לפני כמה ימים פנו אלי בהצעה להשתתף ביריד מזון לפני ראש השנה בתל אביב. ההצעה התייחסה למכירת מוצרים שהם פלסטיניים מסורתיים ואינם מוכרים לציבור הרחב, או שקשה להשיגם בישראל באיכות טובה.
מדובר בעיקר בתוצרת הענבים של צפון הר חברון – דיבס (דבש ענבים) מלבן (ממתק טבעי הדומה ללדר אך ציוצר מענבים) ושדה – (מזון/תרופה בעל סגולות חיזוק והבראה), ובתוצרת החלב של דרום הר חברון – ג'עג'יל (ידוע בשם קישק או עפיג) וסמנה – (חמאה מזוקקת). אלו הם מוצרים שמאריכים חיים גם מחוץ למקרר, ולכן ניתן לשווק אותם גם שלא בעונה. כמו כל מוצר מסורתי – לכל אחד מהם יש סיפור וערך תרבותי. כתבתי באופן מפורט על הייצור שלהם, ותוכלו לקרוא עליהם באתר שלי במאמרים
תנאי היריד טובים, וזו שהציעה לי אמרה: "אני בטוחה שהמוצרים ייחטפו". ייתכן. בהחלט ייתכן. שמעתי שקישק נעשה מבוקש במסעדות המחשיבות את עצמן (בצדק גמור כמובן) ושבקונדיטוריות מובחרות מחפשים/ות דיבס איכותי (ללא סוכר). אם אמכור ביריד מן הסתם גם אני ארוויח, כי כדרך הסוחרים/ות – לא אמכור במחיר בו אני קונה. אם נצליח למכור הרבה גם היצרנים/ות ירוויחו, מה גם שהקושי העיקרי שלהם/ן הוא לשווק מחוץ למרחב הכפרי שלהם/ן. הכל נשמע טוב, ובכל זאת – משהו מרגיש לי לא נוח.
בשלושת השבועות האחרונים פרסמתי שוב ושוב באתר שלי ובפייסבוק את הסיור לצפייה ולימוד של הכנת הדיבס והמלבן. ממש עוד מעט העונה, ובאמצע ספטמבר אפשר לראות את רוב זני הענבים – גם המקדימים וגם המאחרים. זוהי הזדמנות לבקר אצל משפחה פלסטינית ששמחה לארח אותנו ולהראות את כל התהליך של הייצור בלי לשמור סודות. עד כה היו מעט מאד תגובות, וכמעט שאין הרשמה. נכון, זה מחוץ לגבולות הקו הירוק, ואולי יש כאלה שפוחדים/ות להגיע.
ובכל זאת – אני יודעת שיהיה לי קשה בפנים לעמוד ולמכור את המוצרים שלהם/ן בתל אביב, כשאני יודעת שמה שבאמת חשוב לי זה להביא את הא/נשים של תל אביב אליהם/ן. (אני כותבת תל אביב רק כשם כולל למרכז הארץ, הסיורים כמובן מיועדים לכלל הציבור מכל רחבי הארץ).
כי הסיורים הללו נועדו להכרות – לא רק עם המוצרים, אלא גם ובעיקר – עם מי שמייצר/ת אותם, ועם תהליכי הייצור, ועם תנאי החיים של אלו שמייצרים/ות אותם, ועם המורשת. מכיוון שזוהי תעשייה ביתית קטנה ואמיתית עומדים ועומדות מאחוריה א/נשים שעובדים/ות קשה מאד כדי לייצר מוצרים שהופכים נדירים יותר ויותר. הרווח מהמוצרים הללו קטן מאד, יחסית לשעות העבודה הרבות המושקעות בהם. אם תראו – תבינו. המחיר בו המוצרים נמכרים לא משקף את ההשקעה האמיתית, אלא את המצוקה הכלכלית ואת הנורמות ואת הסטטוס קוו ואת המסורת.
וכן, אני רוצה לשמר את מסורות הייצור הללו. חשוב לי שהידע – איך לעשות את הדברים הללו ימשיך להתקיים גם בעולם המעשה והחומר. (כלומר לא רק במאמרים). אבל לא בגלל המצוקה אלא בגלל הרצון.
יצירת ביקוש גדול למוצרים הללו עשוייה אולי להיות אחת הדרכים לכך. אבל היא עדיין תשאיר את היצרנים/ות נסתרים/ות אי שם בפלסטין. מאחורי גדרות של חוסר הכרות חוסר ידיעה וריחוק. למכור את המוצרים שלהם ביריד בתל אביב אומר מבחינתי לקחת מהם/ן משהו, שמבחינתי הוא לא רק סחורה – הוא מורשת –להעביר אותו לתל אביב ולהפוך אותו רק ל"סחורה".
