נכתב  בסוף סוכות תש"ף, תוך כדי עבודה

 

 

אני שוב עובדת על עמוד קלוע ענק. 2.40 מטר גובה ו-60 ס"מ קוטר, ושוב – זה שואב אותי כל כולי בתהליך מרתק מאד. כבר הכנתי שלושה כאלה לתערוכות שהיו ב2016, וגם אז זה היה משמעותי ואינטנסיבי. מלפני סוכות, ובמהלך כל ימי החג אני קולעת יום יום חלקים גדולים מהיום. בחוץ חם נורא, ואני עובדת בתוך הבית. הבית הקטן שלנו שוב נראה כמו יער לאחר גיזום מסיבי. אין מקום לעבור בו בין הכניסה למטבח, וצריך או ללכת מסביב או לדרוך על ערימות של ענפים. אבל הריח… הא, איזה ריח נפלא של צמחים ממלא את החלל!  כל לילה הידיים שלי כואבות, הגב שלי דואב, והלב שלי מתרונן. כל בוקר אני מתעוררת אל פרפורי יצירה, התלבטויות, ותחושות משונות. אי שקט, חוסר השראה, השראה, ניסיונות, קליעה, חוסר שביעות רצון, פירוק, ושוב קליעה. סיפוק, המשך, וחוזר חלילה. הכל מתערבב.

לקלוע עמוד של 2.40 מטר זה ממש ממש לא כמו לקלוע סל. כשאני קולעת סל, אני בדרך כלל יודעת מה אני עושה. הקליעה עצמה היא פעולה ריתמית החוזרת על עצמה במקצב קבוע. זה מרגיע מאד. ממכר אפילו. 

את העמוד הזה ידעתי כבר די מזמן שעלי לקלוע, כי הצעתי אותו ביחד עם אחותו הקטנה הקלועה מסנסני תמר לתערוכה חשובה – הביאנלה הראשונה לאומנויות ועיצוב במוז"א תל אביב, וקיבלתי תשובה חיובית. אבל כדי לקלוע חיכיתי לסתיו, שקצת יתקרר, וגם – זו העונה בה אני אוהבת לאסוף חלק גדול מחומרי הקליעה שלי. בהתחלה חשבתי לעצמי: "עשי סקיצה! ציירי את הדוגמאות מראש, ואז פשוט קלעי בשקט. אבל לא הצלחתי. וגם –  לא באמת יכולתי לדעת מראש אילו חומרי קליעה יעמדו לרשותי בפועל. מה אמצא השנה ובאילו כמויות? מה יהיו הצבעים של החומרים החדשים שאאסוף? איך ישתנו הצבעים של החומרים הישנים והיבשים שיש לי לאחר ההשריה? אילו מהחומרים הרבים שיש לי באחסון יהיו טובים לאחר ההשריה, ואילו יתפוררו או יישברו? בחומרים טבעיים תמיד יש הפתעות. הערבות שאספתי בצפון – כולן נשברות. (אוף! הצבע שלהן כל כך יפה) הזיתים שאספתי בכרם של א. שינו צבע ונראים לגמרי אחרת מהזיתים של ע. חלק מהחרובים נראים לאחר ההשריה אדומים ממש כמו אלת המסטיק, וחלק נראים שחורים. ומה החומר המשונה והארוך הזה? למה לכל הרוחות לא כתבתי מהו ואיפה ומתי אספתי אותו? וזה? וזה? וזה? והנה – על זה כבר כן היה כתוב, אבל בזמן ההשרייה זה נמחק, או שהנייר עליו זה היה כתוב התפורר במים. למה אני לא יותר מסודרת?

 

 

 

 

 

 

אמנות או עיצוב?

 

לא, לא יכולתי באמת לתכנן מראש. וגם – זאת פשוט לא אני. בקורס משנה חיים (עבורי) שעשיתי פעם בליבוד אצל נטע אשוח היא הסבירה שזה בדיוק ההבדל בין מעצבת לאמנית. מעצבת עובדת עם הראש, ומתכננת, וחושבת, משרטטת ומתאימה את המוצר שהיא יוצרת למטרה ספציפית. ואמנית עובדת מהבטן. מחפשת, מוצאת כיוון ואז משנה תוך כדי יצירה. ושוב מחפשת, ומשנה, ומפרפרת, וחוזרת, ומרגישה, ומתלבטת. מן הסתם בדיוק כמו מה שקורה לי עכשיו בימים אלו. זה הזמן בו אני נותנת לאמנית שבי להשתלט לי על החיים. האמנות איננה מרגיעה. היא לא מביאה שקט. היא מעוררת. וזה כמעט הפוך ממלאכות מסורתיות, אשר שומרות על סדר קבוע, על מסגרת מסורתית עם חריגות מינימאליות.

 

העמוד שאני קולעת עכשיו נועד לעורר מודעות לקליעה הפלסטינית המסורתית ההולכת ונעלמת. אמנם אני חושבת שעשיתי את זה ממש טוב בספר שלי (אם במקרה עוד לא קניתם/ן אז כאן הפרטים עליו), אבל עבודת אמנות עושה את זה בדרך אחרת לגמרי כמובן. ההשתתפות בתערוכה היא הזדמנות לעורר את העניין, ולהצביע על ההבדל בין קליעה בסנסנים לקליעה בחוטרים ובענפי עצים ים-תיכוניים.

