מעגלים נוספים – מה עוד אני לומדת בגינה הקהילתית האתיופית

 

זהו ההמשך למאמר על צמחים מקומיים המתאימים לקליעה של הנשים האתיופיות בארץ.

הוא מתאר את מה שאני לומדת אחרי שמצאתי צמחים כאלה.

את המאמר המקורי, שנכתב בספט. 2018 תוכלו לקרוא כאן, וחלקו העיקרי של המחקר מופיע גם בפרק על הקליעה האתיופית בספר שלי – קליעה מדור לדור.

 

חכות ולא דגים

 

 מההתחלה, לא התכוונתי רק לאתר  צמחים מקומיים שיתאימו לקליעה האתיופית של הנשים, אלא גם להצליח להנגיש את הצמחים הללו עבורן.

כשראיתי שבבית אנחנו מצליחים לגדל גומא בעציצים, הבאתי במתנה עציץ גומא ליוביה, האישה איתה ערכתי את הניסויים בעפולה, וגם ללקיה ירדני, מארגון "אהטי" בקרית גת.

אצל שתיהן הגידול לא הצליח, לצערי. נתתי שתילים גם לגינה הקהילתית באשקלון, כפי שכתבתי בסוף המאמר הקודם,

וגם לנשים אחרות,  שהגיעו אלי וביקשו. לא עקבתי אחרי מה שקרה עם זה. 

קיוויתי שבגינות קהילתיות, בהן יש תשתית השקייה טובה, השתילים ייקלטו

ידעתי שכדי שפרוייקט כזה יצליח יש צורך ב"משוגעת לדבר", שתרצה לטפל בשתילים כדי שיהיה חומר לקליעה.

אצל רוב הנשים האתיופיות הקליעה כבר איננה משהו שגרתי בארץ. 

זה לא באמת נחוץ לחיי היום-יום כמו באתיופיה, וההשקעה – לגדל את הגומא, לקצור אותו, לייבש אותו ולהכינו לקליעה…

נו… בשביל מה זה טוב היום?

במיוחד אם את גרה בבניין דירות בעיר וכל מה שיש עבור עציצים הוא מרפסת קטנטונת.

בלאו הכי המוצרים הקלועים משמשים כבר רק לקישוט, אז אפשר פשוט לעבוד בחוטים סינטטיים.

 

 

 

 

 

במזל, הגיעה אלי הצעה לעבוד עם קשישות אתיופיות בגינה הקהילתית של קרית אתא.

שמחתי מאד, מפני שדובר על כמה מפגשים ולא על מפגש יחיד,

וידעתי כמה זה חשוב.

התחלתי באביב 2021, וכבר במפגש הראשון הבאתי שתילים של שני מיני גומא, כדי לשתול בגינה. 

 הגינה הזו נמצאת בחצר של מתנ"ס, בשטח קטן מאד, שחלקו מרוצף בטון.

החלקות, המחולקות בין בני ובנות הקהילה האתיופית הן כל כך קטנות, שבקושי אפשר לכנותן "חלקות". 

ובכל זאת, הנשים והגברים המבוגרים/ות הללו מצליחים/ות לגדל בהן בצפיפות רבה

פלפלים חריפים, ותירס, וגומן (ירק ממשפחת המצליבים שנאכל מבושל)

פיגם, ועוד קצת צמחי תבלין. ביקרתי בעבר בכמה גינות קהילתיות של יוצאי/ות אתיופיה, ותמיד התרשמתי מאד,

 

 

 

 עכשיו אני רואה מקרוב עד כמה זה חשוב, במיוחד בסביבה עירונית. 

קודם כל זה אוכל. וזה זיכרון למשהו שהיה להם/ן פעם והם/ן איבדו.

וזו הזדמנות לצאת מהבית למקום מוגן, יחסית, שהוא "שלהם", ולפגוש חברים/ות.

ההשקעה והאהבה והמסירות שלהם/ן לגינה היא מרגשת.

כל  סנטימטר מרובע של אדמה מנוצל. די בקושי מצאנו מקום גם לגומא.

 שתלנו כל אחד ממיני הגומא שהבאתי בפינה אחרת של הגינה, מקום שהוא בין ערוגות, ולא שייך לאף אחד/ת.

 

 

 

 

 

כדי לעבוד הבאתי גבעולים ממיני הגומא השונים שאספתי, וגם ממה שגידלתי בעציצים בבית, אחרי שכבר מיינתי, ייבשתי והכנתי.

 

קשיים

 

 

 

 

המקום בו ישבנו היה לא נוח, ללא צל, וכיוון שחלק מהנשים הגיעו בכסאות גלגלים היינו צריכות לשבת במקום שיאפשר להן להגיע בקלות. 

רובן לא מדברות עברית, והתקשורת היתה מוגבלת מאד.

אבל כשהוצאתי את העבודה שלי והתחלתי לקלוע, הן מיד הצטרפו,

וברגע שראו את ה"ווספה" (השם של המרצע המיוחד לעבודה זו באמהרית) הן התלהבו, וניסו את כולם.

