שלום לכולם/ן
סוף שבט תחילת אדר.
חורף רביעי שלנו במסע, והפריחות המשגעות כבר מסמנות את ראשית האביב. בסתיו הזה לא נדדנו, מסיבות שלא לגמרי היו תלויות בנו, וכך נשארנו באותו המחנה מהקיץ. יש בזה משהו מופלא, לראות את השתנות השטח לאורך זמן. מהיובש הקיצי הצורב דרך הנביטה הרכה של אחרי הגשמים הראשונים, נשירת עלי האלות על גג האוהל, פריחתן העדינה של הרקפות, ועד להשתוללות הצבעונית שמקיפה אותנו עכשיו מירוק בוער לורוד ציפורניות. רק הכחול חסר על הארץ. הוא חבוי. השנה גיליתי את מחבואו בעלי איסטיס הבר שגדלו בסתיו לגודל מרשים בכרמים המושקים. הכחול הוא צבע שקשה להשיגו באופן טבעי ללא מאמץ, וצריך בשביל זה בדרך כלל ציוד מיוחד, שאין לי במסע. אז עשיתי את זה "לפי הרגש", ולא האמנתי לכמויות התכלת שהפקתי. למרבה הצער כשבוע אחרי זה ריססו את הכרמים, וכל הכחול שעוד היה שם פשוט מת. הנסיון הראשון שלי מעלי האיסטיס שגדלו בבר ממש לידי לא הצליח (לא היה לי מספיק חומר בסיסי, להערכתי) ועכשיו הוא כבר פורח, והכחול החבוי הופך לפרח צהוב דהוי… (אכן, כצמח בר האיסטיס אינו מרשים כלל, וזהו שנאמר: אין תוכו כברו"… ) השבוע, מהר, לפני שכולם יפרחו, חזרתי שוב על הנסיון, וקיבלתי כחולים נפלאים על כותנה. מקווה לחזור בשנה הבאה. גם זה חלק מהשתנות העונות
כחול איסטיס
המסע ממשיך לספק לי חופש, ולמעשה זו אחת הסיבות שהחדשונים שלי כל כך דלילים. אבל זו רק אחת הסיבות, כמובן. מחסור בחשמל היא סיבה נוספת, מחסור בחשק לשבת ליד המחשב כאשר יש כל כך הרבה דברים מרתקים אחרים היא סיבה משמעותית, ופייסבוק וווטסאפ כאמצעי פרסום מהירים וזמינים (אני לא יודעת לתפעל אינסטגרם) גם הם גורמים לי לפרסם בעיקר בהם. כתיבת חדשון זה משהו שלוקח לי שבוע לפחות.
אז בחדשון הזה יהיה מידע על דברים מרתקים שכבר קרו, עם מעט התנצלות בפני מי שלא ידע/ה, ועידוד להצטרף גם לקבוצות הווטסאפ – הכללית, וגם לקבוצות ייעודיות לנושאים מסויימים. אבל אתחיל דוקא במה שהכי רציתי שיקרה אבל לא קרה. בקיץ ניסיתי לייסד את "שימור מלאכות לאמיצות/ים". קבוצה של א/נשים שיעברו הכשרה קצרה, שלאחריה יבחרו פרוייקט – מלאכה שעדיין לא תועדה ולא נלמדה, ילמדו אותה ויתעדו אותה. זה דורש הרבה מחוייבות והרבה גמישות, וציפיתי /קיוויתי שיהיו כאלה שיוכלו. אולי בגלל שאני עצמי לא התחייבתי לתאריכים קבועים, איכשהו העניין התמסמס ולא התרומם. אבל קבוצת הווטסאפ של המתעניינות/ים נשארה פתוחה, ושם אני מודיעה על סדנאות עם בעלות מלאכה. אלו הסדנאות שתמיד עניינו אותי ביותר, אבל מכיוון שהן הקשות והמסובכות ביותר לארגון ולביצוע, וגם הכי פחות משתלמות לי כלכלית, בתנאי בית לא יכלתי לעשותן בכמות שבאמת רציתי. (אני עדיין מחפשת גוף שירצה להשקיע בסבסודן כדי שגם בנות הקהילות של המורות יוכלו להשתתף, למשל). אחד הדברים שהמסע מאפשר לי הוא בדיוק זה – להשקיע בארגון סדנאות שאני לא מרויחה מהן הרבה כסף, אבל לומדת מהן המון המון.
