שלום לכולם/ן!
הפעם זהו חדשון שונה, המתאר את חוויותי ממחנה תקופת האבן בצפון גרמניה, בו השתתפתי, לאחר לבטים קשים, כפי שתקראו בהמשך.
ובכן
הפעם האחרונה שטסתי לחו"ל היתה לפני 22 שנים. מאז נמנעתי מלטוס מסיבות אקולוגיות, (התוספת של כל טיסה למדרך כף הרגל האקולוגי היא עצומה) מקמצנות ו\או חסרון כיס, ומן הסיבה שהרגשתי שיש לי מספיק מה לראות וללמוד בארץ. הטיולים הרגליים שערכנו בארץ בלוויית חמור/אתון (ראו כאן וכאן) סיפקו אותי לגמרי. בכל פעם שעלה בראשי הרעיון לטוס לחו"ל אמרתי לעצמי: למה? בסוסיא כבר ישבת שבועיים ולמדת את כל מה שהנשים שם יודעות? אצל פאיזה בנגב כבר היית שבועיים רצופים?
אז מה קרה השנה?
אורי ערד, היוזם והאבא של התכנסות המלאכות הקדומות "אבני דרך" שלח לנו מייל בו סיפר כי וורנר, שמארגן את התכנסות תקופת האבן האירופאית הראשונה, התרשם ממה ששמע על אבני דרך, והזמין את כל המורים והמורות בחינם להתכנסות. כל מי שי/תגיע י/תצטרך ללבוש רק בגדי עור השייכים לתקופת האבן. גם כלי האוכל וציוד השינה יצטרכו להיות כאלה, היה כתוב בהזמנה המצורפת. אבל לישראלים/ות, שלא נראה שערוכים/ות לכך – תינתן הקלה. ממממ… חשבתי. נשמע רציני ומעניין, ומיד פסלתי את האפשרות לנסוע. אני ממש בסוף העריכה הלשונית של הספר, עזבתי את ההוצאה איתה עבדתי שלש שנים ועדיין אין לי הוצאה חדשה או עורכ/ת גרפי/ת (פתוחה להצעות, חברימ/ות), ובנוסף – השתתפתי השנה בפרוייקט של משרד הכלכלה בשם "ישראל דיגיטלית" (ממליצה) ועלי להגיש את האתר החדש שלי (לחצו או נסו www.yonitcrystal.com) עד ה-21 ביולי, כשהמחנה מתחיל ב-23. לחץ שלא מתאים לי. "אבל נשמע לי שאת מתעניינת", אמר לי בנזוגי החכם, שיחיה, שלפעמים יודע טוב ממני מה אני צריכה. הםם, כן, זה נשמע מעניין. "אז לכי על זה. סעי. את קבורה בתוך הספר הזה שלך יותר מדי שעות ביום." (מה שנכון). טוב, אמרתי לאורי שיקנה לי כרטיס יחד איתו. ואחרי שבוע התחרטתי. יותר מדי נקיפות מצפון ולחץ, ובכלל לא היה לי זמן להתכונן, ובכלל – זו לא תקופת האבן שאני מתעניינת בה. אני מתעניינת בכל המלאכות המסורתיות, ובדרכים לשימורן. שנים אני שומעת ורואה תמונות של שווקים תקופתיים באירופה בהם בעלות ובעלי מלאכה מסורתיים מדגימים/ות את מלאכתם/ן. בחלק מההרצאות שלי אני מספרת איך באירופה המלאכות נתפסות כחלק מהמורשת, ומוזיאונים פתוחים משמרים אותן בצורה מקצועית ואותנטית בעידוד הממשלות. בנורבגיה, כך סיפר לי הפייסבוק, אפשר ללמוד לימודי ויקינגים הכוללים נפחות, בניית סירות, עיבוד עורות ויתר מלאכות מעשיות – כתכנית באוניברסיטה. את זה אני רוצה לראות! מוזיאונים פתוחים המציגים את החיים בעבר – זה מה שמעניין אותי! מה אני צריכה את תקופת האבן הזו על הראש שלי? ובגדים של תקופת האבן? אין לי זמן עכשיו להכין. ובכלל זה קיץ, חשבתי, ומחיתי את הזיעה בחום הקבוע של 35 מעלות בתוך הבית. מי