתה צריכה להתאים את העיצוב שלה ליכולותיהם ולהרגליהם, שכן כאורגים מסורתיים הם היו מוגבלים למה שהכירו.

 

* מן הראוי לתת קול בכל זאת גם לכאלה, שראו במשכית גוף שפעל לשימור המסורות. אני מצטטת מדבריו של משה בן דוד, בראיון שערכה איתו יעל גילעת ב1999: "משכית התחילה ולא נפלה, היא גילתה את האמנויות של העולים וגאלה אותן משכחה… ב"משכית" חפשו את בעלי המלאכה, הוציאו אותם מבתי החרושת והציעו להם לחזור להיות אמנים, אך בסוף פשטו רגל"                                משה בן דוד עצמו היה מנהל המחלקה לצורפות במשכית.

 

שימוש במלאכות פלסטיניות למטרות לאומיות קיים במיוחד ברקמה. הרחבתי בנושא זה בהמשך, בחלק הבוחן את הרקמה, ולא אחזור עליו כאן. מרבית המלאכות הפלסטיניות האחרות הן מלאכות אותנטיות, ואני חושבת שלא נעשו בהן מניפולציות או התאמות לצרכים אחרים, בכלל זה צרכים לאומיים. אמנם יש חריגות פה ושם, כמו למשל הניסיון להכניס לספר השיאים של גינס את הטבקה (מגש קלוע מקש חיטה) הגדולה בעולם, שעליה נכתב "פלסטין" ביחד עם שמות היוצרות, או ייצור החלבה הגדולה בעולם.

 

ד- שימוש במלאכות מסורתיות למטרות אמנות ועיצוב.

 

כפי שכתבתי בהקדמה, תחום האוּמנות נעשה חי ותוסס היום, כאשר הגבולות בינו לבין האמנות והעיצוב הולכים ומיטשטשים. יותר ויותר אוּמנים ואוּמניות מוצאים ביטוי בשדה האמנות, והמלאכות, שנעשו בעבר למטרות שימושיות בלבד, מרחיבות את שימושיהן או – חוסר שימושיותן – למחוזות חדשים. מעצבים ומעצבות רבים משלבים בעבודותיהם אלמנטים המיוצרים בעבודת יד, ופעמים רבות את הייצור עושים\ות בעלי ובעלות מלאכה, ולא הם עצמם. תופעה זו משמרת את ההפרדה בין המעצב או המעצבת מחד, לבין היצרן או היצרנית מאידך.

ערבוב זה של מלאכה וטכנולוגיה, מלאכה ותעשיה או מלאכה ועיצוב חדש יוצר בלבול גדול בין המלאכה המסורתית כפי שהיא, לבין הצורה בה היא מיושמת ומוצגת בעבודה האמנותית או העיצובית. המעצבים והמעצבות בדרך כלל אינם מכירים את המלאכה המסורתית על דקויותיה והקשריה התרבותיים, ולרוב זה גם לא מעניין אותם\ן. הם\ן מתעניינים\ות במראה, ובאפשרות שלהם\ן להתאים את המלאכה או את תוצריה לצרכיהם האמנותיים או העיצוביים. הם\ן מתעניינים\ות בדרך כלל בשינוי של המלאכה ולא בשימור שלה. בדרך כלל העבודה תוצג כ"יונקת השראה ממלאכה מסורתית" וככזאת, מקור ההשראה עשוי להיות כמעט בלתי נראה. (כלומר הקשר בין המוצר המסורתי לבין העבודה האמנותית עשוי להיות לחלוטין לא ברור). דוגמאות כאלה קיימות למכביר.

בחרתי להביא כדוגמא את הכסאות המעוצבים של רמי טריף, ואת מה שנכתב עליהם, כיוון שהם משקפים היטב את הבלבול הקיים, מנקודת ראותי, בתחום.

 

10 11 12

 

בתמונות למעלה ניתן לראות את הכסאות של רמי טריף, בתמונה העליונה,  את השרפרף הקלוע מעשב ים בתמונה האמצעית, וקולע המלמד אותי לקלוע שרפרף מעלי סוף מצוי. 