 

 

 

הקליעה שלו מעוררת גם בתוכי הרבה שאלות, וקצת תשובות. למשל – למה אני עובדת כך, ולא כמו הרבה בעלי ובעלות מלאכה מסורתיים, שכאשר הם/ן מתכוונים/ות  ליצור משהו הם/ן פשוט הולכים/ות ואוספים/ות או מייצרים/ות את מה שהם/ן צריכים/ות עבור הדבר המסויים הזה – יהא זה סל או שטיח או שמלה רקומה. ללא אגירה של חומר. לכל יצירה – אוספים/ות את החומר שלה. ואילו אני – כל כך הרבה חומר אוגרת. סככת החצר שלנו עמוסה לעייפה בכמות עצומה של חומרי קליעה. אני אוהבת לאסוף אותם, ואיסוף חומרים בטבע הוא גם אחד הבילויים המשותפים של בן זוגי ושלי. (כן, יש זוגות שמבלים במסעדה או בצימר, ואנחנו מבלים עם מזמרות בסבך אלות המסטיק). ואני גם אופורטוניסטית, וגם לא אוהבת לנסוע נסיעות מיוחדות. אז אם אני עוברת איפשהו ובזוית העין רואה צמח מעניין, ויהא זה בקמפוס הטכניון או ברחובות ירושלים או בצדי הדרך בה עברתי – מזמרתי איתי… וכך נאסף אצלי חומר. וכשהרבה חומר טבעי נאסף ברור שיהיה גם בלאי. חלק ייאכל, חלק יתקלקל, אין מנוס.

אז אחד הדברים שהבנתי, זה שאחת הסיבות קשורה לכך שאני… משמרת. במילים אחרות – אוספת, שומרת, וזורקת מעט מאד.

כמובן שיש בכך גם יתרונות גדולים. הנה עכשיו. יש לי עבור העמוד חומרים שאספתי במשך כמה שנים במקומות שונים בארץ. זה נותן לי מגוון גדול של צבעים לעבוד איתו. אילו הייתי צריכה לאסוף בבת אחת חומרים בכל כך הרבה גוונים ולהסתמך רק על עבודה בחומר טרי הייתי צריכה אולי חודש שלם של נסיעות לאיסוף חומר ולהכנתו, וגם אז לא בטוח שהיינו מצליחים לאסוף  עכשיו חומר בכל הצבעים הללו.

 

 

 

 

זכורה לי גם פעם בה ביקשו ממני להנחות פרוייקט מחצלות באחד מבתי הספר בטבריה. חודש שלם בו שתי כיתות ה' קולעות מחצלות שלוש פעמים בשבוע. לשם כך צריך המון המון חומר יבש. במקרה… היה לי במחסן, ויכולתי להיענות בחיוב לבקשה. (זה היה פרוייקט מוצלח ביותר, שהשפיע עלי מאד, וגם על התלמידים/ות)

וכמובן – אני גם מלמדת, ולסדנאות יש צורך בהרבה חומר. כמה מתאים למי שבלאו הכי אוהבת לאסוף ולשמור…

בסופו של דבר זהו אותו השורש, שמניע  אותי גם לשימור מלאכות מסורתיות. חוסר הרצון לשחרר את העבר, ומתן החשיבות למה שכבר נמצא. זו מגמה הפוכה מאד לקצב המטורף בו היום טכנולוגיות ומכשירים שונים "משתדרגים" ומוחלפים בחדשים יותר.

 אבל…

את כל זה אני כותבת, כיוון שתוך כדי הקליעה של העמוד הזה, אני מרגישה גם הנצה של משהו אחר. איזו שמחה על כך שכל כך הרבה מהחומרים שהיו שמורים אצלי נקלעים בתוכו, ומפנים מקום בסככה שלי. זאת הזדמנות ליצור סדר חדש. לארגן את החומרים שנשארו, ולהחליט שמעכשיו אכתוב באדיקות על כל חומר מהו ומאיפה הוא ומתי נאסף.

 ומשהו גם מתחיל להבשיל גם בצד השני… כלומר בצד של העבודות הגמורות. גם אותן אני שומרת. אני אוהבת להיות מוקפת בעבודות שלי. זה נשמע קצת נרקיסיסטי, אבל באמת – הרבה פעמים אני ההשראה של עצמי. העבודות הגמורות שלי מזכירות לי רעיונות אחרים שהיו לי כשיצרתי אותן. כי כל יצירה היא גם ויתור על כל הדברים האחרים שהיא יכולה היתה להיות…

אני לא מאלה שזורקות עבודות שאינן מושלמות. אני שומרת אותן, רואה את הפגמים והטעויות, ובפעמים הבאות מנסה לזכור. ויש גם עבודות שאני ממש ממש אוהבת והן מושלמות בעיני. אני אוהבת להסתכל בהן. אוהל הקליעה שלי מלא ועמוס. לפעמים הא/נשים שנכנסים/ות לשם מגיבים/ות בעוצמה, ומרגישים/ות כאילו עברו לעולם אחר. זה די מרגש עבורי. אבל… זהו אוהל. והמקום בו מוגבל, והוא גם לא תמיד מיטיב עם כל העבודות.  לפעמים עבודות שהיו מוצגות בגלריות מכובדות ואפילו כאלה שזכו בפרסים חוזרות אלי ומשוכנות אחר כבוד… באוהל, ביחד עם כל הסלים הפשוטים והפגומים, וערימות הענפים והעצים שאני אוספת כי הן הבטחות לעתיד וכי יום אחד אני בטח אעשה מהם משהו…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתי התמונות הללו צולמו באוהל שלי על ידי הצלמת סיגל בראל, שברגע שנכנסה לא יכלה להפסיק לצלם…

 

 

 

וכאן, אם תשימו לב תראו שלושה גוזלים שבקעו בתוך קן שנבנה בתוך הסל הקלוע שלי. זאת היתה עבודה שהוצגה במוזיאון בעכו לפני כמה שנים…

 

 

