ישן מפני חדש תוציאו?

 

 

נכתב  בסוף סוכות תש"ף, תוך כדי עבודה

 

 

אני שוב עובדת על עמוד קלוע ענק. 2.40 מטר גובה ו-60 ס"מ קוטר, ושוב – זה שואב אותי כל כולי בתהליך מרתק מאד. כבר הכנתי שלושה כאלה לתערוכות שהיו ב2016, וגם אז זה היה משמעותי ואינטנסיבי. מלפני סוכות, ובמהלך כל ימי החג אני קולעת יום יום חלקים גדולים מהיום. בחוץ חם נורא, ואני עובדת בתוך הבית. הבית הקטן שלנו שוב נראה כמו יער לאחר גיזום מסיבי. אין מקום לעבור בו בין הכניסה למטבח, וצריך או ללכת מסביב או לדרוך על ערימות של ענפים. אבל הריח… הא, איזה ריח נפלא של צמחים ממלא את החלל!  כל לילה הידיים שלי כואבות, הגב שלי דואב, והלב שלי מתרונן. כל בוקר אני מתעוררת אל פרפורי יצירה, התלבטויות, ותחושות משונות. אי שקט, חוסר השראה, השראה, ניסיונות, קליעה, חוסר שביעות רצון, פירוק, ושוב קליעה. סיפוק, המשך, וחוזר חלילה. הכל מתערבב.

לקלוע עמוד של 2.40 מטר זה ממש ממש לא כמו לקלוע סל. כשאני קולעת סל, אני בדרך כלל יודעת מה אני עושה. הקליעה עצמה היא פעולה ריתמית החוזרת על עצמה במקצב קבוע. זה מרגיע מאד. ממכר אפילו. 

את העמוד הזה ידעתי כבר די מזמן שעלי לקלוע, כי הצעתי אותו ביחד עם אחותו הקטנה הקלועה מסנסני תמר לתערוכה, וקיבלתי תשובה חיובית. אבל כדי לקלוע חיכיתי לסתיו, שקצת יתקרר, וגם – זו העונה בה אני אוהבת לאסוף חלק גדול מחומרי הקליעה שלי. בהתחלה חשבתי לעצמי: "עשי סקיצה! ציירי את הדוגמאות מראש, ואז פשוט קלעי בשקט. אבל לא הצלחתי. וגם –  לא באמת יכולתי לדעת מראש אילו חומרי קליעה יעמדו לרשותי בפועל. מה אמצא השנה ובאילו כמויות? מה יהיו הצבעים של החומרים החדשים שאאסוף? איך ישתנו הצבעים של החומרים הישנים והיבשים שיש לי לאחר ההשריה? אילו מהחומרים הרבים שיש לי באחסון יהיו טובים לאחר ההשריה, ואילו יתפוררו או יישברו? בחומרים טבעיים תמיד יש הפתעות. הערבות שאספתי בצפון – כולן נשברות. (אוף! הצבע שלהן כל כך יפה) הזיתים שאספתי בכרם של א. שינו צבע ונראים לגמרי אחרת מהזיתים של ע. חלק מהחרובים נראים לאחר ההשריה אדומים ממש כמו אלת המסטיק, וחלק נראים שחורים. ומה החומר המשונה והארוך הזה? למה לכל הרוחות לא כתבתי מהו ואיפה ומתי אספתי אותו? וזה? וזה? וזה? והנה – על זה כבר כן היה כתוב, אבל בזמן ההשרייה זה נמחק, או שהנייר עליו זה היה כתוב התפורר במים. למה אני לא יותר מסודרת?

 

 

אלה הם רק חלק מהחומרים ששלפתי מהאחסון…

 

 

 

 

אמנות או עיצוב?

