באוגוסט 24, באופן אימפולסיבי פרסמתי קריאה "לבוא לעשות איתי את הדבר האמיתי". התכוונתי ללימוד מזקנים ומזקנות. זה נראה לי הדבר האמיתי כשאני אומרת שימור מלאכות מסורתיות. לא ידעתי מה זה בדיוק אומר, אבל היו לי כלמיני שאיפות ותקוות. כדרכן של שאיפות ותקוות חלקן מתגשמות וחלקן משתנות. נראה לי שבעיקר הייתה לי כוונה רצינית להתניע מהלך בכיוון, ולראות מה יקרה.
אז מה קרה?
קודם כל היו הרבה מאד מתעניינות ומעט מתעניינים. התחלתי עם שני מפגשים במחנה שלנו, שהיה אז בעמק האלה. לשניהם הגיעו בערך אותן משתתפות, והעברתי בערך שני שליש (שליש כל פעם) מתוך מצגת שהכנתי בנושא. יותר מהרצאות, היו אלה שיחות והעלאת רעיונות על בסיס הדברים שסיפרתי. נוצרה קבוצה קטנה ומשובחת ואני מרגישה שיש עכשיו קצת יותר נשים שמבינות את המורכבות של מה שאני קוראת לו שימור מלאכות מסורתיות. קיבלתי הרבה מהשיחות הללו. כל אחת שיתפה במה שמעניין אותה, והחלטתי שמה שנעשה יהיה בעיקר לפי העניין שלהן.
חלק לא מבוטל מהנשים הביעו עניין ברקמה, ולכן הפעילות הראשונה שלנו הייתה לנסוע ללמוד רקמה פלסטינית מאישה בדואית שאני מכירה בדרום הר חברון. זה היה מוצלח, ובעקבות זה באביב הזה ארגנתי את הסדנה הזו שוב – לציבור. היה מעניין עבורי לראות את ההבדל.
רקמה אצל סלמה
רציתי להרחיב את מנעד הרקמה, ויזמתי מפגש עם קבוצת נשים אתיופיות שרוקמות בצוותא בשדרות. היה מחכים ומעשיר מאוד עבורי ועבור אלו שהגיעו. מקווה שזו התחלה, ושיהיה המשך.
בקרב נשות הקבוצה שהתגבשה יש שלוש מומחיות גדולות בבנייה באדמה. נסעתי איתן לירוחם לראיין את זהרה, שהיא בונת פרנות מפורסמת בירוחם. פרנה הוא השם לתנור האפייה ששימש במרוקו להכנת לחם, שנקרא – לחם פרנה. זהירה כבר מבוגרת, ופגשנו אותה במועדון הקשישים. המפגש היה מקסים ומרגש ולמדנו בו משהו חשוב על איך לחלץ ידע מאנשים שכבר קצת שוכחים… בשיחה עם דינה יוגב, שגם היא מומחית לבנייה באדמה וליוותה את הקבוצה שלנו מרחוק, היא סיפרה דברים חשובים ביותר בנושא הזה והעלתי אותם לכאן. (אם תקישו על המילה כאן ייפתח הסיפור). אני מאוד מקווה שנמשיך ללמוד מזהירה.
בגלל שכל השנה האחרונה היינו בדרום הארץ, ובגלל שהמצב בהר חברון כמו בשאר הארץ הולך ומתדרדר והאלימות גואה וגוברת הגעתי כמה וכמה פעמים לנוכחות מגינה, בעיקר במסאפר יטא. (אם השם נשמע לכם/ן מוכר – שם נעשה הסרט אין ארץ אחרת, שזכה באוסקר). זה אזור מדהים ביופיו, ומבחינת מלאכות מסורתיות – הוא אחד המרשימים. יש שם לא מעט א/נשים שעדיין חיים/ות במערות, והנשים שם עדיין משתמשות בטאבונים ומתפרנסות ממוצרי החלב המסורתיים שהן מכינות. אפשר לראות שם אפילו ממגורות הבנויות בוץ ותבן מימי הסבתות.