אז תוך כדי קליעה של העמוד אני מבינה שבעצם משהו משתנה. ממש עכשיו. זה סתיו, ועונת גדיד התמרים. משנה לשנה מטעי התמרים מזן "אמרי", שהוא הזן האהוב על מרבית הקולעות/ים הולכים ומתמעטים. בכל שנה נעקרים עוד מטעים, ובשנה – שנתיים האחרונות נדמה לי שיש בקרב יותר ויותר קולעים/ות איזו הבנה שסנסנים זה לא הכל… שיש פה עוד המוני חומרים לקליעה, ששימשו באופן מסורתי לפני שהתחלנו להשתמש מחדש בסנסנים. וגם חומרים אחרים, חדשים. והעמודים שלי, שנועדו להגיד את זה, אולי יכולים להירגע קצת. וגם אני. אמרתי את זה כבר בספר, ואמרתי את זה בתערוכה שורשים וכנפיים, (קישור לתמונות כאן ) ואמרתי את זה עם העמודים הקודמים. אולי די. אולי אני יכולה לשחרר. לקלוע עמוד נפלא מהמון חומרים רק כי אני אוהבת? כי התהליך מקסים אותי, ומעורר אותי, ומפרפר בי פרפורי יצירה. ואולי בכלל זה זמן להתחדש, ויכולים להיות לכך כל מיני ביטויים.

 הביטוי הראשון, שהתחלתי לחשוב עליו הוא לעשות מכירה של העבודות שלי. לא רק עבודות הקליעה. לא תאמינו כמה הרבה דברים יש אצלי. צמר, וסוודרים, וכלמיני דברים סרוגים, וחולצות שהדפסתי וצבעתי בצמחים,

ואריגות מיוחדות. הכל שמור וארוז ומחכה לרגע בו אסכים לשחרר… כלומר – באמת אסכים לפרום קצת את חוטי הזהות וההזדהות שקושרים אותי לעבודות שלי.

אני עוד לא שם, אבל זה מתבשל. אולי לקראת תרגום הספר שלי לאנגלית. בינתיים – מי שהסתכל/ה בתמונות שלי עם העמוד יכול/ה אולי לראות שהסתפרתי. וגם זה קשור. משך שנים היתה לי צמה ארוכה נצחית. בשנה שעברה ביום הולדתי – הסתפרתי, ואת השיער שנגזז… שמרתי. ארגתי ממנו אריג קטן, שתלוי על הקיר בבית.

 

 

 

 

 

קווצת שיער אחת השארתי ארוכה למזכרת. כי אני …משמרת. השנה הסתפרתי שוב. את כל מה שגדל השנה – חתכתי, אבל את קווצת השיער הארוכה השארתי, שיהיה לי לקלוע… הבוקר כשהסתכלתי במראה הבנתי את הקשר לחוסר הויתור המלא על מה שהיה. כן, זה עוד שם. וזה בטח עוד יהיה וילווה אותי בדרכים שונות. אני משמרת, בכלמיני דרכים…

מרבית העבודות שלי קשורות במתח הזה, בין המשמרת שבתוכי לבין האומנית היוצרת והמחדשת.

 

העמוד הזה, שאני לגמרי לכודה עכשיו בקליעתו, עוזר לי באיזשהו אופן לסגור מעגל שאיננו מעגלי. הקליעה היא ספיראלית, וגם הזמן.

לפני שכתבתי לאוצרות התערוכה את הרציונל וההסבר על העבודה קראתי שוב את מה שכתבתי כאן לפני התערוכה ב2016.

 (למתעניינים/ות במיוחד זה כאן https://www.old-crafts.co.il/Qi) 

ממש הזדהיתי עם עצמי…

את תמונת העמוד הגמור אינני מראה כאן, כי התחייבתי לא להציגו לפני התערוכה. הוא יצא מקסים. לפתיחת התערוכה שתהיה בעוד כמה חודשים כמובן שתקבלו הזמנה.

וגם – היכונו היכונו… מתישהו יבוא גם שחרור העבודות…

 

והנה אפילוג… נכתב כעשרה ימים אחרי שסיימתי לקלוע

 

זוכרות/ים את תמונת החומרים מתחילת הפוסט? (אגב הצעה לשם עברי שיחליף את המילה פוסט תתקבל בברכה) 

אז כמו בתמונות של "לפני ואחרי" – הנה ה"אחרי " שלי.  שעות רבות של עבודה הביאו לפתקיות עשויות פלסטיק 

(מחזור של עטיפות המחברות של הבת שלי)  כדי שלא יימסו בהשרייה… 

מישהו/י עם חוש סדר מפותח מוזמנ/ת להמשך עזרה בעבודת הסידור תמורת השתתפות בסדנא. צרו איתי קשר ב 04-6708184 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שאני בעלת עקרונות. למיניהם, ובעיקר כשזה נוגע לאיכות הסביבה. למשל – אני אף פעם לא משתמשת בכלים חד פעמיים מפלסטיק. זה ידוע. ומשהו נוסף – אני לוקחת טרמפיסטים/ות. ועקרונות עבורי זה משהו בלתי גמיש. כלומר – גם כשנוח וגם כשלא נוח. אם אומרים לי – טוב, תראי. רק עכשיו. פעם אחת, יש לנו 300 איש/ה במסיבה, איך נרחץ כלים וכו וכו – זה ממש לא משכנע אותי. כי עקרונות נועדו שישמרו עליהם בעיקר בזמנים שלא נוח לנו…