 

לא, לא יכולתי באמת לתכנן מראש. וגם – זאת פשוט לא אני. בקורס משנה חיים (עבורי) שעשיתי פעם בליבוד אצל נטע אשוח היא הסבירה שזה בדיוק ההבדל בין מעצבת לאמנית. מעצבת עובדת עם הראש, ומתכננת, וחושבת, משרטטת ומתאימה את המוצר שהיא יוצרת למטרה ספציפית. ואמנית עובדת מהבטן. מחפשת, מוצאת כיוון ואז משנה תוך כדי יצירה. ושוב מחפשת, ומשנה, ומפרפרת, וחוזרת, ומרגישה, ומתלבטת. מן הסתם בדיוק כמו מה שקורה לי עכשיו בימים אלו. זה הזמן בו אני נותנת לאמנית שבי להשתלט לי על החיים. האמנות איננה מרגיעה. היא לא מביאה שקט. היא מעוררת. וזה כמעט הפוך ממלאכות מסורתיות, אשר שומרות על סדר קבוע, על מסגרת מסורתית עם חריגות מינימאליות.

 

העמוד שאני קולעת עכשיו נועד לעורר מודעות לקליעה הפלסטינית המסורתית ההולכת ונעלמת. אמנם אני חושבת שעשיתי את זה ממש טוב בספר שלי (אם במקרה עוד לא קניתם/ן אז כאן הפרטים עליו), אבל עבודת אמנות עושה את זה בדרך אחרת לגמרי כמובן. ההשתתפות בתערוכה היא הזדמנות לעורר את העניין, ולהצביע על ההבדל בין קליעה בסנסנים לקליעה בחוטרים ובענפי עצים ים-תיכוניים.

 

אני בסל והסל בי…

 

 

הקליעה שלו מעוררת גם בתוכי הרבה שאלות, וקצת תשובות. למשל – למה אני עובדת כך, ולא כמו הרבה בעלי ובעלות מלאכה מסורתיים, שכאשר הם/ן מתכוונים/ות  ליצור משהו הם/ן פשוט הולכים/ות ואוספים/ות או מייצרים/ות את מה שהם/ן צריכים/ות עבור הדבר המסויים הזה – יהא זה סל או שטיח או שמלה רקומה. ללא אגירה של חומר. לכל יצירה – אוספים/ות את החומר שלה. ואילו אני – כל כך הרבה חומר אוגרת. סככת החצר שלנו עמוסה לעייפה בכמות עצומה של חומרי קליעה. אני אוהבת לאסוף אותם, ואיסוף חומרים בטבע הוא גם אחד הבילויים המשותפים של בן זוגי ושלי. (כן, יש זוגות שמבלים במסעדה או בצימר, ואנחנו מבלים עם מזמרות בסבך אלות המסטיק). ואני גם אופורטוניסטית, וגם לא אוהבת לנסוע נסיעות מיוחדות. אז אם אני עוברת איפשהו ובזוית העין רואה צמח מעניין, ויהא זה בקמפוס הטכניון או ברחובות ירושלים או בצדי הדרך בה עברתי – מזמרתי איתי… וכך נאסף אצלי חומר. וכשהרבה חומר טבעי נאסף ברור שיהיה גם בלאי. חלק ייאכל, חלק יתקלקל, אין מנוס.

אז אחד הדברים שהבנתי, זה שאחת הסיבות קשורה לכך שאני… משמרת. במילים אחרות – אוספת, שומרת, וזורקת מעט מאד.

כמובן שיש בכך גם יתרונות גדולים. הנה עכשיו. יש לי עבור העמוד חומרים שאספתי במשך כמה שנים במקומות שונים בארץ. זה נותן לי מגוון גדול של צבעים לעבוד איתו. אילו הייתי צריכה לאסוף בבת אחת חומרים בכל כך הרבה גוונים ולהסתמך רק על עבודה בחומר טרי הייתי צריכה אולי חודש שלם של נסיעות לאיסוף חומר ולהכנתו, וגם אז לא בטוח שהיינו מצליחים לאסוף  עכשיו חומר בכל הצבעים הללו.