צריך בגדים? צפון גרמניה, לא? כולם שם ערומים וערומות בקיץ, נזכרתי בביקורי האחרון (לפני 30 שנה) בצפון אירופה, ובפארקים העירוניים המלאים באנשים ערומים/ות ברגע שהטמפרטורה עוברת 24 מעלות. "לא לא יונית", אמרה לי חברתי שרי, המתגוררת באנגליה – הקיץ בצפון גרמניה הוא כמו אצלנו – עשוי להיות עתיר גשמים, וקר למדי. תתכונני. אני לא נוסעת, חשבתי, אפילו שלא אקבל אף שקל החזר על ביטול הטיסה. (ביררתי)
יומיים לפני הטיסה הגשתי את האתר. הייתי צריכה להיות בירושלים, וכך, תוך מיקוח אימתני מצאתי את עצמי קונה שלושה עורות כבשים בעיר העתיקה. אם בכל זאת אחליט לנסוע – שיהיה לי איך לישון…חזרתי הביתה והוצאתי את שני עורות העיזים שעדו עיבד בהדרכתו של נמרוד כשהיינו בטיול. אחד שלם, השני נאכל על ידי עכבר ונשאר ממנו חצי. "אני לא אגזור אותם, הבטחתי לו. אני רק בודקת אותם, כי אם בכל זאת אחליט לנסוע – אולי אנסה לעשות מהם משהו ללבוש, כדי שלא אהיה היחידה ללא לבוש תקופת האבן. המשכתי לפשפש בחפצי, ומצאתי במחסן שאריות של וסט גזור מפרוות, שמישהו שפגשתי בהתכנסות ריינבואו לפני יותר מעשרים שנה השאיר אצלי. מעולם לא חשבתי שאשתמש בו אבל גם לא מלאני ליבי לזרוק.
עד ליום האחרון לא ממש חשבתי שאסע. אבל אני שונאת לבטל דברים. בהתארגנות של רגע אחרון ממש מצאתי את עצמי במטוס עם אורי, טסים לתקופת האבן בצפון גרמניה עם תיק ענק וכבד מלא בעורות ופרוות, ועם מידע מינימאלי על מה הולך לקרות שם. נסיונותי לקבל מידע נענו ב"אני בחופשה בדנמרק. תביאי כלי אוכל ובגדים המתאימים לתקופת האבן. יש מקומות יבשים, אבל אם תרצי לישון בציוד מודרני – זה יהיה מחוץ למחנה." זהו. ברגע שעליתי על המטוס התנתקתי מקשר אינטרנטי כיוון שאין לי פלאפון חכם. את כל הארגונים והתיאומים השארתי לאורי. מירי, אשה חמודה מהמבורג הציעה לאסוף אותנו בשדה התעופה, ולקחת אותנו למקום. היא עובדת שם. "זהו מוזיאון פתוח" אמרה לנו בנסיעה, ואני כבר התחלתי לשמוח. וכך היישר מהטיסה הגענו לאלברסדורף – מוזיאון פתוח המוקדש לתקופת האבן, אחד מתוך שורה של מוזיאונים פתוחים באירופה, המוקדשים ללימוד העבר בדרך חווייתית. הגעתי למחוז חפצי… כדי שנוכל להתאקלם הגענו בכוונה יום לפני הפתיחה הרשמית של ההתכנסות.
מירי לקחה אותנו לסיור קצר במקום. היא לומדת ארכיאולוגיה לתואר שני. "אלו מבנים השייכים לתקופה הפליאוליתית הקדומה, ואלו – לתקופה הניאוליתית", הסבירה. "אבל אופס, סליחה, החפץ הזה היה בכלל אמור להיות בבקתה אחרת. הוא שייך לתקופה המזוליתית. סליחה"… ההתנצלות הזאת הספיקה להקסים אותי ולהורות לי שהגעתי למקום כלבבי. זה לא כמו בארץ, שכאשר מבקשים ממני להדגים טוויה בארוע של התקופה הרומית אומרים לי "תביאי את גלגל הטוויה שלך". "אבל לא היו גלגלי טוויה בתקופה הרומית" אני אומרת. "לא חשוב. האנשים אוהבים לראות את זה" עונים לי … אז אכן, באירופה זה לא כך!