אז ביום חמישי האחרון נסעתי לירושלים לשלוש- ארבע מטרות (זה עיקרון פרמהקלצ'רי כזה – תמיד לנסוע עבור שלוש מטרות לפחות). הייתי לבד באוטו ונסעתי דרך הביקעה. בעמק הירדן (34 מעלות צלסיוס בבוקר) עמד מישהו והרים יד לטרמפ. לא כל כך התאים לי חברה, למען האמת. רציתי להיות לבד ולחשוב. אבל… עצרתי. זה סוג של עיקרון – יש לי מקום באוטו, אני כבר מבזבזת את הדלק הזה… אני עוצרת. גם אם לא ממש מתאים לי. מה שכן – אני לא ממש מרגישה מחוייבת לדבר עם הטרמפיסט/ית. אבל הפעם עלה גבר פלסטיני מאזור ירושלים ולא ממש התאים לו לשתוק. הוא דיבר בעברית לא כל כך טובה, אבל את השפה איכשהו הבנתי. הוא התחיל לעבוד השבוע במסעדה בעמק הירדן, ובעצם לא היה אמור לצאת כבר לחופש. אבל בן אחיו הגיע לגיל 20 וצריך להתחתן, והוא, כיוון שאחיו מת, אחראי למצוא לו אישה. חוץ מזה אשתו בהריון עם הילד הששי, וקשה לה שהוא מחוץ לבית כל כך הרבה זמן. היא בת 25 עכשיו. הוא לקח אותה כשהיתה בת 14 והוא היה בן 25.         אופס… .עכשיו זה כבר לא עניין עקרוני אלא שאני לא יכולה לשתוק. לא היה לי נאום גדול. פשוט אמרתי שבעיני זה מזעזע. שגיל 14 זה אומר ילדה. לא אמרתי כלום על הביטוי "לקחתי אותה"…                                                                                                                                                                                                         הוא מושך בכתפיו. "ככה זה אצלנו"  אולי 14 זה באמת קצת מוקדם, אבל הוא לא עשה משהו רע. הוא בעל טוב. נותן לה כל מה שהיא רוצה. הוא לקח אותה בת 14 והיה לה כמו אבא וכמו אח. לא רק כמו בעל. בגיל 15 היא ילדה את הילד הראשון שלהם. שוב, אמרתי שבעיני זה מזעזע. עצרתי לתדלק והוא ניצל את ההזדמנות להראות לי תמונות. (לא שביקשתי). הוא לוקח אותה לים ליום ההולדת שלה, עם כל הילדים. כולם מבסוטים, היא מאושרת. הוא צייר לב גדול על החול, וכתב בתוכו את שמותיהם. הוא לא מסתכל על נשים אחרות – היא עוד צעירה ויפה. היא שמחה, הוא אומר, אבל מתגעגעת אליו כשהוא ככה, לא בבית כל השבוע. "זה קשה להיות בהריון, לבד עם חמישה ילדים", אני אומרת. כן, הוא אומר, קשה.                                                                                                                                                                                                                         בסופו של דבר הוא לא נסע איתי עד ירושלים. ירד בכניסה ליריחו, חשב לקנות בננות בזול לילדים. משם יהיה לו אוטובוס. לא כמו בעמק הירדן, שעמד 3 שעות והאוטובוס לא בא.                                                             בן הזוג שלי אף פעם לא לקח אותי לים ליום הולדתי, ולא צייר לי בחול לב גדול עם שמותינו בתוכו. לא התחתנתי ואין לי "בעל". אני חופשייה לנסוע – ללכת ולבוא כרצוני. את בתי הראשונה ילדתי כשהייתי בת 35, אחרי הרבה הרפתקאות, טיולים, חופש והסתובבויות. האם אני יודעת שאני מאושרת יותר מאשר אותה אשה בת 25, שהתחתנה בגיל 14, ילדה בגיל 15, ושבעלה בטוח שהיא מאושרת? 

 

בשבת אני מוציאה סיור לימודי נוסף לצפייה בהכנת הדיבס והמלבן (מוצרים מסורתיים מענבים) בבית אומר – עיירה פלסטינית לא רחוקה מגוש עציון. הקבוצה גדולה, ובנוסף לכך יש לא מעט ילדים/ות. בלגן…                       אנחנו מתארחים/ות בבית של משפחה פרטית. זו לא מסעדה ולא מקום אירוח מסודר. אנחנו יושבים/ות בחלל המיועד לפעילות הג'מעייה (ארגון הנשים המשותף המייצר את מוצרי המזון המיוחדים לאזור). בפעילויות שלי אין שימוש בכלים חד פעמיים. זה עניין עקרוני וחשוב לי. אבל אני מדריכה את הביקור, ואני לא ממש יכולה להתפנות לרחוץ כלים. יש המון המון דברים לטעום, והקבוצה גדולה. כלומר – המון המון צלחות, וגם כוסות, וגם סירים שבהם הראו לנו איך מייצרים את המלבן ואת השדה. (תרופת חיזוק טעימה מאד). נג'אח, אם המשפחה, עובדת בעונה הזאת כל יום מהבוקר עד הערב ללא הפסקה. סיר הדיבס היה על האש 20 שעות, מאתמול אחה"צ. מוחמד, אב המשפחה, שמר על האש, כך שהצליח לישון רק 3 שעות בלילה. הם מקבלים אותנו בחיוך, ומנסים כמיטב יכולתם להראות לקבוצה את כל התהליכים של הכנת הדיבס, והשדה, והמלבן, כפי שהבטחתי, וגם לתת לנו לטעום מכמה שיותר מהמוני הדברים המופלאים למדי שנשות הג'מעייה ובעיקר נג'אח, מכינות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאת העונה, וזאת ההזדמנות שלהן להרוויח קצת כסף ממכירת המוצרים. הילדות של המשפחה רוחצות את הכלים. המוני כלים. הסיור מסתיים, אבל אנחנו לא מורשים לעזוב עד שנאכל איתם ארוחת צהריים בביתם. הם שותים/ות קולה, בכוסות חד פעמיות. פעם לא היינו משתמשים בבית בכוסות חד פעמיות, מתנצלת נג'אח, אבל עכשיו – נגמרים לנו המים. פשוט אין. אי אפשר לרחוץ כל כך הרבה כוסות. המים מגיעים רק ל-15 שעות בשבוע, ובשעות האלו צריך להספיק להעלות אותם בעזרת משאבה אל המיכלים על הגג – שניים וחצי קוב. זה כל מה שאפשר. אין יותר מים מזה. אם היו לכם יותר מיכלים על הגג – הייתם יכולים למלא יותר? אני שואלת. לא. פשוט אין יותר מים. זו ההקצבה. בסיור ראינו את גידולי הבעל – עגבניות ללא השקייה, חצילים ללא השקייה, כרוביות בלדי ללא השקייה, הגפנים  ללא השקייה. זה מה שאפשר. כשממש צריך מוחמד ממלא פחים במים שהוא קונה מטרקטורים המביאים מיכלים. בפח יש חור קטן בפינה, והמים מטפטפים לאט לאט אל האדמה ליד הצמחים הצעירים, שעוד לא התבססו. היבולים קטנים יותר, כמובן. וטעימים יותר. אני מביאה סיורים, כדי א/נשים יראו וילמדו. אני לא שותה בכוסות חד פעמיות, ובסיורים שלי אני לא מסכימה שיהיו כלים חד פעמיים. אבל אני גרה במקום בו יש מים זורמים בברז 24 שעות כל יום מימות השבוע. "מי שהיד שלו במים" אומר הפתגם הערבי, "אינו כמו מי שהיד שלו באש".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לרגע, חולפת בראשי המחשבה, שאולי הפעם, במקרה הזה, הבקשה שלי לא להשתמש בחד פעמי היא מוגזמת.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל !

 

 

 

 

לפני כמה ימים פנו אלי בהצעה להשתתף ביריד מזון לפני ראש השנה בתל אביב. ההצעה התייחסה למכירת מוצרים שהם פלסטיניים מסורתיים ואינם מוכרים לציבור הרחב, או שקשה להשיגם בישראל באיכות טובה.

מדובר בעיקר בתוצרת הענבים של צפון הר חברון – דיבס (דבש ענבים) מלבן (ממתק טבעי הדומה ללדר אך ציוצר מענבים) ושדה – (מזון/תרופה בעל סגולות חיזוק והבראה), ובתוצרת החלב של דרום הר חברון – ג'עג'יל (ידוע בשם קישק או עפיג) וסמנה – (חמאה מזוקקת). אלו הם מוצרים שמאריכים חיים גם מחוץ למקרר, ולכן ניתן לשווק אותם גם שלא בעונה. כמו כל מוצר מסורתי – לכל אחד מהם יש סיפור וערך תרבותי. כתבתי באופן מפורט על הייצור שלהם, ותוכלו לקרוא עליהם באתר שלי במאמרים

תנאי היריד טובים, וזו שהציעה לי אמרה: "אני בטוחה שהמוצרים ייחטפו". ייתכן. בהחלט ייתכן. שמעתי שקישק נעשה מבוקש במסעדות המחשיבות את עצמן (בצדק גמור כמובן) ושבקונדיטוריות מובחרות מחפשים/ות דיבס איכותי (ללא סוכר). אם אמכור ביריד מן הסתם גם אני ארוויח, כי כדרך הסוחרים/ות – לא אמכור במחיר בו אני קונה. אם נצליח למכור הרבה גם היצרנים/ות ירוויחו, מה גם שהקושי העיקרי שלהם/ן הוא לשווק מחוץ למרחב הכפרי שלהם/ן. הכל נשמע טוב, ובכל זאת – משהו מרגיש לי לא נוח.

בשלושת השבועות האחרונים פרסמתי שוב ושוב באתר שלי ובפייסבוק את  הסיור לצפייה ולימוד של הכנת הדיבס והמלבן. ממש עוד מעט העונה, ובאמצע ספטמבר אפשר לראות את רוב זני הענבים  – גם המקדימים וגם המאחרים. זוהי הזדמנות לבקר אצל משפחה פלסטינית ששמחה לארח אותנו ולהראות את כל התהליך של הייצור בלי לשמור סודות. עד כה היו מעט מאד תגובות, וכמעט שאין הרשמה. נכון, זה מחוץ לגבולות הקו הירוק, ואולי יש כאלה שפוחדים/ות להגיע.

ובכל זאת – אני יודעת שיהיה לי קשה בפנים לעמוד ולמכור את המוצרים שלהם/ן בתל אביב, כשאני יודעת שמה שבאמת חשוב לי זה להביא את הא/נשים של תל אביב אליהם/ן. (אני כותבת תל אביב רק כשם כולל למרכז הארץ, הסיורים כמובן מיועדים לכלל הציבור מכל רחבי הארץ).

כי הסיורים הללו נועדו להכרות – לא רק עם המוצרים, אלא גם ובעיקר – עם מי שמייצר/ת אותם, ועם תהליכי הייצור, ועם תנאי החיים של אלו שמייצרים/ות אותם, ועם  המורשת. מכיוון שזוהי תעשייה ביתית קטנה ואמיתית עומדים ועומדות מאחוריה א/נשים שעובדים/ות קשה מאד כדי לייצר מוצרים שהופכים נדירים יותר ויותר. הרווח מהמוצרים הללו קטן מאד, יחסית לשעות העבודה הרבות המושקעות בהם. אם תראו – תבינו. המחיר בו המוצרים נמכרים לא משקף את ההשקעה האמיתית, אלא את המצוקה הכלכלית ואת הנורמות ואת הסטטוס קוו ואת המסורת.

וכן, אני רוצה לשמר את מסורות הייצור הללו. חשוב לי שהידע – איך לעשות את הדברים הללו ימשיך להתקיים גם בעולם המעשה והחומר. (כלומר לא רק במאמרים). אבל לא בגלל המצוקה אלא בגלל הרצון.

יצירת ביקוש גדול למוצרים הללו עשוייה אולי להיות אחת הדרכים לכך. אבל היא עדיין תשאיר את היצרנים/ות נסתרים/ות אי שם בפלסטין. מאחורי גדרות של חוסר הכרות חוסר ידיעה וריחוק. למכור את המוצרים שלהם ביריד בתל אביב אומר מבחינתי לקחת מהם/ן משהו, שמבחינתי הוא לא רק סחורה – הוא מורשת –להעביר אותו לתל אביב ולהפוך אותו רק ל"סחורה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכן אני מרגישה לא לגמרי נוח. כי אני רוצה לעשות את התנועה ההפוכה. אני רוצה להאיר ולשים את הזרקור לא רק על המוצר אלא על היצרנים/ות ועל הסיפור, ועל המסורות שלהם/ן. אני רוצה ליצור מפגש, הכרות, לימוד. העברה של ידע ממקור ראשון – ממי שזו המורשת שלו/ה, למי שבא/ה ללמוד ממנו/ה. אני מרגישה שעבור הידע הזה, שהולך ונעשה נדיר יותר ויותר, מגיע להם/ן לקבל תשלום, שהוא גדול יותר מאשר התשלום עבור היותם "רק" יצרנים/ות. כי הם/ן מורים/ות!!! גם אם זה לא נראה להם/ן כך – הם/ן משמרים ידע חשוב. והסיורים המביאים א/נשים אליהם הביתה מצליחים לעשות את זה – להפוך אותם/ן באותו היום מיצרנים/ות למורים/ות, ולשלם להם/ן עבור הידע, ולא רק עבור המוצר. זה משתלם יותר, גם להם/ן, ואני חושבת שגם לאלו שבאים/ות לסיור.

כי העולם המודרני מנתק אותנו מחומרי הגלם, מהאדמה, מתהליכי הייצור. החקלאות המודרנית מטפחת זנים חדשים, עוד ועוד. השוק המודרני והגלובליזציה מביאים לנו סחורה מכל העולם ומשכיחים מאיתנו את מה שיש – או – היה לנו כאן. בסיור כזה יש הזדמנות למי שבא/ה – אפילו אם רק ליום אחד – להתחבר חזרה.

אם אבוא לשוק ולא יהיו סיורים, אני ארגיש רע, אני ארגיש שאני מצטרפת אל העולם המודרני המנתק. אבל אולי דוקא אם יהיו השנה יותר סיורים, יהיה לי בסדר להגיע גם ליריד התל אביבי. משהו כמו – בואו לסיורים ואבוא לשוק…

 

 

 המאמר נכתב במקורו לעיתון "אדם – עולם" גיליון "דרום" ופורסם בו לראשונה.

 

ביום שני האחרון של שנת 2018, הגיעה סלימה בפעם הראשונה בחייה ברכבת לתל אביב. ליווה אותה בעלה, כדי שלא תעשה את המסע לבד, ואני פגשתי אותם בתחנת ההגנה. סלימה גרה ביישוב הבדואי הלא מוכר רחמה, (ליד ירוחם) והיא האשה הבדואית הראשונה (והיחידה בינתיים ) שיש לה אוהל אירוח אותו היא מנהלת בעצמה. באותו יום שני היא באה כל הדרך לתל אביב כדי ללמד טוויה בפלך ביחד איתי בסמינר הדו-לשוני לחינוך וולדורף – בוז'ור – זרעים.

סלימה ואני נפגשנו בזכות הצמר. יום אחד היא צלצלה אלי בטלפון, הציגה את עצמה, ואמרה: תשמעי, כל כך הרבה צמר נזרק כאן ואף אחת לא עושה איתו כלום יותר. כל המורשת שלנו נעלמת. לא חבל? אני רוצה לעשות משהו בעניין! ראיתי באתר שלך שאת טווה צמר, והייתי רוצה גלגל טוויה. מממממ….התלבטות. הנשים הבדואיות טוו מאות שנים בפלך. אני עוסקת בשימור מלאכות מסורתיות. האם אהיה אני זאת שגורמת ל"זיהום תרבותי" ונותנת לאשה בדואית גלגל טוויה? הכיצד? ומצד שני – הטוויה בגלגל אכן מהירה יותר. סלימה לא חיה היום חיי נדודים. יש לה מקום לגלגל, וזאת היא שראתה את התמונה באינטרנט וביקשה. אילו היא לא היתה בדואית מרחמה אלא יהודיה מירוחם – לא הייתי מהססת. להגיד לה לא, אם כך, תהיה פשוט גזענות, הלא כן? ובכן אמרתי לה כן, ובהזדמנות שהגעתי לנגב השארתי לה גלגל להשאלה. מסיבות טכניות סתמיות, בסופו של דבר היא לא לקחה אותו, אבל התחברנו ושמרנו על קשר, והיא גם אירחה אצלה באוהל את אחת מהסדנאות לאריגת שטיחים בנול קרקע שהעברתי לפני כמה שנים. (באותו זמן סלימה לא ידעה לארוג אך רצתה ללמוד וזו היתה הזדמנות. מה לעשות… זאת בדיוק אחת הסיבות שבגללן אני משמרת מלאכות מסורתיות)…

 

 