באחד הביקורים במקום יפהפה ומטופח הבנתי שבעלת הבית היא משהו מיוחד. זה לא פשוט לטפח מקום כשאת יודעת שבכל רגע יכול להגיע מישהו זר, שמאמין שהמקום הזה הוא בעצם שלו, (כי כל הארץ שלו) ולהרוס לשרוף ולהשחית כל מה שעמלת שנים רבות לטפח. זה לא פשוט לזרוע כשאת יודעת שהקציר אולי לא יהיה שלך. שהם יבואו עם העדרים שלהם לאכול את מה שזרעת בדמעה, וכך בדמעות גם לא תקצרי. אבל היא מטפחת בכל זאת. וגם – לשאלתי היא ענתה כי היא יודעת לבנות טאבון מאדמה, שזה בהחלט עניין נדיר בימינו. כל כך שמחתי, שהחלטתי להמר. למרות שלא ממש הכרתי אותה לעומק, היתה לי תחושה טובה, וארגנתי אצלה סדנה לבניית טאבון. אני מהמרת על כך שרוב מי שקורא או קוראת את הדברים האלה לא באמת יודע או יודעת מה זה טאבון. אבל הנה, תוכלו לראות בתמונות…
טאבון פתוח
זהו טאבון. הוא בוער לאט, ללא אש. הלחם נאפה בתוכו, כשהמכסה סגור והאפר הלוהט נערם מעליו
אז הסדנה הזאת ריגשה אותי מאוד מאוד מאוד. מפני שמדובר במשהו שעד לפני לא המון זמן הרבה נשים ידעו לעשות, ואילו היום אף אחת כבר לא עושה. כל הטאבונים המשמשים שם באזור (שגם זה בעצמו עניין נדיר) הם מבטון, ולא מאדמה. בסדנא הראשונה כל המשפחה היתה במקום, כי זה בדיוק היה זמן הגז, וכולם באו לעזור ברחיצת הכבשים ובגזיזתן. (צריך לשאוב לשם כך מים מהבור). אחד הבנים עזר בבניית הטאבון. למדנו כל כך הרבה דברים מסביב, מעל ומעבר לטאבון… אחרי חודש ארגנתי עוד אחת כזאת, ואם המצב לא יתדרדר שם עוד יותר, אז אני מקווה שתהיינה עוד סדנאות כאלה בהמשך.
טאבון וגור של טאבון…
אני ממש בכוונה להעלות לאתר בקרוב גם מאמר נהדר על הטאבון, שתורגם מערבית, וגם רשמים מהסדנא. יש למה לחכות.
אחד הדברים הכי חשובים שקרו כתוצאה מהמפגשים הללו, הוא שדינה ביגון, שהמקצוע שלה הוא ארגון וסידור נתונים, הציעה לי עזרה בארגון ממוחשב של החומר העצום והרב שאספתי על מלאכות מסורתיות. זה בלי ספק אחד האתגרים הגדולים שלי, כי הכל אצלי כתוב בכתב יד ומפוזר בעשרות מחברות ופתקים שמי יודע איפה הן . (להזכירכן/ם – באוגוסט 2022 עזבנו את ביתנו השכור ומאז אנו בדרכים עם אתון ועגלה, ולאתון אין חשמל בתחת ולא אנטנות סלולריות באוזניים. אז כדי להגיע לעמדת עבודה עם מחשב עליי לצאת מהוואדי או לרדת מההר עליו אנו חונים, ולחפש מקום עם חשמל. אז זה לא קורה הרבה, אבל קורה לאיטו)
תודה דינה!
עוד משהו שקרה הוא שחידשתי את הקשר עם לקיה ירדני וקבוצת הקדריות האתיופיות בקרית גת, וחזרתי לארגן איתן סדנאות. הרבה השתנה מאז הסדנא הראשונה, לפני 14 שנה. לצערי, לא כל הקדריות שהיו איתנו באותן סדנאות ראשונות עדיין בחיים. המיקום השתנה, ולקיה עצמה התפתחה מאד. גם אני הבנתי דברים שלא ידעתי בפעמים הראשונות, כך שלמעשה הכל נעשה עכשיו נכון יותר, אבל גם קצת מודרני יותר…וגם כך אני מרגישה שיש עוד הרבה מה ללמוד ולשפר.
ומה עכשיו?
כל מה שקרה למעשה כלל לא היה בתכניות שלי, ובעצם, אפילו הפתיע אותי. אני דוקא רציתי לשים דגש השנה על לימוד משתי נשים שפגשנו ב 2023 כשחצינו את מרכז הארץ. אבל קבוצת המתעניינות משכה לכיוונים אחרים, ואני נמשכתי. זה בסדר גמור מבחינתי. אני אוהבת הפתעות… (טובות).
אבל רציתי שיקרה קצת יותר, והבנתי שבשביל שזה יקרה עלי להציע משהו יותר מובנה.
כבר כמה שנים אני חושבת על תוכנית מובנית כדי ללמד בה את המיומנות הנדרשת כדי לשמר מלאכות. זה כמובן משהו אחר לגמרי מאשר ללמד את המלאכות עצמן.
מצד אחד נראה לי שהכי נכון לעשות זאת במסגרת של מכללה קיימת. אבל כרגע לא קיימת מכללה שאני מכירה שהדבר הזה הוא על סדר יומה בעדיפות ראשונה. אם יש כאן כאלה שמכירות/ים מכללה שעשויה להיות מעוניינת במסלול כזה אשמח שתספרו לי.
אז בינתיים אני מציעה את זה בעצמי. כמובן שכך יש הרבה יותר גמישות, שכרגע, במצב הנדודים די נדרשת לי.
עם זאת אני כל הזמן מודעת לדחיפות. אין מה לעשות – הזקנים/ות היודעים/ות הולכים/ות ומתמעטים/ות.
אם אתם/ות שומעות את הקריאה, וגם מרגישות אותה בידיים – בואו איתי להרפתקאה הזו!
הפרטים כאן (הקישו על המילה כאן)
להתראות
יונית