המחנה בו השתכנו היה המחנה המזוליתי, (תקופת האבן התיכונה). וורנר, שארגן את ההתכנסות הוא גם זה שבנה את המחנה. והוא עשה זאת לפי הממצאים הארכיאולוגיים מאותה תקופה. מובן שכאשר מדובר בתקופות כל כך קדומות יש מקום רב לספקולציות ולדמיון, אבל כל מה שנעשה בפארק, שהמנהל שלו בעצמו הוא ארכיאולוג, נעשה בתיאום ובייעוץ עם המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת המבורג, ועל פי ממצאים מדעיים. תלמידות ותלמידי הארכיאולוגיה באוניברסיטה מגיעים/ות בכל שנה לשבועיים של לימוד התנסות ומחקר במקום. ובכלל, המוזיאון הפתוח הוא המקום בו מתורגלת ארכיאולוגיה ניסויית – אחד התחומים המדליקים ביותר, לדעתי, בלימודי ארכיאולוגיה. שמעתי עליו כשהתחלתי לעבוד לפני עשרים וחמש שנה ב"עין יעל" אך מעולם לא ראיתי אותו מיושם שם ברצינות.
במעט ההכנה שעשיתי לפני הטיסה פניתי לדבי קסוטו, תלמידה שלי לאריגה, שכתבה את עבודת המסטר שלה על אריגה בא"י בתקופת הברזל. היא סיפרה לי מזמן על מכון המחקר באוניברסיטת קופנהגן, שמקיים קשר הדוק עם אחד המוזיאונים הפתוחים שם. "את חייבת לבקר שם" היא אמרה, ואני לקחתי ממנה את הכתובת וחשבתי ששם אני באמת רוצה להיות.
מיד עם הגיענו למחנה המזוליתי ראינו אשה בלבוש מלא של תקופת האבן, יושבת ומגרדת גבעולי סרפד. "את מתכוונת להפיק מהם סיבים לאריגה, כמו בסיפור על אחד עשר הברבורים?" שאלתי. "כן", היא ענתה, ואני נשארתי לידה כדי ללמוד. סולוויג. היא מתנדבת במוזיאון הפתוח בדנמרק, בדיוק במקום בו התכוונתי לבקר…
אט אט הגיעו יתר המשתתפות והמשתתפים בהתכנסות – רובם/ן מאירופה – הונגריה, צרפת, בלגיה, הולנד, גרמניה, בריטניה, דנמרק נורבגיה פינלנד וסיציליה. כולם/ן בלבוש עור, סכיני צור בחגורותיהם/ן, יחפים/ות ועמוסי/ות ידע רב. חלק גדול של אלו שהגיעו מלמדים/ות מיומנויות קדומות וחיים בטבע בארצותיהם/ן, או עובדים/ות או מתנדבים/ות במוזיאונים פתוחים, או לומדים/ות את הנושא באוניברסיטה. לא אוכל לכתוב כאן את כל מה שלמדתי, אבל זה היה ה-מ-ו-ן, ומי שמכיר/ה אותי יודע/ת שזה מספיק כדי להפוך אותי למאושרת. ההתכנסות נערכה למטרת החלפת ידע. היו בה סדנאות מעשיות, הרצאות, וגם המון זמן פנוי כדי להשלים פרוייקטים, או לשוטט, או ללמוד זה/ו מזה/ו באופן חופשי, או להכין אוכל. בתחילת השבוע האוכל היה אכן מזוליתי ככל שניתן. ירקות, פירות, בשר, אגוזים, דבש וחמאה. כל האוכל נצלה ישירות על האש, אבל היו גם כמה סירי בישול מחרס, שנעשו במיוחד על ידי כדר מומחה עבור המוזיאון, לפי דוגמא של סירים שנמצאו בחפירות מאותה תקופה. ו..כן, הם לשימוש על אש ישירה. (משהו שאינו ברור, כשמדובר בכלי חרס)
באחד מסיורי הליקוט שערכנו, החלטתי, ביחד עם החברה מסיציליה, לבשל עלי שן -ארי, הדומים מאד לעלי העולש, בסגנון ים-תיכוני /פלסטיני (ללא שמן זית, אמנם) אולי כקונטרה לטורפי הבשר הצפון-אירופאים. התמונות הבאות מראות את התוצאה ואת האופן בו התקבל התבשיל… אל תשכחו לשים לב למסננת… להזכיר – לא היו כלי ברזל או מתכת במחנה, להוציא סכינים וסיר גדול אחד שהוחבא במטבח מאחור.