המיקום הגיאוגרפי שלנו בכל השנה האחרונה איפשר לי לחדש את הקשר גם עם לקיה ירדני, שמרכזת את קבוצת "אהטי" לנשים אתיופיות בקרית גת, וגם עם דרום הר חברון, שהוא האזור האהוב עלי בעולם כולו. באביב ובקיץ הקודם קיימנו ארבע סדנאות להכנת "דיסט" – סיר בישול מחרס, כפי שעושות זאת הנשים האתיופיות. כל סדנא היתה בת שני מפגשים, עם שיעורי בית באמצע. היו לזה יתרונות וחסרונות, ועוד לא גיבשתי החלטה סופית איך לשפר. אילוצי החיים המודרניים (לא שלי. של המשתתפים/ות) לא מאפשרים לעשות זאת באמת כפי שצריך – יום אחרי יום אחרי יום. נכון? אבל לפחות אנחנו יכולות ויכולים לנסות להבין איך זה היה באתיופיה… הכוונה שלי היא להצליח לארגן סדנא בה נפיק את החומר מאדמה מקומית, וגם נשרוף באש חיה ולא בתנור חשמלי. באופן אישי אני עושה נסיונות כאלה עם חברה, אבל הנשים האתיופיות גרות בקרית גת, בעיר, והן כבר לא מורגלות בזה, וגם – הן חוזרות ואומרות לי : "אבל אין כאן בארץ אדמה כזו, (ארווצ'ה – איזו אדמה ש"עולה" ושהן היו שורפות אותה כדי להשתמש בה כחסם). כמו שהיתה באתיופיה". כפי שעשיתי עם הקליעה – נצטרך לחפש ולמצוא תחליפים שיהיו טובים מספיק. סמנו לי אם זה מעניין אתכם/ן.
את הסדנא להכנת דיסט (סיר בישול) אני מניחה שנעשה שוב. יש קבוצת ווטסאפ ייעודית למתעניינות/ים בקדרות אתיופית, אפשר להצטרף בקישור הבא: https://chat.whatsapp.com/KjLFbp0pxZbIJEgA9Blm0y
אחרי הסדנא אחת המשתתפות צילמה לנו את מה שכבר בישלה בסיר שלה
כחלק מההכשרה המקדימה לקבוצת ה"מלאכות לאמיצות/ים" רציתי לארגן בקיץ סדנא חדשה, שעוד לא ארגנתי מעולם – לקליעה אתיופית של הנשים בחומרים מקומיים. כיוון שזה לא קרה איתן, החלטתי לפתוח את זה כנסיון לציבור הרחב (סליחה, פורסם רק בקבוצות הווטסאפ). זו היתה פעם ראשונה, ולא ידעתי איך יהיה. היה טוב, ועל משהו מיוחד שלמדתי כתבתי כאן https://www.old-crafts.co.il/1JI בעיני זו דוגמא מצויינת מצויינת למה שרציתי ללמד במבוא לשימור מלאכות. הקשר התרבותי, אקרא לזה. לפני הסדנא הבאה אבקש מכל המשתתפות/ים לעשות שיעורי בית… אז תהיה סדנא באה, יש כבר תאריך – שושן פורים – 4 במרץ ואפשר להתחיל להירשם. את הפרטים אכתוב בקבוצה הזו: https://chat.whatsapp.com/CcFaWfuMujx00PefW825cL
דברים נוספים ומרגשים בתחום שימור המלאכות שאני מעורבת בהם: פרוייקט של שחזור נול המחצלות העומד של החולה. כשעשיתי את המחקר לספר שלי, חיפשתי בנרות כאלה שידעו לארוג עליו, או אפילו רק כאלה שראו אותו בפעולה מקרוב בילדותם/ן. אבל שוב ושוב נאמר לי שהאורגות היו רק מכפרים מסויימים, ושכולם גורשו ללבנון. אין אף אחת מהכפרים הללו, של צפון החולה, שנשארה בארץ. היה נסיון כלשהו בקריית שמונה, בתחילת שנות החמישים, לארוג מחצלות כאלה, אבל לא הצלחתי למצוא זכר לאלו שהיו מעורבות בנסיון קצר הימים הזה. אז למיטב ידיעתי השחזור שלנו (זהו פרוייקט של סירטקס – שנקר) הוא הנסיון הראשון לארוג בנול כזה מזה 70 שנה!