סלימה טוותה חלק מהצמר בו השתמשנו בסדנא, והיום היא גם מוכרת צמר טווי לסדנת האריגה בכפר רפאל. הטוויה היתה אחת המלאכות המשמעותיות ביותר בחייה של כל אישה, כמעט, בעבר הרחוק, ועד לפני שני דורות – נשים בדואיות עדיין טוו שיער עיזים, כדי לבנות את ביתן מהיריעות שארגו מהחוטים האלה. צמר כבשים הן טוו וצבעו עבור אריגת שטיחים, כריות, וקישוטים לאוהל.  בתור מי שאחראית על לימוד תחום המלאכות בסמינר הדו לשוני, שנפתח השנה בתל אביב, חשבתי שיהיה נכון ללמד את המלאכה הזאת בהקשר התרבותי המקומי שלה, ולכן הזמנתי את סלימה, שתעזור לי, ותביא מהנגב את הצד המסורתי הקשור בצמר ובטוויה. וכך, במשך כשעתיים וחצי ישבנו, קבוצה מעורבת של נשים ערביות ויהודיות, טווינו חוטים בפלכים שכמותם כנראה שימשו גם את שרה רבקה רחל לאה והגר, והקשבנו לסיפורים, למשלים ולשירים בערבית, שכולם עוסקים בכבשים, בצמר, בטוויה ובאריגה, ואשר משקפים מורשת נשית ארוכת שנים. בדרך לסמינר, סלימה ואני הרשינו לעצמנו גם לטוות ביחד חלום בדבר פרוייקט משותף לנשים יהודיות וערביות – בדואיות וגם שאינן בדואיות, שיארגו ביחד אוהל אמיתי משיער עיזים. הוא ייקרא אוהל הגר ושרה, ויהיה אוהל נודד, שישמש לפעילויות משותפות. בינתיים אנו טוות את חוטי הרעיון, ומקוות שברשת שנארוג מהחוטים הללו ייתפס גם קצת תקציב לפרוייקט השאפתני הזה…

 

 

 

 

לאחר הביקור הקצר בתל אביב סלימה חזרה למציאות הקשה בנגב, שם נשים רבות גרות ללא חיבור לרשת החשמל, ללא שירותים, (הכוונה ללא בתי שימוש)! ללא תחבורה או הסעות לילדיהן לבתי הספר, ללא גני ילדים וללא עבודה. במציאות הזאת, יכול להיות ערך לכל שקל אותו הן יכולות להרוויח, אפילו בעבודה ממושכת ששכרה קרוב למגוחך. על רקע זה, נוסדה לפני 28 שנים עמותת "סידרה – אורגות המדבר" בעיירה הבדואית לקייה. היוזמה הראשונית היתה אמנם של רוז – א- סנע – אישה אנגלייה שהתחתנה בלקייה, אך מזה שנים העמותה מנוהלת על ידי הנשים הבדואיות עצמן, ומספקת עבודה לכ-70 נשים הן בעיירה לקיה והן בכפרים הלא מוכרים סביבה, מהן קונה העמותה את חוטי הצמר הטוויים. השטיחים הנארגים מצטיינים באיכות ללא פשרות, בגימור קפדני ביותר, ובעיצוב שאינו לגמרי מסורתי, אך גם אינו לגמרי זר למסורת. (להוציא מקרים בהם הן עובדות עבור מעצבים חיצוניים, לפעמים גם מחו"ל, ומבצעות את הרעיונות שלהם). האריגה עצמה מתבצעת בנול הקרקע הבדואי המסורתי, והיא נלמדת מהמבוגרות, מה ששומר את הידע בתוך הקהילה. העמותה מתנהלת גם בעזרת תרומות, והכסף מחולק לנשים על פי עבודתן באופן מרוכז אחת לחודש. השטיחים אינם זולים, אך מי שמבינ/ה את כמות העבודה המושקעת בניקוי הצמר, בטוויה, בגלגול, בצביעה בשזירה ובאריגה, ת/יבין גם שהמחיר הזה אינו מכסה אפילו שכר מינימום לכל העובדות, (וודאי שלא לטוות).

 

 

 

אחד הערכים הגדולים שאני רואה בלימוד טוויה הוא בדיוק זה. לאחר שאת טווה במו ידייך עשרה מטרים של חוט, את מתחילה להבין כמה זמן נדרש על מנת להכין בגד או שטיח. לאחר שתטווה בעצמך, תבין את הסבלנות, ואת זרימת הזמן האחרת, אותה חווה הטווה או האורגת. השילוב בין אריגה ידנית ומסחר כמעט תמיד ינטה לכיוון שכר נמוך ביותר, אם הוא נמדד לפי שעות. זאת אחת הסיבות שבגללן נפתח בלקייה גם מרכז מבקרים, ופרט למכירת המוצרים, הנשים מציעות גם חוויה תיירותית הכוללת הדגמה של האריגה הסבר על העמותה, וכוס תה מתוק. מרכז המבקרים עבר מקום בתוך לקייה לפני כמה שנים, והמצבעה שלהן עדיין לא עובדת בהיקף מלא, כך שאת חוטי הצמר, אותם היינו קונות מהן עבור סדנאות האריגה לצערי הן עדיין לא חזרו למכור. לעומת זאת במקביל, ואולי גם על רקע החלל שהותיר המעבר של מרכז המבקרים בלקייה, והמחסור בצמר, התחילה לפני כשנתיים יוזמה חדשה בכפר הלא מוכר עבדה בהר הנגב. ממש בקרבת העיר העתיקה עבדת, באוהל האירוח של עיד וג'מיעה אלקשחר, העבירה יעל בית-אב משחרות קורס אריגה לכ-10 נשים מן הפזורה הבדואית באזור. יעל למדה את האריגה בלקייה, וגם בסדנא שארגנתי אצל פאיזה אבו עמרה, מזקנות שבט העזאזמה, והתמקצעה בה. המטרה של הקורס היתה להכשיר את הנשים, שכבר ידעו לטוות וחלקן גם ידעו לארוג, להיות אורגות עצמאיות. באופן מסורתי, לא כל אחת היתה מותחת לעצמה את הנול, גם אם ידעה לארוג. ה"נייארה" – אחת הנשים שידעה, היא שהיתה מותחת את הנול בשכר, עבור האחרות, וזו שהנול נמתח עבורה היתה מבצעת את פעולת האריגה עצמה. יעל לימדה את הנשים כיצד למתוח את הנול עבור עצמן, וכיצד ליצור את הדוגמאות השונות. הקורס כלל גם צביעה, וכיום ניתן להשיג אצל ג'מיעה, שמרכזת את המכירות, חוטי צמר בצבעים שונים, עם דגש על צבעים הדומים לגוונים אותם הפיקו פעם באופן טבעי. הצביעה הטבעית חדלה לפני יותר ממאה שנים, ועם כניסתם לשוק של חוטים סינתטיים בצבעים עזים ובוהקים עברו הנשים הבדואיות, אלו שעוד יודעות לארוג, להשתמש בהם. הצמר נזנח, ועבודת הטוויה עתירת השעות פסקה. היוזמה של יעל וג'מיעה, כמו גם היוזמה בלקייה החזירו כמה מן הנשים בנגב למלאכה.