 

 

זו רק ההתחלה. ראו כמה הרבה צבעים

 

 

זכורה לי גם פעם בה ביקשו ממני להנחות פרוייקט מחצלות באחד מבתי הספר בטבריה. חודש שלם בו שתי כיתות ה' קולעות מחצלות שלוש פעמים בשבוע. לשם כך צריך המון המון חומר יבש. במקרה… היה לי במחסן, ויכולתי להיענות בחיוב לבקשה. (זה היה פרוייקט מוצלח ביותר, שהשפיע עלי מאד, וגם על התלמידים/ות)

וכמובן – אני גם מלמדת, ולסדנאות יש צורך בהרבה חומר. כמה מתאים למי שבלאו הכי אוהבת לאסוף ולשמור…

בסופו של דבר זהו אותו השורש, שמניע  אותי גם לשימור מלאכות מסורתיות. חוסר הרצון לשחרר את העבר, ומתן החשיבות למה שכבר נמצא. זו מגמה הפוכה מאד לקצב המטורף בו היום טכנולוגיות ומכשירים שונים "משתדרגים" ומוחלפים בחדשים יותר.

 אבל…

את כל זה אני כותבת, כיוון שתוך כדי הקליעה של העמוד הזה, אני מרגישה גם הנצה של משהו אחר. איזו שמחה על כך שכל כך הרבה מהחומרים שהיו שמורים אצלי נקלעים בתוכו, ומפנים מקום בסככה שלי. זאת הזדמנות ליצור סדר חדש. לארגן את החומרים שנשארו, ולהחליט שמעכשיו אכתוב באדיקות על כל חומר מהו ומאיפה הוא ומתי נאסף.

 ומשהו גם מתחיל להבשיל גם בצד השני… כלומר בצד של העבודות הגמורות. גם אותן אני שומרת. אני אוהבת להיות מוקפת בעבודות שלי. זה נשמע קצת נרקיסיסטי, אבל באמת – הרבה פעמים אני ההשראה של עצמי. העבודות הגמורות שלי מזכירות לי רעיונות אחרים שהיו לי כשיצרתי אותן. כי כל יצירה היא גם ויתור על כל הדברים האחרים שהיא יכולה היתה להיות…

אני לא מאלה שזורקות עבודות שאינן מושלמות. אני שומרת אותן, רואה את הפגמים והטעויות, ובפעמים הבאות מנסה לזכור. ויש גם עבודות שאני ממש ממש אוהבת והן מושלמות בעיני. אני אוהבת להסתכל בהן. אוהל הקליעה שלי מלא ועמוס. לפעמים הא/נשים שנכנסים/ות לשם מגיבים/ות בעוצמה, ומרגישים/ות כאילו עברו לעולם אחר. זה די מרגש עבורי. אבל… זהו אוהל. והמקום בו מוגבל, והוא גם לא תמיד מיטיב עם כל העבודות.  לפעמים עבודות שהיו מוצגות בגלריות מכובדות ואפילו כאלה שזכו בפרסים חוזרות אלי ומשוכנות אחר כבוד… באוהל, ביחד עם כל הסלים הפשוטים והפגומים, וערימות הענפים והעצים שאני אוספת כי הן הבטחות לעתיד וכי יום אחד אני בטח אעשה מהם משהו…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתי התמונות הללו צולמו באוהל שלי על ידי הצלמת סיגל בראל, שברגע שנכנסה לא יכלה להפסיק לצלם…

 

 

וכאן, אם תשימו לב תראו שלושה גוזלים שבקעו בתוך קן שנבנה בתוך הסל הקלוע שלי. זאת היתה עבודה שהוצגה במוזיאון בעכו לפני כמה שנים…

 

 

אז תוך כדי קליעה של העמוד אני מבינה שבעצם משהו משתנה. ממש עכשיו. זה סתיו, ועונת גדיד התמרים. משנה לשנה מטעי התמרים מזן "אמרי", שהוא הזן האהוב על מרבית הקולעות/ים הולכים ומתמעטים. בכל שנה נעקרים עוד מטעים, ובשנה – שנתיים האחרונות נדמה לי שיש בקרב יותר ויותר קולעים/ות איזו הבנה שסנסנים זה לא הכל… שיש פה עוד המוני חומרים לקליעה, ששימשו באופן מסורתי לפני שהתחלנו להשתמש מחדש בסנסנים. וגם חומרים אחרים, חדשים. והעמודים שלי, שנועדו להגיד את זה, אולי יכולים להירגע קצת. וגם אני. אמרתי את זה כבר בספר, ואמרתי את זה בתערוכה שורשים וכנפיים, (קישור לתמונות כאן ) ואמרתי את זה עם העמודים הקודמים. אולי די. אולי אני יכולה לשחרר. לקלוע עמוד נפלא מהמון חומרים רק כי אני אוהבת? כי התהליך מקסים אותי, ומעורר אותי, ומפרפר בי פרפורי יצירה. ואולי בכלל זה זמן להתחדש, ויכולים להיות לכך כל מיני ביטויים.

