בסמסטר השני , זה שנפתח בטילים מאיראן, לימדתי ב"כולנא" ירוחם קורס של שימור מלאכות מסורתיות. (מבוא). את השיעור הראשון פתחתי במשפט:" זהו קורס החלומות שלי, ששנים חיכיתי ללמדו". משפט בעייתי משהו, כיוון שהוא מתחיל בציפיות גבוהות. וזה לא היה קורס רגיל. עוד בסמסטר הראשון אמרה לי רחלי, ראש מסלול המלאכות, שהשנה כולנא משתפת פעולה עם נווה שכטר בתל אביב, בפרוייקט שנקרא "התיבה", ומהותו – שימור ידע אמנותי. כמו שתיבת נוח שימרה בעלי חיים לאחרי המבול, התיבה שתיבנה בגלריית שכטר תשמר מלאכות, מיומנויות, אומנויות שונות, לעידן שאחרי המבול הטכנולוגי. תפור עלי בדיוק, נכון?
נכון. אבל הייתי צריכה לתפור את זה לתוך קורס סמסטריאלי, (12 מפגשים) עם סטודנטיות שנה א. בטעות חשבתי שהן לומדות גם במכללת ספיר בשדרות, ולכן חשבתי שהכי מתאים יהיה לעשות משהו עם הרוקמות בשדרות. הכרתי אותן בחטף לפני שנתיים, ידעתי שרובן מדברות עברית ושהן קבוצה מאד יציבה, וחשבתי שזה יתאים. היה לי רעיון – שנרקום ביחד שמלה משותפת, אבל לא הייתי לגמרי סגורה על זה. רציתי להשאיר מקום גם לרעיונות אחרים – אם יהיו.
הצלחנו לצלוח את הטילים, את דחיית השיעורים, ולנסוע לשדרות עם תלמידות שלמדו לרקום רקמת שרשרת לראשונה בחייהן, בהתכתבות. (סרטון שהכנתי להן לחופשת הפסח, כי את השיעור פספסנו). אבל הקורס אינו קורס רקמה. הוא קורס שעוסק באיך ללמוד, ואיך לגשת למפגש עם א/נשים מתרבות אחרת. לכן לפני שנסענו לשדרות, נפגשנו עוד בירוחם להכנה עם זהבה – אסניקה, שהיא בת העדה, ויותר מזה- עובדת בגישור תרבותי. למפגש איתנו היא הביאה, לבקשתי, קמיס שאמא שלה רקמה, שהרשימה אותנו מאד.
השמלה של אמא של אסניקה
כאשר הגענו לשדרות, הבנו שבאתיופיה הנשים רקמו רק שמלות. ולכן די מהר הוחלט שהפרויקט אכן יהיה שמלה – קמיס, ושנרקום עליה דוגמאות מסורתיות, שלמדנו שיש להן שמות. את השמלה רצינו לתפור מהבד ה"נכון". כלומר אותו הבד ממנו היו נתפרות השמלות באתיופיה. בד שנקרא ונארג בעבודת יד, עם חוטי כותנה בטוויית יד. לא פשוט למצוא… מזל שנזכרתי שהיתה לי פעם תלמידה, שהיתה לה חנות, ובחנות היו לה גם בדים כאלה. (בינתיים היא עצמה מלמדת קליעה בתל אביב ואני ממליצה. שמה מאיה ברניב). מזל גם שנשארו לה כמה, ושהיא הסכימה לתת לנו שני סוגי בדים בהשאלה, כדי שנוכל להראות לנשים ולשאול אותן, דבר ראשון.
ובכן – זה לא בדיוק בדיוק הבד של השמלות, אבל הנשים אמרו שזה טוב מספיק, ובהתחשב בכך שזמננו היה קצר וקצוב, החלטנו שזהו. מאיה מכרה לנו את הבדים בהנחה, שבהחלט עזרה לתקציב. אדוה, עוזרת הפרוייקט ואני הגענו לביתה של טפטה – אחת הנשים מהקבוצה, ותפרנו את השמלה בעזרת חברתה דבורה. למעשה דבורה היא שתפרה, ואנחנו רק הסתכלנו. השיטה מתוחכמת. היא משאירה את התפר חבוי לגמרי.