 

 השרפרף הקלוע המסורתי היה נקלע בצפון הארץ מצמח הסוף המצוי על בסיס שהיה עשוי מעצים מקומיים (הדרים בעיקר) בעבודת יד. השרפרפים היו זהים זה לזה, ושמשו לשימושים עממיים. באזור עזה, השרפרפים נקלעו מחבלים שהוכנו מעלעלי תמר. מיומנות הייצור כללה את הכנת השלד של השרפרף, את איסוף החומר בטבע, את ייבושו, את הכנתו לקליעה, ואת הקליעה עצמה. המיומנות הנדרשת לקליעה בצמח הסוף איננה זהה למיומנות הנדרשת לקליעה בחבל מוכן. (לא כל הפעולות הללו נעשו בהכרח בידי אדם אחד).

 

 

והנה מה שנכתב על הכסאות של רמי טריף (מתוך עמוד העיצוב של YNET  מירי אלזון):

 

המעצב רמי טריף יצר כסאות השואבים השראה משרפרפים אלו : "חשבתי לחבר בין העיצוב העכשווי המתועש לבין הקראפט הפשוט, זה שבא מן הרחוב, שהוא זמין, מוכר ובעל קודים מזוהים ומקומיים שמאפיינים את המזרח התיכון". ואכן, כפי שהוא אומר, התוצר משמר את ערכי העשייה של מלאכה מסורתית, וממזג אותה בעיצוב חדשני מתועש להמונים…. הקליעה נעשתה בחבל אחד מכל צבע, באורך מקורי של 300-500 מטר, וברצף שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים בשנייה. המבנה הזוויתי של שלד הפלדה, השונה מכיסא לכיסא, עוזר לחבל להיתפס טוב יותר על גבי הכיסא ומאפשר את צורת המשחק המגוונת של הקליעה, שיוצרת מראה שונה וייחודי לכל אובייקט. "

 

מתוך דף הפייסבוק של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו  חיפה:

"הפרוייקט מפגיש בין מלאכת היד המסורתית ההולכת ונעלמת לבין עיצוב עכשווי. הוא מנסה לבדוק את היחסים שבין מלאכה (קראפט) ועיצוב, ואת גבולות ההכלאה ביניהם. הכיסאות מתבססים על ריהוט קלוע ומשמר את המלאכה המסורתית ואת ערכי העשייה שלה יחד עם עיצוב חדשני מתועש."

 

המלאכה המסורתית אכן הולכת ונעלמת. אין היום בארץ קולעים העושים שימוש בסוף מצוי לקליעת השרפרף המסורתי. בעל המלאכה ממנו למד רמי טריף בירושלים משתמש בחבל מוכן המיובא מן המזרח הרחוק, ושזור מעשב-ים – צמח שאינו מקומי. זהו כבר שלב ביניים של המלאכה, כלומר –  אין בו כבר שימוש בכל המרכיבים של המלאכה המסורתית, (שימוש בחומר מקומי שנאסף בסביבה של בעל\ת המלאכה) אלא התאמה לתנאי השוק והסביבה של ימינו.

רמי עצמו השתמש בחבל סינטטי, ויצר כסאות ייחודיים, על שלד פלדה.

האמנם ניתן להגיד כי  הכסאות של רמי טריף משמרים את המלאכה המסורתית ואת ערכי העשייה שלה?

 

 

 

 

שני מקרי מבחן, בעזרתם אמחיש את דברי.

 

רקמה

הלבוש המסורתי של הנשים הפלסטיניות עד לראשית המאה ה-20, ובעיקר הרקמה המסורתית היו  בעלי איכות אמנותית יוצאת דופן. החומרים היו משובחים, וחלקם אף מייצור מקומי. הרקמה היתה צפופה, עשירה ומורכבת, וכל אזור התאפיין בדוגמאות ייחודיות ובסגנון משלו. רקמה בצוותא היתה פעילות חברתית מלכדת, והמוטיבים שנרקמו היו פעמים רבות בעלי משמעות סמלית. למרות שהיו נשים אשר רקמו ומכרו את רקמותיהן, המלאכה בעיקרה נעשתה ממניעים חברתיים של מסורת יוקרה וכבוד, ולא נמדדה בכסף. משום כך מידת ההשקעה בכל שמלה יכולה היתה להגיע אף לשנים של עבודה, והתוצאות היו – ועודן – עוצרות נשימה. השתנות אופיה של הרקמה במהלך השנים היתה תהליך טבעי, כתוצאה מחדירה של השפעות שונות והחלפת אופנות, אך באופן כללי עד 1948    השמלות הרקומות היו תעודת הזהות של הלובשת, והעידו על מקום מגוריה, על מעמדה האישי והכלכלי, ועל מידת כשרונה וחריצותה. הערעור המוחלט של החברה הערבית לאחר 48 קטע מסורות אלו בבת אחת.