סירי החרס הללו היו מופלאים בעיני. ולא שאני מומחית לתקופת האבן, אבל לצורך כתיבת הפרק הארכיאולוגי בספר שלי קראתי כמה וכמה מאמרים על התקופה כך שיכלתי להעריך את הקרמיקה המוקדמת הזו. (כלי חרס הופיעו בארץ ישראל רק בניאוולית). משך כל השבוע לא הפסקתי להתפעל ולהתלהב מהרצינות ומהידע של מרבית המשתתפים/ות בהתכנסות. חלק –צעירים/ות ביותר, אשר מתנדבים/ות מילדות במוזיאון הארכיאולוגי הפתוח בהולנד. הם/ן רכשו כל כך הרבה ידע – גם מעשי וגם עיוני, שבחור בגיל 16 העביר לכולנו סדנא על חומרי תפירה. (מעיים של חזיר וגידים של פרה…) למדתי המון. אולי כבר כתבתי את זה. אבל מעבר לכך, תוך זמן קצר מאד נוצרה במחנה אוירה מדהימה. אני חושבת שעבור כולנו, היה משהו מאד חזק בלמצוא עוד "משוגעים/ות" החולקים/ות את אותה תשוקה לחיים פשוטים בטבע, למלאכות קדומות, וללימוד חווייתי. בגדי העור שלבשנו הפכו אותנו ל"שבט", ואף שהמטרה שלהם היתה בעיקר ליצור באתר כולו אטרקציה תיירותית והחייאה של המקום, אין לי ספק שהיתה להם גם השפעה פנימית חזקה עלינו. כך גם ההליכה ברגליים יחפות על האדמה הרטובה, והלינה במחסה המזוליתי, בו ישנתי לצד המדורה הבוערת, מכוסה בעורות כבשים ביחד עם עוד ששה או שבעה שכמותי. החוויה היתה של נוכחות מלאה המשלבת את החושים, את הגוף, את היצירתיות וגם את האינטלקט, והייתי מאושרת. ביום הלפני אחרון העברתי את ההרצאה שלי על שימור מלאכות מסורתיות בארץ, אחרי שאורי העביר את ההרצאה שלו על אבני דרך. היה נעים לראות עד כמה האירופאים/ות העריכו את מה ששמעו, ושאבו מזה השראה.
עבורי היה חשוב מאד לראות את אחת הפרופסוריות לארכיאולוגיה ניסויית מאוניברסיטה מכובדת באנגליה משתתפת בהתכנסות כאחת מן המניין, בלבוש עור, עורכת ניסויים ביחד עם תלמידותיה, הכותבות את עבודות הדוקטורט שלהן על עיבוד עורות או על הציד בתקופת האבן. כמה זה שונה מאשר לשבת במעבדה או באוניברסיטה, ורק לחשוב או לדבר על הדברים. וחוץ מזה, העניין הרב שגילתה בספר שאני כותבת, כמובן החמיא לי מאד.
תמונות נהדרות שצילם אורי מההתכנסות תוכלו לראות כאן, ומי שחשקה נפשו/ה בהתנסות דומה בארץ, ואפילו די בקרוב מוזמן/ת להסתכל בתכנית של שבע אבנים. (הקישו על המילים וייפתח הקישור) זה אמנם לא בדיוק אותו דבר, אבל זו הזדמנות לחוות דברים דומים: לימוד משותף, באוירה בה השלם גדול מסך חלקיו. אפשרות להתנתק מהעולם הטכנולוגי דיגיטלי, ולצלול לתוך עולם עשייה ידני, בקצב שפוי המותאם לגופנו, וביחד עם עוד כמה עשרות שכמותנו.