 

 

להבדיל מלקייה, יוזמת האריגה בעבדה איננה מתנהלת כקואופרטיב. כל אחת מהנשים היא עצמאית. היא מותחת את הנול שלה על פי טעמה האישי. היא האמנית, המחליטה על הדוגמאות, על הצבעים, על אורך השטיח ורוחבו, וגם על המחיר. אין מעצבות המכתיבות "עיצוב על פי טעם הקהל המערבי". בשל העצמאות הזאת, הן מקבלות גם הזמנות מלקוחות הרוצים להחליט על הדוגמא בעצמם. כלומר – אפשר לבוא לג'מיעה, לבחור את הצבעים המתאימים לשטיח שלך, ולהחליט ביחד איתה על הדוגמא הרצויה. זו אפשרות מרגשת – גם עבור הלקוח/ה וגם עבור האורגת, שכן יש באריגה הזו עבודה משותפת, וקשר ישיר בין האורגת, המכינה את השטיח שלך לבקשתך המיוחדת. ג'מיעה ועיד מגדלים גם גמלים, ובאוהל של ג'מיעה מוצעים גם כובעים ותיקים סרוגים משיער גמלים, שנעשו בידי אחת השכנות.

כל היוזמות הללו, יש בהן כדי להחזיר מעט מגאוות המקצוע לנשות הנגב הבדואיות, וגם אם התרומה לכיס היא לא ממש פרנסה, היא משמעותית מאד עבור מי שאיננה יכולה להתפרנס בדרכים אחרות. כולנו מקוות שעם הזמן המודעות ליתרונות האקולוגיים של השימוש בצמר מקומי ובעבודת היד המסורתית תגדל, שיותר ויותר אנשים ונשים יגיעו לאוהלי האירוח, ילמדו על מסורות האריגה, וגם יקנו שטיחים כריות ותיקים מעשי ידי האורגות.

סיפור הצמר האחרון איננו בדואי, וגם אינו עוסק בצמר מקומי, אך הוא מחזיר אותנו אל הגישה האנתרופוסופית לעיסוק בצמר, ומביא אותנו אל באר מילכה ואל דיקלה דון,שגרה שם. דיקלה עובדת בצמר מרינו מיובא, שהוא רך יותר מהצמר המקומי. היא לא טווה ממנו חוטים, אלא דוחסת אותו תוך שפשוף במים חמים ליצירת לבד, או שהיא משתמשת במחטים מיוחדות, בעזרתן הצמר הופך ללבד גם ללא שימוש במים. בהכשרתה דיקלה היא תרפיסטית באמנות, ולפני תשע שנים גילתה את הלבד ככלי טיפולי. בשיחה קצרה שקיימנו היא הסבירה לי כי היא מבדילה בין האיכות של העבודה בליבוד רטוב, שיש בה תהליך של מעבר מרוח לחומר: הנחת שכבות אווריריות וקלות של צמר, והפיכתן בעזרת המים, כוחות הרצון והעבודה הפיסית למשהו קשה ומוצק. יש כאן מטמורפוזה- מהרך לקשה, מהשטוח לתלת מימד. יש במלאכה הזו התמסרות וחיבור למשהו ראשוני, ובכלל – זו מלאכה של חיבור. בליבוד במחט היא רואה איכות אחרת, כמעט הפוכה. משהו מדוקדק ומוגדר, עם גבולות ברורים וחדים, שיש בו איכות של חשיבה. דיקלה מטפלת באופן פרטני וקבוצתי באמצעות הליבוד. היא גם מלמדת בהכשרה אנתרופוסופית לתרפיה באמנות הנקראת שער לנפש. גם עם מטופליה וגם עם תלמידותיה היא בוחרת את התהליך הרגשי עליו ברצונה לעבוד, ואז העבודה נעשית מתוך תהליך היצירה בצמר.

ואם אנחנו מדברות על חיבורים, אז במקרה בשנה שעברה השתתפתי דרך אחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה במשחק גמד/ת – ענק/ית. הענקית שלי, זו שהייתי צריכה לשלוח לה מתנה היתה… ניחשתם/ן? … דיקלה. לא הכרתי אותה, אך דרך הקבוצה ראיתי כי היא עוסקת בלבד, כך שבתור מתנה שלחתי לה כמה כדורים של צמר, אותו אני צובעת בצמחים בצביעה טבעית. עכשיו, לאחר שריאיינתי אותה לכתבה, אני יודעת מה נעשה בו…