 הביטוי הראשון, שהתחלתי לחשוב עליו הוא לעשות מכירה של העבודות שלי. לא רק עבודות הקליעה. לא תאמינו כמה הרבה דברים יש אצלי. צמר, וסוודרים, וכלמיני דברים סרוגים, וחולצות שהדפסתי וצבעתי בצמחים,

ואריגות מיוחדות. הכל שמור וארוז ומחכה לרגע בו אסכים לשחרר… כלומר – באמת אסכים לפרום קצת את חוטי הזהות וההזדהות שקושרים אותי לעבודות שלי.

אני עוד לא שם, אבל זה מתבשל. אולי לקראת תרגום הספר שלי לאנגלית. בינתיים – מי שהסתכל/ה בתמונות שלי עם העמוד יכול/ה אולי לראות שהסתפרתי. וגם זה קשור. משך שנים היתה לי צמה ארוכה נצחית. בשנה שעברה ביום הולדתי – הסתפרתי, ואת השיער שנגזז… שמרתי. ארגתי ממנו אריג קטן, שתלוי על הקיר בבית.

 

 

 

 

 

קווצת שיער אחת השארתי ארוכה למזכרת. כי אני …משמרת. השנה הסתפרתי שוב. את כל מה שגדל השנה – חתכתי, אבל את קווצת השיער הארוכה השארתי, שיהיה לי לקלוע… הבוקר כשהסתכלתי במראה הבנתי את הקשר לחוסר הויתור המלא על מה שהיה. כן, זה עוד שם. וזה בטח עוד יהיה וילווה אותי בדרכים שונות. אני משמרת, בכלמיני דרכים…

מרבית העבודות שלי קשורות במתח הזה, בין המשמרת שבתוכי לבין האומנית היוצרת והמחדשת.

 

העמוד הזה, שאני לגמרי לכודה עכשיו בקליעתו, עוזר לי באיזשהו אופן לסגור מעגל שאיננו מעגלי. הקליעה היא ספיראלית, וגם הזמן.

לפני שכתבתי לאוצרות התערוכה את הרציונל וההסבר על העבודה קראתי שוב את מה שכתבתי כאן לפני התערוכה ב2016.

 (למתעניינים/ות במיוחד זה כאן https://www.old-crafts.co.il/Qi

ממש הזדהיתי עם עצמי…

את תמונת העמוד הגמור אינני מראה כאן, כי התחייבתי לא להציגו לפני התערוכה. הוא יצא מקסים. לפתיחת התערוכה שתהיה בעוד כמה חודשים כמובן שתקבלו הזמנה.

וגם – היכונו היכונו… מתישהו יבוא גם שחרור העבודות…

 

והנה אפילוג… נכתב כעשרה ימים אחרי שסיימתי לקלוע

 

זוכרות/ים את תמונת החומרים מתחילת הפוסט? (אגב הצעה לשם עברי שיחליף את המילה פוסט תתקבל בברכה) 

אז כמו בתמונות של "לפני ואחרי" – הנה ה"אחרי " שלי.  שעות רבות של עבודה הביאו לפתקיות עשויות פלסטיק 

(מחזור של עטיפות המחברות של הבת שלי)  כדי שלא יימסו בהשרייה… 

מישהו/י עם חוש סדר מפותח מוזמנ/ת להמשך עזרה בעבודת הסידור תמורת השתתפות בסדנא. צרו איתי קשר ב 04-6708184 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה