אורגת השטיחים מפורת

 

 

 

על שטיחי פורת שמעתי לראשונה מרות דיין. כשהתחלתי לחשוב על שימור מלאכות מסורתיות כעל ייעודי בחיים, נסעתי אליה להתייעץ. היא היתה אז כבת 80, ועם זיכרון מצויין. היא אמרה לי באופן מפורש ששימור המורשת והמלאכות לא עניין אותה בכלל וגם לא מעניין אותה עכשיו. זה גם לא מה שהיא ניסתה לעשות במשכית. בכלל לא! היא הדגישה את זה באזני כמה פעמים. כל מה שעניין אותה היה כסף. העולות היו עניות, והן היו צריכות פרנסה. זהו.

 

 

אפשר להסתכל על זה בביקורת, וכמו לאחרים/ות – בהחלט יש לי ביקורת מסויימת על פעילותה של משכית. אבל יש לי גם הערכה רבה, והבנה, שבמציאות של שנות החמישים בארץ, מה שנעשה היה למען העולות והעולים. נכון, רות דיין הסתכלה על הדברים מתוך נקודת המבט האשכנזית – ישראלית – הגמונית שלה. זה מה שהיה לה. אני משוכנעת שהיא היתה משוכנעת שהיא פועלת למען העולות ולטובתן, ולא יכלה לראות את המחיקה התרבותית שהיתה כרוכה בחלק מהפעולות שלה. חוץ מזה, סביר מאד שללא משכית המחיקה היתה מהירה יותר. יצאתי מהמפגש איתה בהבנה שאין ביננו הבנה או הסכמה לגבי השימור, שבעיני היה נחוץ, אבל המשכתי להיעזר בה ובידע שלה בהמשך, כשהיו לי שאלות ספציפיות. הזיכרון שלה היה פנומנאלי.

 

 

הסיפור שהיא סיפרה לי על האורגות מפורת קרע את ליבי. אבל לאחר שביקרתי שם לפני שבועיים אני מבינה שאולי בכלל לא הבנתי אותו נכון. מסיבה זו לא אכתוב אותו כאן. זה גם לא ממש משנה למה שאני רוצה לספר. מה שמשנה, זה שבשנות החמישים והששים משכית עבדה עם אורגות מפורת. היא, רות, היתה מביאה להן צמר גולמי, והן היו טוות אותו, צובעות אותו, ואורגות ממנו שטיחים מרהיבים, כפי שידעו לעשות בע'ריאן – לוב.

 

 

בביקור בשוק הפשפשים ביפו, בשנת 2009 נתקלתי בשטיח כזה, בצבעי שחור – אדום – לבן. הוא היה יפהפה! לא היה לי כסף לקנותו או מקום לשים אותו, והסתפקתי בצילום, שלצערי גם הוא לא משהו. אבל הנה 

 

 

להערכתי זהו אחד השטיחים של משכית. אבל אני ממש לא בטוחה.

 

 

בסוף אוגוסט זה (2023) עשינו את דרכנו עם החמור פסח והעגלה דרומה בשבילי השרון. סימנתי את פורת כיישוב שאני רוצה להיכנס אליו, כדי לחפש זקנות שאוכל לשאול אותן על האריגה המיוחדת שלהן. וכמובן שגם רציתי לראות. הגענו למושב אחרי יום מייגע מאד של הליכה, בו היה עלינו להתגבר על מחסומים בשבילים, הליכה בחולות, חום ולחות כבדים. כשהגענו אל המחסום בצדו הצפוני של המושב כבר היה חשוך. למזלנו בחור צעיר יצא בדיוק מרכבו, וכשצעקתי לו אם יוכל לפתוח את השער – הוא פתח. הוא לא ידע כלום על שטיחי פורת. אבל אחרי שסיפרתי לו מה עשו סבתותיו (הוא היה בן המושב) הוא נזכר שלפני שנה ועד היישוב תלה בכניסה הראשית שלט גדול עם צילום של אשה אורגת.

 

 

הלכנו ברחוב. ערב קיץ חם. עדו הפנה את תשומת לבי לאשה מבוגרת היושבת במרפסת ביתה. הלכתי אליה, הצגתי את עצמי וסיפרתי על נושא העניין שלי. ואכן, היא ארגה בצעירותה. אבל רק כעוזרת לחמותה, ולא כבעלת מלאכה עצמאית. היא לא זוכרת הרבהוגם אין לה שטיחים בבית. רות ומשה דיין היו באים למושב, והיו קונים הכל הכל. לא השאירו כלום. אבל לאחת השכנות שלה, היא חושבת, נשאר שטיח אחד.

 

 

היה כבר מאוחר, והיה עלינו למצוא מקום ללון. נשארנו בתוך היישוב בכרם זיתים קטן. (מעשה נדיר מבחינתנו, ובצדק. אבל אנשי ונשות פורת היו מביני/ות עניין באופן יוצא דופן, והקב"ט אישר לנו בקלות.) למחרת בבוקר ניגשתי לבית השכנה. (מכיוון שלא ביקשתי רשות, אני לא כותבת את שמה, ולא אפרסם צילומים בהם נראות פניה. אכנה אותה ח').

 

 

זה היה עיתוי מצויין לביקור. אחד מבניה וגם בן אחותה ישבו איתה, שתו תה מתובל וצפו בטלויזיה. שרת החוץ של לוב בדיוק נמלטה מהמדינה, בגלל הביקורת הקשה על כך שנפגשה עם שר החוץ הישראלי. זה היה רלוונטי, כי אחר כך, במהלך השיחה, כל בני המשפחה הביעו את הרצון העז שלהם לבקר במולדת הוריהם.

 

 

 כדי להמחיש את התעניינותי, לא באתי בידיים ריקות. הבאתי איתי מעט צמר גולמי ושני פלכים – אחד בדואי עם משקולת עליונה, ואחד עם משקולת תחתונה, שהיה דומה למדי לפלך התמוך ששימש את הנשים במרוקו, וחשבתי שאולי יתאים. (מסיבות שעדיין אינני יכולה לחשוף היו איתי במקרה בעגלה פלכים מסוגים שונים).

ח' שמחה מאד שבאתי להתעניין בה ובעבודתה, ומיד בקשה שיורידו את השטיח ממקום משכנו. פרשנו אותו בסלון במלוא תפארתו ואני התפעלתי מאד מאד.

 

 

 

 

 

תושבי ותושבות פורת הם לובים ע'ריאנים, כלומר הגיעו מאזור בלוב שנקרא ע'ריאן. חשבתי שהם גרו במערות טבעיות, אבל בן אחותה של ח' , שמתעניין מאד במורשת העדה תיקן אותי ואמר: "מחילות". כלומר – אלו היו בתי מסתור שנחפרו בידי אדם. בספר של פרופ' נחום סלושץ – מסעי בארץ לוב, משנת 1906 הוא מתאר את הבתים הללו, החבויים עמוק בתוך האדמה. הנשים הצטיינו במלאכת האריגה, והיו עוזרות בפרנסת המשפחה על ידי מכירת שטיחים למוסלמים.

 

 

הפלכים שהבאתי קלעו למטרה. או לפחות כמעט. מסתבר שהן השתמשו בשני הסוגים. בפלך עם המשקולת העליונה הן היו טוות את חוטי השתי, שנקראו ג'ידאד, והיו שזורים, ובפלך עם המשקולת התחתונה השתמשו כבפלך תמוך, (כמו במרוקו) להכנת חוטי הערב, שנקראו ע'זאל. חוטי הערב לא היו שזורים, אלא הושארו כחוט יחיד, ונצבעו בצבעים שונים. (בארץ הן היו קונות את הצבעים בנתניה. היא לא ידעה לספר לי על הצביעה בלוב). השטיחים הם "פני ערב". כלומר – רק חוטי הערב גלויים לעין, והם שקובעים את הדוגמא. לאריגה שימש נול מיוחד, שהיה נול אנכי. האורגת ישבה על הארץ למרגלותיו. ח' לא ידעה להגיד לי מי בנה את הנולים בארץ. היא זכרה שבלוב המוסלמים היו מוכרים ליהודיות את הנול עם כל הציוד שהיה נחוץ לאריגה.

 

 

מלבד השטיחים, הנשים היו אורגות גם את העבאיה לגברים. זהו אריג לבן גדול, בערך 4.5X2 מטר, עשוי מחוטי צמר דקיקים ועדינים. יש אצלה אחת כזו, והיא שלחה שיביאו לה. העבאיה הזו היא לא מעשה ידיה, ויש סיפור מיוחד על האופן בו הגיעה אליה. הגברים התעטפו בעבאיה בימות הקור ואף יצאו איתה לעבודה. דרך לבישתה היתה מסויימת מאד, וביקשתי מבן אחותה שידגים לי. מסתבר שהוא לא הכיר, וח' היתה צריכה לעזור לו. זה שעשע מאד את כולנו, וגרם לה להביא גם את כיסוי הנשים, הרדע, ולהראות לי כיצד היא מתכסה בו.

 

 

 

 

 

ועכשיו יש לי חידה.

כשהסתכלתי בעבאיה שמתי לב לרקמת צלבים צבעונית ועדינה, הרקומה בחוטי משי בשוליים בכמה משבצות. ח' לא ידעה להגיד לי מה המשמעות של הרקמה הזו, ולמעשה כלל לא שמה לב לקיומה. יש לי השערה, אבל ללא אישור של ע'ריאנית מוסמכת, אני לא בטוחה.

 

 

 

ובכן – האם יש כאן בין קוראותי או קוראי מישהו מיוצאי/ות לוב, שי/תדע לספר לנו?

 

 

 

יצאתי מהמפגש נפעמת ונרגשת, ועם רצון עז לנסות ולשחזר את הנול, וללמוד איך הן היו אורגות את הדוגמאות המורכבות והיפהפיות הללו. למותר לציין כי הנשים הע'ריאניות החיות היום בארץ הן האחרונות הנושאות מורשת זו, ועם מותן המלאכה הזו תיעלם כליל מהעולם, שכן האריגה הזו היתה ייחודית ליהודיות בע'ריאן, וזהו. 

 

 

כשהגענו ליער בן שמן, והיה לי יום פנוי נסעתי במיוחד למרכז אור שלום למורשת יהדות לוב באור יהודה, כדי לחפש מידע על הנולים והשטיחים. נהניתי מאד מהביקור ולמדתי הרבה, אבל להפתעתי – לא מצאתי שום דבר המזכיר את האריגה של הנשים מע'ריאן. אפילו לא שטיח אחד כזה לרפואה. יותר מזה – מנהל המוזיאון עצמו מעולם לא שמע על שטיחי פורת, וגם המומחים למורשת יהודי לוב שעובדים איתו לא ידעו, ברובם, ואלו שידעו רק ידעו שהיתה אריגה. גם החומר שמצאתי אחר כך באינטרנט ובספרות לא היה רב. (ישבתי בספריית המוזיאון וחיפשתי). מצד אחד אני רגילה – בתיעוד ובספרות הקשורים במורשת, בדרך כלל אין התייחסות לעבודות היד ולמלאכות – במיוחד של הנשים. כן, כתוב שהן היו אורגות מוכשרות, ושהאריגים שלהן היו ייחודיים. זהו. מצד שני – חשבתי שבגלל שהן עבדו בשביל משכית, אמצא קצת יותר חומר המפרט את האריגה עצמה. 

 

אז – האם יש כאן כאלה שיש להן/ם עניין מיוחד בלימוד האריגה של פורת? אם כן – כתבו לי כאן בתגובות, ומי יודע/ת – אולי ננסה לארגן משהו כדי להציל את הידע הזה משכחה גמורה.