במדינת ישראל שמלות מסורתיות רקומות כמעט ואינן נלבשות עוד היום, פרט לנגב, שם עוד ניתן לראות ולקנות שמלות הנרקמות בעבודת יד. הן עשויות מבדים סינתטיים זולים, רקומות בחוטים מאיכות ירודה, ובדגמים פרחוניים חדשים, יחסית. חלקן נרקמות באזור חברון, ונמכרות בנגב. שמלות רקומות נלבשות בעיקר על ידי נשים מבוגרות, ולעיתים באירועים חגיגיים. גם בשטחי הרשות הפלסטינית רק נשים מבוגרות לובשות עדיין את השמלות המסורתיות, וייתכן שחלקן אף ממשיכות לרקום אותן. אינני חושבת שיש עוד נערות הרוקמות לעצמן שמלת חתונה.

 בשנים האחרונות שמלות הרקומות בסין או בירדן ברקמת מכונה יכולות להירכש בשווקים במחירים נמוכים, ואין בהן כמובן שום ביטוי לכשרונה של הרוקמת. בחלק מהשמלות הללו דגמי הרקמה מזכירים במקצת את הדגמים המסורתיים. באחרות הקשר למסורת המקומית קלוש מאד. כיוון ששמלות אלו אינן יקרות, הן מאפשרות לנשים רבות ללבוש שמלות מודרניות "עם טעם של פעם". אבל האם ניתן לראות בכך שימור של מסורת? האם ניתן לראות בכך חזרה למסורת?

 

 

שמלות מוצעות למכירה בשוק ברהט, 2017. רקמת מכונה.

שמלות מוצעות למכירה בשוק ברהט, 2017. רקמת מכונה.

 

 

 

לעומת זאת מלאכת הרקמה נפוצה בלא מעט ארגוני נשים. ארגונים כאלה נמצאים בעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית, במחנות פליטים בירדן ובלבנון, אך גם בישראל – בעראבה, בלקיה, ובעיירות נוספות בנגב יש עמותות (או עסקים) העוסקות ברקמה. הרקמה היא חלק מפעילות כוללת של העמותה, שנועדה לשיפור מעמד האישה. עיקר הרקמה מתבצעת על ארנקים, תיקים, צעיפים, ומוצרים קטנים אחרים לשם מכירה לתיירים, ומיעוטה על שמלות, שהן כמובן יקרות יותר. דגמי הרקמה, הבדים, הצבעים והמוצרים הנרקמים דומים למדי ברוב הארגונים. הרקמות נעשות על בדי גבינה בעלי רווחים גדולים, ואינן צפופות, לעומת הרקמה המקורית, שהיתה נרקמת על בדי כותנה צפופים בעזרת קנווה. הסיבה לכך היא החיסכון המשמעותי בזמן, שמאפשר למוצרים להימכר במחירים סבירים. (התשלום אותו מקבלות הנשים נמוך מאד ביחס לכמות העבודה המושקעת, אך עם זאת יש ערך מוסף לעבודה הנעשית בבית בזמן הפנוי, ולפעילות החברתית והחינוכית אותה מקיימת העמותה. הארגונים הללו עוזרים לנשים שללא עבודת היד אולי לא היו מתפרנסות כלל). ההקשר של הרקמה כפי שהיא נעשית בעמותות שונה לגמרי מן ההקשר המסורתי שלה, והמוצרים גם הם שונים לגמרי. בעמותת רקמת המדבר בלקיה הנשים יוצקות לרקמותיהם גם משמעויות חדשות, המתאימות לאג'נדה הפמיניסטית שלהן.

 

 

 

14

 

 

האם ארגוני הנשים  משמרים את המלאכה המסורתית?    