לאחר המחנה היה לי עוד שבוע באירופה, שאותו אכן הקדשתי לביקור במוזיאון הפתוח בליירה – דנמרק. אם אתם/ן חובבים/ות מלאכות ושחזורים היסטוריים – אל תחמיצו!!! כן! כל מה שאני אומרת בהרצאות שלי ועוד הרבה יותר. התרשמתי מאד מאד מאד! מהמקצועיות, מהאיכות, מהתכניות למשפחות, מהסדר, מהיופי, מכך שאכן מדובר במוזיאון, מהקשר עם מכוני המחקר. דיברתי עם מדריכות ומתנדבות במקום, שמעתי גם את הביקורת שלהן ומעט על הבעייתיות שגם הן חוות, ובכל זאת – הלוואי עלינו! בתמונות הבאות תוכלו לראות אותי מתנסה בטוויה בגלגל טווייה ענק מהמאה ה-13, סבתא שבאה למחנה משפחות ויקינגי, העוסקת ב"חיבור מחט ", ואת אחת המשפחות, שבאה למקום לחופשה בסגנון תקופת הברזל… גם כאן למדתי כל כך הרבה!!! גם באופן מעשי – טכניקות חדשות שלא הכרתי, וגם רעיונות על איך המקום פועל. אפילו הספקתי כבר להכין לעצמי כפפות בסגנון ויקינגי, בטכניקה שלמדתי מהסבתא הזאת. אני אפילו חושבת שבאותה שיטה הוכנו גם הגרביים שנמצאו במצדה…
אני לא מפסיקה לחשוב איך אפשר ליישם תכנית כזו בארץ. הרי את המסע שלי בשימור מלאכות מסורתיות התחלתי ב"עין יעל", שהיה אמור להיות משהו כזה. העובדה שבעין יעל לא הרגשתי שזה "הדבר האמיתי" היא שהובילה אותי לחפש מי שכן תוכל ללמד אותי טוויה, ואחר כך אריגה בדואית, ואחר כך קליעה, ובעין יעל פגשתי את אבו ח'אלד, ושם גם שמעתי לראשונה על ארכיאולוגיה ניסויית, והרעיון של מוזיאון פתוח היה תמיד קרוב ללבי, ועכשיו אף יותר. כשחזרתי להמבורג, בשביל הטיסה חזרה, עברתי גם במוזיאון הפתוח הקרוב לשם, כדי ללמוד עוד, ושוב התרשמתי מאד. למרות הקשיים הנוכחיים, שכנראהמשותפים לכולם בעידן הפלסטיק, בו ילדות/ים מעדיפים/ות לשבת בבית מול המחשב מאשר להפעיל את האצבעות בדרך מאתגרת יותר. ובעניין הדיגיטאלי – אני חייבת להודות שההתנהלות בחו"ל ללא פלאפון חכם – ללא ווטסאפ או מייל בהחלט הקשו עלי את החיים, אבל הסתדרתי והצלחתי לחזור בשלום.
וזהו, עכשיו אני כבר בחזרה בחום של 40 מעלות בצל, יושבת שוב ליד המחשב, וצריכה לחזור אל הספר שלי לפני כל דבר אחר.
אבל חזרתי גם לדי הרבה מיילים עם שאלות על סדנאות.
ובכן:
ב-15 בספטמבר, רגע לפני ראש השנה – סדנא לקליעת קמעות קציר, שהן ברכה נפלאה לשנה טובה ושופעת, ומתנה נהדרת מעשה ידיכם/ן. אצלי ביבנאל, בבוקר. 180 ₪ לקליעת שלש מקלעות שונות. הפרטים כאן
פרט לזו, סדנאות חד -פעמיות אני לא חושבת שאני עצמי אארגן כרגע, עד שתהיה לי יותר בהירות לגבי הספר. מי שמעוניינ\ת בסדנא מסויימת מוזמנ\ת לארגן כמה משתתפים/ות נוספים/ות ואז לפנות אלי. אעזור אני ניידת ובהחלט מוכנה להעביר סדנאות בכל מיני מקומות. רוב הסדנאות של השנה האחרונה אורגנו בצורה כזאת, ועד ליציאתו של הספר לאור אני חושבת שזה יימשך כך. יש הנחה משמעותית או אפילו השתתפות חינם למארגנ/ת. דברו איתי.