מי שרצתה בחרה את זה שהתאים לה,

והן גם העירו הערות איך לשפר ולהתאים אותם לעבודה.

די מהר ראיתי שלא כולן רוצות לקלוע. אני יודעת שבאתיופיה כולן קלעו. הן היו חייבות. אבל כאן, אין בזה צורך,

ומן הסתם לא כולן אוהבות את זה. למרות שהעבודה לא ממש קשה פיסית, היא מצריכה ידיים יציבות, אצבעות חזקות,

ועיניים טובות. למי שהידיים שלה כואבות או שראייתה נחלשה – זה לא פשוט.

 

עם זאת – כמעט אף אחת לא ישבה איתנו סתם. גם אלו שלא קלעו בעצמן עזרו לאחרות בפיצול החומר או בהכנתו.

אלו שקלעו התלהבו מהחומר שהבאתי וקראו לו גרמטה. זה השם של הצמח שבו הן קלעו באתיופיה, וזה כמובן שימח אותי שהגומא שהבאתי עונה לשם המתאים…

חלקן הפגינו מיומנות מדהימה, וגם תושיה רבה. 

למשל – מנסב, הקולעת המתלהבת ביותר, מצאה שקי באלות ישנים שהיו זרוקים בחצר,

פיצלה אותם לסיבים, ובהם השתמשה בשביל להכניס צבע שונה וליצור דוגמאות.

היא ביקשה ממני לקחת גומא הביתה, ולכל מפגש היא הגיעה עם עבודה שהלכה וגדלה בקצב מסחרר.

 

 

 

 

עזרה וטוויה

 

ביקשתי עזרה בתרגום, ומירי דסטה, שהיא המארגנת והאחראית על הפעילות מטעם מחלקת הרווחה בעיריה

הצטרפה אלינו, לשמחתי הגדולה. מירי היא חלק חשוב ביותר – לא רק בתרגום אלא גם ברוח של הקבוצה, בארגון ובשמירת הקשר.

 

כדי שלכולן יהיה משהו לעשות החלטתי להביא גם כותנה, ופלכים,

שבן זוגי הכין על פי דוגמא של פלך שאמא שלי הביאה פעם מאתיופיה.

 הכותנה שהבאתי לא היתה טובה מספיק, הפלכים היו צריכים לעבור מקצה שיפורים, 

ואני למדתי שגם הדברים הפשוטים, לכאורה,  צריכים להיות מדוייקים.

שלא כמו עם הקליעה, כמעט לא היתה אישה שלא לקחה לידיה גוש כותנה והחלה לנקות ולנפט במיומנות מדהימה.

אם היא לא טוותה בעצמה, היא עשתה זאת עבור אחת מחברותיה.

העזרה ההדדית מובנת מאליה. אם אנחנו יושבות יחד – אנחנו עובדות יחד.

בערבית יש פתגם שאומר שהטווה המיומנת תטווה גם בעזרת רגל של חמור…

הנשים הצליחו לטוות חוטים יפהפיים, אחידים ונקיים גם עם הכותנה הגרועה והמלוכלכת שהיתה לי

וגם עם הפלכים הטעונים שיפור. (שעם הזמן הלכו והשתפרו, תודות לעבודה המסורה של בן זוגי).

 

 

כרגע אין להן מה לעשות בחוטים. באתיופיה כל אשה היתה טווה, והגברים היו אורגים מהחוטים הללו צעיפים, או בגדים.

לחוטים הטוויים היה מחיר שוק, וחלקן היו מוכרות את מעשה ידיהן. 

אני מנסה למצוא גם כאן קונים/ות לחוטים הללו,

למרות שברור לי שאי אפשר יהיה לשלם להן מחיר הוגן.

זה אחד הכאבים שעלי לחיות איתם כמשמרת מלאכות מסורתיות…

 

רעיונות יצירתיים יתקבלו בשמחה….

 

הקליעה של הגברים – התחלה

 

אל הגינה לא מגיעות רק נשים, אלא גם גברים.

אמנם פחות, מפני שחלקם עובדים, אבל כשראיתי שיש שם כמה גברים מבוגרים העזתי ושאלתי אם יהיה מישהו שיוכל ללמד אותי את 

הקליעה של הגסה – מעיל הגשם עליו שמעתי, ושאני רוצה כבר זמן מה ללמוד לקלוע אותו.

גסע, הן תיקנו אותי, ואני ישר חשבתי – אוי, בספר כתבתי גסה…

באחד הימים מירי הצליחה להביא את גברו אבבה

אחד הגברים המבוגרים בקהילה, ולבקש ממנו שיראה לי איך היו קולעים את הגסע.

לשם כך  היה עלי להכין מראש לא מעט סוף, ולהרטיב אותו בזמן.