 

 

הרקמה בארגוני הנשים היום רחוקה מלבטא את העושר הצורני והעיצובי של המלאכה הקדומה, ומכל הבחינות היא נופלת ממנה. אך להבדיל ממלאכות אחרות, שלא נחקרו כלל, הרקמה הפלסטינית נחקרה הן במובן הטכני הן במובן התרבותי. דגמי הרקמה תועדו, לפחות בחלקם, מתוך הקשרם המקומי והתרבותי. אוספים מפוארים של שמלות מצויים באופן מרוכז אצל אספנים ואספניות ברחבי העולם. ברקמת הצלבים, הצד המעשי הינו פשוט למדי. אין (ככל הידוע לי) סודות נסתרים במלאכה זו. אני מאמינה  שאם יהיה תקציב לשחזור דגמי רקמות עתיקות רוקמת מיומנת תצליח לשחזר היום את הרקמה המסורתית אם תידרש לכך.

השימוש שנעשה היום ברקמה להעברת מסר לאומי משמעותי גם הוא, כפי שכותבת אליזבת פרייס בספר "רוקמות חיים" :  "אחרי 48 הרקמה נעשתה לסמל לאומי המשקף את התרבות הפלסטינית שמלפני הנכבה. כאשר המוני פלסטינים חיים בגלות ובמחנות פליטים, השיבה לאומנות מסורתית נעשית גם מתוך נוסטלגיה ורומנטיקה. הסגנון החדש של הרקמה הוא ערבוב של כל הסמלים הישנים. הצבעים והדוגמאות שבמשך מאות שנים נקשרו לאזור מסוים או אפילו לכפר מסוים עורבבו ביחד בצורה פרגמטית כדי לייצג תרבות פלסטינית אחידה. הרקמה שרדה, אך היא עברה שינוי – ממלאכה כפרית לביטוי של לאומיות"   (מאנגלית. התרגום שלי)                                                                                                                                                   ארגוני הנשים במדינת ישראל אמנם אינם מדגישים במוצהר צד זה של הרקמה, אך לדעתי הוא קיים גם שם באופן מובלע. יותר מזה – דוגמאות קנויות לרקמה, עליהן מצוירות סצינות נוסטלגיות מחיי הכפר הפלסטיני, נמכרות בחנויות גם בארץ. מובן שדוגמאות אלו אינן מסורתיות, אלא עושות שימוש ישיר ברקמה כנושאת סמלים לאומיים.

 

 

 

רקמת סצינות מחיי הכפר הפלסטיני

רקמת סצינות מחיי הכפר הפלסטיני

 

 

   הביטוי החזק ביותר של לאומיות דרך הרקמה היה בדמות שמלות ועליהן רקומים דגלי פלסטין. שמלות כאלה היו נפוצות בזמן האינתיפאדה הראשונה, בשנות השמונים וכונו שמלות אינתיפאדה. היום, נשים פלסטיניות (וגם לא) הרוצות להצהיר על הזדהות ועל גאווה בלאומיות הפלסטינית, תלבשנה שמלות מסורתיות רקומות לארועים פומביים. מגמה נוספת, היא שימוש ברקמה לעיטור של בגדים מודרניים. נשים עירוניות בעלות מודעות לאומית, לא תלבשנה את לבוש הפלחיות המסורתי, אלא בגדים מעוצבים בני זמננו, כמו חליפת מכנסיים או ג'קט קצר, המעוטרים בדגמים של הרקמה המסורתית. בדרך זו הן אוחזות במקל בשני קצותיו – גם מפגינות את שייכותן להווה, וגם משתמשות במסורת הפלסטינית של לבוש רקום ברקמה עשירה.  

 

 

נשים מודרניות לובשות בגדים עליהן נתפרו רקמות מסורתיות ישנות.

נשים מודרניות לובשות בגדים עליהן נתפרו רקמות מסורתיות ישנות.

 

 

 

 קליעת סלים.