לכן אני מרגישה לא לגמרי נוח. כי אני רוצה לעשות את התנועה ההפוכה. אני רוצה להאיר ולשים את הזרקור לא רק על המוצר אלא על היצרנים/ות ועל הסיפור, ועל המסורות שלהם/ן. אני רוצה ליצור מפגש, הכרות, לימוד. העברה של ידע ממקור ראשון – ממי שזו המורשת שלו/ה, למי שבא/ה ללמוד ממנו/ה. אני מרגישה שעבור הידע הזה, שהולך ונעשה נדיר יותר ויותר, מגיע להם/ן לקבל תשלום, שהוא גדול יותר מאשר התשלום עבור היותם "רק" יצרנים/ות. כי הם/ן מורים/ות!!! גם אם זה לא נראה להם/ן כך – הם/ן משמרים ידע חשוב. והסיורים המביאים א/נשים אליהם הביתה מצליחים לעשות את זה – להפוך אותם/ן באותו היום מיצרנים/ות למורים/ות, ולשלם להם/ן עבור הידע, ולא רק עבור המוצר. זה משתלם יותר, גם להם/ן, ואני חושבת שגם לאלו שבאים/ות לסיור.
כי העולם המודרני מנתק אותנו מחומרי הגלם, מהאדמה, מתהליכי הייצור. החקלאות המודרנית מטפחת זנים חדשים, עוד ועוד. השוק המודרני והגלובליזציה מביאים לנו סחורה מכל העולם ומשכיחים מאיתנו את מה שיש – או – היה לנו כאן. בסיור כזה יש הזדמנות למי שבא/ה – אפילו אם רק ליום אחד – להתחבר חזרה.
אם אבוא לשוק ולא יהיו סיורים, אני ארגיש רע, אני ארגיש שאני מצטרפת אל העולם המודרני המנתק. אבל אולי דוקא אם יהיו השנה יותר סיורים, יהיה לי בסדר להגיע גם ליריד התל אביבי. משהו כמו – בואו לסיורים ואבוא לשוק…
הי יונית,
יש לי שתי הערות:
1. לגבי ההשתתפות בסיורים – הסוג הזה של הסיורים תפור בדיוק עבור מנעד ההתעניינויות שלי, אבל, לצערי, מה שמונע ממני להשתתף (ובכלל לבקר בגדה) הוא הפן הביטחוני. אני משערת שאת מודעת לבעיה זו.
2. לגבי המסחור של המוצרים: אם את מאמינה שמסחור המוצרים של היצרנים הפלשתינים יועיל להם וגם ישמר את התעשייה הביתית – כי אז זו מצווה לנסות להשיג את אישור משרד הבריאות ולשווק את המוצרים בארץ. יתכן שאם אינך רוצה להתעסק בפן המסחרי של העניין, ימצא מישהו אחר שדווקא מעוניין בפן הזה וזה לא חטא גם לעשות רווח ואולי זה יאפשר ליצרנים הפלשתינאים לשווק במחיר יותר הוגן.. זה אמנם לא משיג את כלל המטרה (להכיר לציבור הישראלי את המלאכות העתיקות הללו) אבל לפחות יהיה פעילות מבורכת שתשיג חלק מהמטרה (לשמר את המלאכות הללו ולאפשר ליצרנים רווח הוגן).
ובכלל – תודה רבה על הפוסטים שלך המעניינים והמאלפים
עטרה שלום
הדבר היחיד שיש לי להגיד לגבי הפן הבטחוני הוא שלהתניע את המכונית ולנהוג בה בכבישי הארץ
זה אחד הדברים הכי לא בטיחותיים שאיש או אישה יכולים/ות לעשות, ולמרות זאת רובנו עושות/ים זאת…
אני יכולה לגמרי להבין את הפחד, גם אם בסטטיסטיקה מספר הנפגעים/ות בתאונות הוא גדול בהרבה
המהסיור מיועד למי שלא פוחד/ת ואני ממש ממש לא מנסה לשכנע את אלו שפוחדים/ות. אני אפילו כותבת בפירוש שצהל לא ממליץ לישראלים/ות לבקר בכפר.
לגבי העניין השני – בהחלט. אם יימצא מישהו או מישהי שירצו לשווק את המוצרים אשמח לעזור.
משרד הבריאות הישראלי לא יתן אישור – זה ברור ואין אפילו מה לנסות. אבל אולי יוכל להכיר באישור של משרד הבריאות הפלסטיני, אם יינתן.