אני לא יודעת אם אתם/ן יכולים/ות לתאר עד כמה התמונה הזו מרגשת אותי !
ועוד מחצלות (כן, אני אוהבת מחצלות. את כ- ו – ל – ן) הפעם של נשים יהודיות. ייתכן שהזכרתי זאת בחדשון מלפני שנתיים וחצי, שכשחצינו את מרכז הארץ דרומה עברנו גם במושב ברקת, שהוא מושב של חבאנים. חבאן היא עיר בדרום תימן, שהאוכלוסיה היהודית בה היתה שונה מיתר היהודים/ות התימנים/ות. בביקור הקצר שלנו ניסיתי לאתר בעלות מלאכה, ומצאתי את אחת המדליקות שבהן, שסיפרה לי על המחצלות שהן היו קולעות. אפילו קלענו משהו ביחד, אבל אחרי שנה, כשבאתי להראות לה את מה שעשיתי וללמוד את השלב הבא, היא אמרה לי שזה בכלל היה אחרת… ובכן – עכשיו, שוב עם תלמידות של שנקר – סירטקס אנחנו מנסות להבין איך כן. עוד לא הצלחנו. הדרך ארוכה ומאתגרת, ובפיתוליה אנחנו נתקלות בדברים מרתקים ומופלאים. אני מקווה שגם נצליח להגיע לתוצר בסוף. אם במקרה יש כאן בין הקוראות/ים מישהו/י עם קרוב/ת משפחה חבאני/ת שבמקרה יש לה/ לו גם מחצלת – (השם שלה בתימנית :סילגה) לא תאמינו כמה אודה לכם/ן אם תתוכלו לקשר ביני לבין המחצלת הזאת!
ועכשיו…
מנויי ומנויות החדשון שלי – אם אתם/ן במקרה גרים/ות בהתנחלות , או אם אתם/ן בעלי/ות דעות ימניות במיוחד – הדברים הבאים עלולים להיות עבורכם/ן לא נעימים לקריאה. אם קראתם/ן את החדשון (המרתק) שלי מהחורף שלפני שלש שנים, אז זה משהו בכיוון הזה, רק שהמצב נעשה גרוע הרבה הרבה יותר. (הנה הוא כאן, והוא שווה קריאה גם עכשיו. אני מכירה מישהי שהקריאה אותו למשפחתה בליל הסדר… https://www.old-crafts.co.il/1Du ) אשמח שתקראו, כמובן, ואפשר להגיב בכבוד בתגובות או לכתוב לי בפרטי אם יש לכם/ן דברים שחשוב לכם/ן לכתוב. החדשונים שלי מיועדים לכולם/ן, אבל אני לא מצנזרת את עצמי ולא מסתירה את דעותי או את מעשי.
דרום הר חברון. כאוב כל כך. כבר כתבתי והזכרתי במקומות רבים לאורך השנים שזה המקום האהוב עלי בעולם. אני שם הרבה, ולא מסיבות משמחות. נוכחות מגינה, קוראים/ות לזה. מפני שבמצב שנוצר, יש צורך בנוכחות של אזרחים ואזרחיות ישראלים/ות יהודים/ות כדי להגן על התושבים/ות מפני פגיעות השכנים היהודים המתנחלים. כשארגנתי בעבר סדנאות עם מורות/ים פלסטיניות/ים גם בצפון הר חברון, גם בדרום הר חברון וגם בצפון בקעת הירדן, הן מעולם לא היו פוליטיות. כלומר – הן לא הוגדרו כבעלות מסר שאיננו קשור למלאכה הנלמדת, וגם לא הוגבלו ל"שמאלנים/ות". לסדנת הטאבון הראשונה שקיימנו לפני כשמונה עשרה שנים עם החג'ה שארה בסוסיא הגיעו גם מתנחלים "הארד קור". רק ביקשתי מהם שאת הנשק, שהם לא יכלו לוותר עליו, יחביאו עמוק בתיק. את סדנאות החביצה והכנת הגבינות – גם בהר חברון וגם בבקעת הירדן פרסמתי בעבר בפייסבוק, וכל מי שרצה/תה הגיע/ה, בלי קשר לדעות. אני מאמינה גדולה במפגשים. מאמינה גדולה בהכרויות מקרוב, וכמובן מאמינה גדולה בכוחן של המלאכות המסורתיות ליצירה של קשר מיטיב. כמה קשרים שנוצרו בסדנאות הללו קיימים ומתוחזקים עד היום, לשמחתי הגדולה. אבל היום אני כבר לא יודעת במה אפשר להאמין. המשפחה שאצלה הייתי עושה את הסדנאות בצפון הבקעה עזבה את מקום ישיבתה, אחרי שמתנחלים נכנסו אליהם לאוהל, קשרו אותם, לקחו 200 מהכבשים שלהם, ירו בהן לעיניהם, והשאירו אותן לגסוס למוות. זה שבר אותם לגמרי. דברים מזעזעים מסוג זה קורים יום יום, בגיבוי מלא ואף בעזרה של הצבא, ובחוסר תגובה מזעזע של המשטרה. אז על הרקע הזה אני זהירה יותר.
דרום הר חברון הוא בלי ספק האזור המעניין ביותר בארץ מבחינת שימור מלאכות מפני שהן עדיין נמצאות שם. גוססות, כמו הכל, אבל גם גסיסה זה עדיין סוג של חיים…
הנשים עדיין אופות בטאבונים, ויש כאלה שיש להן אפילו טאבוני אדמה!!! (אולי לעניות ביותר אין כסף לקנות טאבונים מבטון). בעונה (עכשיו) הן עדיין חובצות כעניין שגרתי, יום – יומי, ומכינות לבן זיבדה וסמנה. יש שם אפילו כאלה שעוד טוות ואורגות. (מעטות וזקנות, אבל יש).
בכל ביקור אני לומדת עוד, רואה עוד, מגלה עוד. החיים במערות הם חיים במערות. עם קצת שדרוג, אמנם, ובכל זאת – מערות. בתמונה הבאה – עול של שוורים תלוי על פתחה של אחת ממערות המגורים בכפר מקסים ביותר, שאילו היה מתמזל מזלו להיות במדינה אחרת, היה הופך לכפר תיירותי מספר אחד.
באביב שעבר קיימתי פעמיים סדנאות בנות יומיים לבניית טאבון מאדמה באחד הכפרים בעומקו של מסאפר יטא. זה אורגן בחשאיות לקבוצות קטנות של כאלה שבנייה באדמה זה בדם שלהן/ם, וגם כאלה שידעתי שאפשר לסמוך עליהם/ן. לא סיפרתי על כך עד עכשיו. אבל את המאמר המצויין על הטאבון, שבן זוגי תרגם לפני 18 שנה, אני מעלה עכשיו לאתר, כי למעשה אני רוצה לקיים סדנאות כאלה שוב השנה. עקבו אחרי האתר, ואם בניית טאבון מעניינת אתכם/ן, ואתן/ם מבינות/ים שמדובר על חוויה שהיא הרבה הרבה יותר מבניית טאבון – כתבו לי בווטסאפ. אבל לא לפני שתסיימו לקרוא את כל מה שכתבתי בהמשך.
זהו אחד מהשלבים בחיי טאבון, שאי אפשר לראות בדרך כלל.
המצוקה הכלכלית שם עצומה, והסדנאות יכולות לעזור באופן משמעותי. למי שמגיע/ה – החוויה באמת מטורפת. אבל זה עניין כל כך רגיש! האלימות שמופעלת עליהם כל כך כל כך גדולה, כל כך מתוחכמת, וגם לא מתוחכמת. אלימות פשוטה. מכוערת. מרושעת.
אז הסדנאות שאני מארגנת שם עכשיו הן כן אך ורק למי שבמודע גם רוצה לעזור להם/ן. אני מזמינה אליהן רק את מי שמאמינ/ה שיש להם/ן זכות להישאר על אדמתם, שחיו עליה סבות סביהם וסבתות סבתותיהן. במצב שנוצר פשוט אין לי ובודאי שלא להם/ן – יכולת להתמודד עם א/נשים אחרים/ות. יש להם/ן את זה מספיק.