הסלים הפלסטיניים המסורתיים התחלקו לארבע קבוצות עיקריות. סלים קשים מחזירי זיתים וענפי אלת המסטיק  היו נפוצים בכל אזורי ההר והגליל. סלים קשים מעבקנה מצוי  נעשו בעיקר בידי גברים באזורים מסויימים ליד מקורות מים בשומרון, לאורך בקעת הירדן וכן בעזה. סלים רכים בשיטת הליפוף מקש חיטה  נעשו בידי נשים בלבד בכל אזורי הארץ. סלים רכים מעלעלי תמרים נקלעו בעיקר בסיני. הקליעה נעשתה תמיד מחומרי הגלם המצויים בסביבה הקרובה של הקולע או הקולעת, ואיסוף חומר הגלם בעונה המתאימה היה חלק מעבודת הקליעה ומן המיומנות הקשורה בה. הקולע או הקולעת היו צריכים לדעת באיזו עונה נכון לאסוף את החומר, איך לברור אותו וכיצד להכין אותו לקליעה.

קליעה מסורתית זו כמעט חדלה להתקיים בימינו. קולעים מסורתיים בודדים נותרו בשטחי הרשות הפלסטינית, וקולעות מעטות עדיין עובדות בקש בשטחי הרשות, ומעטות עוד יותר בכפרים בודדים בישראל.

 

החל משנות השמונים, התחילה להתפתח בארץ קליעה חדשה, המנצלת את סנסני התמר כחומר הגלם העיקרי. סלי הסנסנים אינם חזקים כמו הסלים של הזית או הקנה, אשר שימשו סלי עבודה לצרכים חקלאיים. הם מתאימים מאד לתקופתנו – כסלי נשיאה קלים, למטרות אחסון ולנוי. איסוף הסנסנים פשוט יותר מאשר איסוף החומרים המסורתיים, הדורש יותר ידע ויותר זמן. לעומת זאת בעוד הזיתים ואלות המסטיק זמינים מאד באזור הגליל, איסוף סנסני תמר מצריך נסיעה מיוחדת, לכל מי שלא מתגורר\ת באזור בו גדלים תמרים. ושוב – הקליעה בסנסני תמר איננה הקליעה המסורתית של הארץ.

בשנת 2008 יזמה העמותה "סינדיאנת הגליל" פרוייקט תעסוקתי לנשים בכפר מנדא, המתבסס על קליעת סלים. מנהלות העמותה הן שתי נשים יהודיות, ומדריכת הקליעה שהדריכה את הנשים היתה מתלמידותיו של הרצל אוסטר, אשר פיתח את שיטת הקליעה בסנסני תמר. הרצל מעריץ את שיטות הקליעה ואת המסורות האירופאיות, והוא עובד בסנסני התמר בצורה דומה. להבדיל מהקולעים הפלסטיניים, היושבים על הארץ ומשתמשים ברגליהם ובפיהם, וכלי העבודה היחיד שלהם הוא הסכין, הרצל מלמד עבודה תוך ישיבה על כסא, ותוך שימוש במזמרה ובכלי עזר נוספים. שוני זה אולי נראה שולי, אך בעיני הוא מסמל את ההבדל בין המזרח התיכון לאירופה.                                        

הסבתות של נשות כפר מנדא לא קלעו בסנסני תמר. הן קלעו בקש חיטה, אותו קצרו בשדותיהן. הסבא של אחת מנשות הקבוצה היה קולע בחוטרי זיתים ובאלת המסטיק, וכמוהו גם קולעים וקולעות אחרים מהאזור, המשופע בעצי זית ובאלות.  הקליעה הפלסטינית המסורתית ביטאה קשר עמוק לאדמה, בהיותה מקומית במובן הצר ביותר של המילה. קולע או קולעת הסלים אספו את החומר ליצירתם באזור הסמוך לבית, בשדותיהם ובכרמיהם.   

 

 

 

 ג'מעין - נשים קולעות סל מסורתי מזית.

ג'מעין – נשים קולעות סל מסורתי מזית.

 

 

נשות הפרוייקט התעסוקתי למדו לקלוע בנצרי רטאן – חומר המיובא מהמזרח הרחוק, ובסנסני תמר, אותם קיבלו או קנו מקיבוצים בעמק הירדן – הרחק מביתן. לא עוד הקשר לאדמה הקרובה…           הן התרגלו לקלוע ליד שולחן או בישיבה על כסא, כפי שנהוג באירופה. לא עוד ישיבה על הארץ… הן הגיעו לרמת קליעה טובה מאד, וחלקן אף מלמדות היום קליעה. אך את הקליעה המסורתית שהיתה רווחת באזורן הן לא למדו, ולא נעשה כל מאמץ מצד הארגון ללמדן. (אף שהיו הזדמנויות לכך)