את קליעת הגסע הם לא עושים בפעם אחת. לאט לאט. כל פעם קצת קצת…

לא משנה כמה זמן או אפשרות יש לי,

לא משנה שבכל פעם אני צריכה להרטיב מחדש את הסוף ולהביא אותו על גג המכונית – מה שלא תורם לבריאותו…

וכך הסתיימה הפעילות שלי שם. כולם/ן יצאו לפגרת קיץ. לא זכיתי לראות את העבודות של הנשים גמורות,

ולא את סיומו של הגסע. הוא נשאר מותחל, ואני – ללא ידיעה איך זה ממשיך…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כעבור שנה…

 

שנת תשס"ב היא שנת שמיטה, והכוונה הראשונית היתה שעיקר הפעילות בגינה תהיה במלאכות.

אבל היתה גם קורונה, וחילופי צוות, וחורף,

ורק בתחילת הקיץ הבא התאפשר לי לחזור לשם.

שמחתי מאד, אבל גם ידעתי שאולי נצטרך להתחיל מחדש, כי לוקח זמן לבסס שגרת עבודה.

 

הגעתי והופתעתי

 

העץ  שהיה בפינה הרחוקה והמוזנחת שליד המחסן האחורי נגזם, ועמד בפריחה אדומה יפה. האשפה והגזם שהיו תחתיו פונו,

שטחים נוספים הוכשרו לערוגות, ועל קיר הבניין צוירו ציורים מהווי הכפר באתיופיה. 

המקום נראה הרבה יותר טוב.

  ומה הדבר הראשון ששמתי אליו לב? על הספסל היו מונחים לייבוש גבעולים משני מיני הגומא. "זה של מנסב" אמרו לי הנשים.

וואו, כמה שמחתי!!!! הנה, הגומא ששתלנו לפני שנה יכול כבר לשמש לקליעה! 

ועוד משהו. כשהלכתי לראות מה שלומו של הגומא השני, בפינה האחרת של הגינה 

ראיתי צמחי כותנה גבוהים ויפים. "זה של טקלה".

הצמחים כבר הניבו בשנה שעברה. טקלה אספה את הכותנה מהצמחים שלה וטווה אותה!! 

זה אולי נשמע עניין של מה בכך, אבל זה לא!  בשבילי זה כל כך כל כך מרגש! 

 

הלכתי גם לראות את הקולמשיש הענק שמנסב סיימה לקלוע עם החומר שהשארתי לה.  וואו! 

 

 

 

 

 

קליעה מעורבת 

 

השנה הגיעו לגינה גם שני גברים חדשים, שלא הכרתי קודם.

כשראיתי אותם חזרתי לאוטו שלי ופשפשתי בו

 היו בו קצת עלי לולב. ככה זה  אצלי – שחס וחלילה לא יהיה מצב בו אני נתקעת ואין לי משהו לעשות….

הצעתי אותם לגברים, כי שיערתי שהם ידעו מה לעשות בהם.

צדקתי. הם  הכירו את הקליעה בסילן – עלעלי הדקל, ומיד התחילו לקלוע.

 

ההפרדה בין הקליעה של הנשים והגברים היא די מובהקת.

הנשים לא ממש מתעניינות בשיטות הקליעה ובחומרי הקליעה של הגברים,

והגברים לא קולעים בליפוף כמו הנשים.

אבל כולם/ן עובדים/ות יחד. 

 

ואני מתעניינת בהכל…

 

אז ישבנו מתחת לעץ, ועבדנו. הם פטפטו באמהרית, צחקו ונהנו, (לא הבנתי לצערי)

ואני הרגשתי לכמה שעות כאילו אני בכפר באתיופיה.

 

 

 

כך זה ממשיך מדי שבוע  ואני ממשיכה ללמוד.

הרבה דברים חשבתי שהבנתי, ומסתבר לי שלא…

אני מגלה את המורכבות העצומה של הברכות והביטויים באמהרית, ואת  הגינונים והמחוות הלא מילוליות.

 גם הגברים ממשיכים לבוא ולקלוע.

 

 

 

 

 

הסבלנות משתלמת

 

 במפגש הקודם זכיתי לראות כיצד מסיימים את הגסע!

הלימוד כמובן מלווה בהרבה תיסכולים, וחוסר בהירות, כיוון  שאף אחד לא הסביר לי אפילו במילה מה הם עושים…

את רוצה  – תסתכלי. בכל מקרה קליעת הגסע היא לא מלאכה של נשים.

ידעתי שזו הזדמנות נדירה, וניסיתי להבין כמה שיותר.

 

 

 

לבישת הגסע הגמור זכתה בתרועות גיל וצחוק. לא נראה לי שמישהו/י מהם/ן ראתה גסע בארץ.

שלש פעמים שאלתי: וזה באמת לא החדיר גשם? ושלש פעמים ענו לי – כן, באמת!

אני מקווה שהבנתי מספיק כדי שאוכל לנסות בעצמי…

 

לקראת סופם של המפגשים יש עוד מוצרים גמורים, ועוד ועוד דברים שאני לומדת.

נראה לי שהסיפור הזה יהיה בהמשכים…