מה שאני כן חושבת שאעשה הוא שתי תכניות שנתיות, וכן יותר סדנאות עם בעלי/ות מלאכה. אז הנה מחשבות ראשונות. בחדשון הבא, שיהיה בקרוב, יחסית, אפרט יותר.
1- "סיירת קליעה" שתכנית ניסיונית שלה הורצה לפני שנתיים והיתה מוצלחת ביותר. מדובר בששה – שמונה מפגשים של סופי שבוע, במקומות שונים לאורך השנה. המפגשים יוקדשו ללימוד קליעה בחומרים מקומיים שונים, תוך לימוד האיסוף והטיפול בחומר. בכל מפגש נאסוף חומר, נלמד איך לטפל בו ולהכין אותו, ואז – אם יהיה צורך – נפנה לקלוע בחומר שכבר הכנו במפגש קודם. כיוון שחומרים רבים דורשים תקופת ייבוש או הכנה ארוכים, ואני רוצה שבאמת נשתמש במה שנאסוף, ולא במה שאני "הכינותי מראש", יש חשיבות להמשכיות של ההשתתפות. חוץ מזה, יהיו שיעורי בית של איסוף חומרים במקומות המגורים של כל משתתפ/ת.
הנושאים שאני חושבת עליהם: (לא לפי הסדר)
קליעה מסורתית פלסטינית בזית ובאלת המסטיק.
קליעת סל פיסולי מחומרים בצבעוניות שונה.
קליעת סל בקליעה חפשית מקיסוסית, ובניית מבנה משותף, דמוי "בית" מחוטרי זית
קליעה פלסטינית מסורתית בקש חיטה – עם ח'אולה אבו אל היג'א *
קליעה של תיק צבעוני בחומרים שטוחים
כובע כסא ומחצלות מסוף. (שני מפגשים. אחד לכובע לכסא ולמחצלת מסוג אחד, והשני למחצלת מסוג שני)
קליעה של תיק בשיטה האתיופית – עם גטה זמנה.*
קליעת קוטיה מקש חיטה.
*תלוי בתיאום איתם/ן, ותיתכן תוספת מחיר אם נרצה לכלול במפגש גם אוכל מסורתי.
המפגשים ייערכו במקומות שונים, גם בהתאם למקום המגורים של הנרשמים/ות וגם בהתאם למזג האויר. הלינה תהיה בתנאי שטח – במבנה פשוט או באוהלים או בחוץ, ואת האוכל לארוחת הערב וליום השני נכין ביחד ממה שנביא. המחיר ל-8 מפגשים יהיה 4400, ל-6 מפגשים 3600 ל-4 מפגשים 2700. אולי אפשר יהיה להצטרף באופן חד פעמי למפגשים מסויימים על בסיס מקום פנוי.
מדובר על "סיירת" – כלומר – התכנית מיועדת לקבוצה קטנה ומחוייבת.
שני המפגשים הרשומים מעלה ראשונים מיועדים לכאלה שיש להם/ן נסיון בסיסי בקליעה. אם ברצונכם/ן להשתתף אך אין לכם/ן נסיון, תצטרכו לבוא לסדנת הכנה.
התכנית עדיין לא סגורה סופית ואני פתוחה לבקשות או לרצונות שונים שלכם/ן. בשלב זה אני פותחת את ההרשמה להבעת עניין, לשאלות ולבקשות ועדיין לא למחוייבות סופית. צרו איתי קשר
2 – אריגה וסיפורי חיים – תכנית שיושבת לי זמן רב בראש אך עדיין לא יצאה אל הפועל. הפעם אני חושבת לחבור אל סימונה חנוך, מחברת הספר "אגדות המוות ההפיך" , שתביא אל הקורס את הצד של "סיפורי החיים". גם כאן התכנית עדיין לא סגורה סופית, אך פתוחה למביעי/ות עניין.
ועוד משהו חשוב: עונת הדיבס והמלבן מתחילה בקרוב מאד בהר חברון, וביקשו ממני לארגן סיורים. אני עדיין לא בטוחה איך לעשות זאת, אבל מי שמתעניינ/ת – דברו איתי ! כרגע אני חושבת על ה-2 בספטמבר כאפשרות.
שלהי קיץ טובים
יונית