 

 קליעה בסינדיאנת הגליל

קליעה בסינדיאנת הגליל

 

 

פרוייקט התעסוקה של סינדיאנת הגליל הוא פרוייקט תעסוקתי הנועד להעצמת הנשים. הוא אינו פרוייקט של שימור הקליעה המסורתית. יחד עם זאת, בפרסומים שלה נכתב:

"סינדיאנת הגליל סחר הוגן משלבת פעילות מסחרית עם שימור המסורת הייחודית לאזורנו, ועבודה בקרב הקהילה". בראיון שנערך עם משתתפות הקורס אחת הנשים אומרת: "כששואלים אותי מה המטרה, אני עונה: לשמר את המסורת דרך השבת אומנות הקליעה שעסקו בה אבותינו."

כאשר רעיונות של שימור מורשת אבות (או אמהות) נתפס כרומנטי ועשוי למכור, קל להכהות את הגבולות ולטשטשם. סנסנים, זיתים, קש –  מה זה משנה, העיקר ההכנסה. מבחינת שימור המלאכות, השאלה היא מה יישאר – הן בידע המעשי, הן בתודעה. החלפת מסורת מקומית בשיטת קליעה אחרת, הדורשת פחות מיומנויות, לא רק שאינה תורמת לשימור המורשת, אלא למעשה – להשכחתה. אמנם נשות הפרוייקט המבוגרות מודעות היטב לעובדה שהקליעה בסנסנים איננה הקליעה המסורתית, אך בעוד עשרים ושלושים שנה, מי יזכור זאת? זכרונותיהם של הילדים והילדות בכפר מנדא מן הקליעה עשויים להיות… סנסנים שהובאו מעמק הירדן…

 

סיכום

 

אני מקווה שהצלחתי לחשוף במאמר זה כמה שאלות המצריכות דיון בנוגע לשימור מלאכות מסורתיות. לצערי, אין לי הרבה שותפים ושותפות לדיון זה, מכיוון שנושא שימור המלאכות המסורתיות אינו עולה לסדר היום בשום מוסד.

לקחתי על עצמי את נושא שימור המלאכות המסורתיות של אזורנו כמשימת חיים, מתוך אמונה בחשיבות של הבנת השורשים התרבותיים, ככלי ליצירת מכנה משותף, הבנה וקירוב לבבות.

אם מי מן הקוראים או הקוראות י/תוכל לקשר אותי לגורמים העשויים להיות מעוניינים לתמוך בנושא זה – אהיה אסירת תודה. 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות –

 אתר אונסקו – שימור המורשת הלא מוחשית  http://www.unesco.org/culture/ich/en/traditional-craftsmanship-00057

מסע אחר – טירה חדשה בצרפת

 http://www.masa.co.il/article/528/%D7%98%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA/                                                                               

  שחזור קרב קרני חיטין

https://www.horns-hattin.com/  

הכסאות של רמי טריף 

האתר של בצלאל www.bezalel.ac.il/news/item/?id=1870                                                                                                   

http://xnet.ynet.co.il/design/articles/0,14563,L-3085164,00.html

 

Palestinian Costume: Shelagh Weir

 

Embroidering a life: Palestinian Women and Embroidery: Elizabeth Price

מחשבות על קראפט – המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בשיתוף המחלקות לעיצוב קראמי וזכוכית ועיצוב תעשייתי, בצלאל. הוצאת רסלינג 2015                                                                                                  

 

אתר מוזיאון העיצוב חולון   http://www.dmh.org.il/heb/magazine/magazine.aspx?IssuesId=5&id=90

 

https://www.old-crafts.co.il/ אתר שימור מלאכות מסורתיות    

גילעת יעל – רוקמות אומה – ארגוני נשים כפטרון האמנות העממית הרשמית.

בתוך: נשים יוצרות בישראל, 1970-1920. עורכת: רות מרקוס. בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2008 

 

http://atmag.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA

אני לא ציונית: ראיון עם רות דיין מאת אורטל בן דיין, עיתון "את" נוב. 2014

קליעה מדור לדור – על מסורות הקליעה בארץ – יונית קריסטל (יצא לאור בע"ה 2018)

כתיבת תגובה