אני גם עוזרת להן במכירת התוצרת – תוצרת של ענבים – מלבן, ענבייה, שדה ודיבס למי שלא יודע/ת מה זה כאן אפשר לקרוא על המלבן https://www.old-crafts.co.il/Gt וכאן על השדה https://www.old-crafts.co.il/1dC עלי לציין בגילוי לב שהשדה שאני משיגה עכשיו איננה כמו זאת עליה כתוב במאמר, אלא הרבה פחות עשירה וטובה, וגם פחות יקרה. הענבייה, לעומת זאת, שהיא ריבת ענבים ללא סוכר – פשוט מענבים שלמים על חרצניהם – מצויינת לטעמי. וכך גם הדיבס – שהוא דבש ענבים. כל המוצרים ללא תוספת סוכר. רק מתיקות הענבים.
ותוצרת חלב – עפיג וסמנה. קשה לי להאמין שאתם/ן לא יודעים/ות מה זה אם אתם/ן קוראים/ות אותי… אבל למי שלא יודע/ת – כאן https://www.old-crafts.co.il/kY תמצאו פירוט רב, וגם פירוט על מוצרי חלב נוספים. אפשר לקנות אותם בפרדס חנה בחנות פרימיטיב באורוות האמנים, ואצל גור רותם – 0542343966. כרגע אין שם מוצרי ענבים, אבל מי שרוצה – תזמינו ואביא. זו עזרה ראשונה כלכלית, לא/נשים שלצערי מדינת ישראל רוצה למחוק, וסוג של הארכת הגסיסה למלאכות שהעולם המודרני רוצה למחוק. אני מרגישה כמו דון קישוט, אבל כאשר סדנאות כאלה מצליחות להתקיים, החוויה היא באמת באמת מיוחדת במינה.
הסדנאות הבאות שאני רוצה לקיים, וממש בקרוב: סדנת שחטורה אמגלי ופתלי. מה זה ? הנה כאן https://www.old-crafts.co.il/1JM
סדנא להכנה של ליפה לרחצה, מהסיבים עצמם. כלומר – נלמד לשזור את הסיבים לחוט, ואז מהחוט לסרוג את המקרצף הזה, שיש בו מקום לסבון. הוא טוב לרחצת הגוף, וגם לרחיצת כלים. הוא טבעי לגמרי וכמובן מתמחזר ללא שאריות פלסטיק.
בתור מחשבת הכנה, אני משאירה לכם/ן את החידה הבאה: ר' שמכינה אותן, קונה את החומר ב-25 ש"ח לקילו. סיבים בלבד. היא עושה מכל קילו 14 לופות כאלה, וכשהיא עובדת מהר, היא יכולה לעשות שתיים בשעה.
נחשו בכמה היא מוכרת אחת כזו לחנות ביטא, שמוכרת אותן ?
מי שת/ינחש נכונה י/תקבל ממני אחת כזאת, שאקנה ממנה במחיר יותר מכפול…
מי שרוצה לארגן קבוצה לראות את הכנת מוצרי החלב המסורתיים, כולל חביצה בנאד עור כפי שחבצו פעם – דברו איתי. זה יוכל לקרות החל מסוף מרץ, אחרי הרמדאן, וכנ"ל סדנאות להכנת סמנה. פרטים על הסדנאות הללו אפשר למצוא באתר שלי כאן https://www.old-crafts.co.il/10a {חביצה) וכאן https://www.old-crafts.co.il/1Dz {סמנה)
הסדנאות יתקיימו בעומק השטח, גבול מדבר יהודה, במערות מגורים שאם לא ביקרתם/ן – לא תאמינו שיש כאלה במרחק נסיעה קצר ממרכז הארץ.
אז אם את/ה רוצה לעזור, לבוא לסדנאות, או להיות מעורב/ת בעזרה אחרת כמו למשל לרכז הזמנת מוצרים – צרו איתי קשר. כתבו לי בווטסאפ, ואחזור אליכ/םן. יש קבוצה ייעודית שנקראת "מלאכות לשלום", ואם זה יתאים – אצרף אתכם/ן. מסיבת זהירות, אני מבקשת לדבר אישית עם כל מי שרוצה להצטרף לקבוצה הזו.
אסיים בתמונה מדהימה מבחינתי. ר' שסורגת את הלופות הללו עושה זאת בעזרת מסרגה שהכינה לעצמה מעץ זית. היא משתמשת באותה מסרגה כבר 14 שנה!
בתקווה לימים טובים יותר
יונית