עכשיו מתחיל הסיבוך… הרקמה בקמיס מתרכזת סביב פתחי הצוואר והידיים, ואז לאורך קו התפר במרכז השמלה, וכן בגב. את החלק שסביב מפתח הצוואר וסביב למפתחי הידיים חייבות לרקום על השמלה עצמה. לרקמה הזו יש גם תפקיד מעשי, לחיזוק, וגם יהיה באמת קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה על בד מוסף. ובכן – הסטודנטיות גרות בירוחם באותה שכונה, ולכן הוחלט שהן יהיו אלו שירקמו על השמלה, ואילו הרוקמות משדרות, שגרות רחוק זו מזו ירקמו על פיסות בד נפרדות, שאחר כך נחבר לשמלה וזו לזו.
למפגש השני שלנו טפטה הביאה שמלה שהיא רקמה. אדווה ואני החלטנו על דוגמא שמשלבת את הדוגמאות מהשמלה הזו, של טפטה, ומהשמלה של אמא של אסניקה. בתור המורה, היה לי חשוב שבשמלה ישולבו הדוגמאות השונות, כדי שנלמד לרקום אותן. (מובן שיש עוד, שלא למדנו. יש גבול למה שאפשר להכניס לשמלה אחת בזמן מוגבל).
השמלה של טפטה
היינו צריכות ללמוד את רקמת הדוגמאות השונות. הזם – זם שתוחם את מפתחי הידיים והצוואר, הגוב- גוב, והדרב – נקס.
הנה הן, בדוגמת השרוול של השמלה של טפטה
אדווה ציירה את הדוגמא בתרשים, וחילקה לחתיכות שוות פחות או יותר בכמות הרקמה הנדרשת, כך שכל רוקמת תקבל את אותה כמות רקמה. קבוצת רוקמות בשדרות היא קבוצה של נשים הרוקמות כדי למכור, ומראש התניתי את העבודה איתן בכך שנשלם להן, ובכך שכשנציג את השמלה בתל אביב, נאפשר להן להביא את הרקמות שלהן למכירה. כמו בהרבה קבוצות של נשים, שגורמים תיירותיים מציגים אותן כקבוצות שמטרתן לשמר מורשת ולהוות מקור פרנסה, גם בקבוצה הזו אין (לדעתי) לא שימור מורשת ולא פרנסה. (אפשר להתווכח איתי על זה, אבל בשביל הדיונים הללו בדיוק אני עושה קורס שלם). יש שם שימור מיומנות, או – שימוש במיומנות קיימת, ויש שם גם הכנסה מסויימת. לרב הרבה פחות משכר מינימום.
ושלא תבינו שאני נגד קיומן של קבוצות כאלה. להיפך. אני מאד בעד. יש להן המון ערך בעיני. אבל אני בעד דיוק. הערך והמהות כאן הם לא "פרנסה" ולא "שימור מורשת". למכירת העבודות הללו יש ערך עצום, והסיבה העיקרית שאני כותבת את כל הסיפור הזה היא כדי לעודד אתכן/ם לבוא, לשמוע, ולקנות.
טוב. מכאן מתחיל סיפור מאד מעניין, וכלל לא פשוט. כשהתחלתי עם הפרוייקט הזה ידעתי כמובן שאני מכניסה את עצמי לצרות. רק שלא הייתי בטוחה אילו צרות יצוצו, ובאיזה שלב. זהו אופיין של צרות ובעיות, לא? הן בלתי צפויות מראש.
ברגע זה, בעודי כותבת, אני עדיין לא בטוחה איך זה ייגמר. השמלה עדיין לא גמורה. אני עצמי רקמתי בשבועיים שעברו כ-40 שעות…
בשלבי עבודה
אבל אני אופטימית. ולכן אני יכולה כבר להזמין אתכם/ן לבוא לראות את השמלה, לפגוש את הרוקמות, לשמוע חלקים מהסיפור המעניין, ולקנות רקמות שהן יביאו לתל אביב.
הארוע יתקיים בגלריה שכטר, רחוב שלוש 42 תל אביב בתאריך 15 ביולי בשעה 18:00. מכירת העבודות תתחיל בשעה 16:00.
ההשתתפות בחינם, אך צריכה הרשמה, כדי שנדע איך להיערך.
אז ההרשמה כאן: https://neve-schechter.org.il/product/irua-hashket-proyekt-harkma-hityopit/
ומי שרוצה פרטים רק על המכירה – זה בתמונה הבאה. נשמח ונעריך מאד אם תפיצו את הידיעה.
