הזמן הזה בין פסח לשבועות – האביב ! הבשלת החיטה, פריחת הרימון, עליית הקוצים. רגע לפני החום. הבשלת הפירות של העשבוניים. משהו שלא כולם/ן רואים/ות. אבל כשאת חיה בטבע, ומתכופפת כמה פעמים ביום כדי להוציא מהגוף את מה שהוא לא צריך, את מבחינה בהם/ צורת הפרי של מה שעד לפני שבוע – שבועיים היה פרח. כל כך הרבה צורות שונות…
גם אצלי יש הבשלה של כמה פירות. משהו שמרגש אותי ואני רוצה לספר עליו.
האחד – טוב, הוא עוד לא לגמרי בשל אבל אפשר לאכול אותו גם בוסר. (הוא עדיין לא לגמרי ערוך ואין בו עדין את כל התמונות שאני רוצה. אבל כל הטקסט שם) המאמר על הטאבון ! בן זוגי תרגם לי אותו כבר לפני 16 שנים! בכתב יד, כמובן, ולא בהקלדה. אז – אם אתם/ן חושבות/ים שאתם/ן יודעות/ים מהו טאבון, כדאי שתקראו את המאמר. ואז, אם אתם/ן חברי פייסבוק שלי תבינו למה אני קופצת וזועקת בכל פעם שמישהו/י כותב בפייסבוק "טאבון" על איזה תנור אדמה עם אש… כי בטאבון אין אש!!! אם אכן ידעתן/ם מהו טאבון – תרוויחו מאמר מצויין ומעניין. ואם לא ידעתם/ן (כי רב היהודים/ות הישראלים/ות בני/ות זמננו לא יודעים/ות) – תרוויחו עוד יותר.
זהו טאבון, ואם אינכם/ן מבינות /ים מה אתם/ן רואות/ים – קראו את המאמר..
.
ולמה רק אחרי 16 שנה אני נזכרת להעלות אותו לאתר שלי?
א- זה מאמר ארוך ולא היה לי כוח להקליד אותו, וגם לא סיבה אמיתית.
ב- כיוון שלאחר התרגום צלצלתי לכותב המאמר וביקשתי את רשותו להעלות את התרגום, והוא קצת הסתייג. הוא לא אמר לא, אבל טרח להסביר לי כמה הוא שונא ניכוס תרבותי, כזה שנעשה מצד יהודים/ות כלפי התרבות הפלסטינית, וביקש שלא אכתוב שזהו טאבון עברי קדום ומורשת אבותינו היהודים. לא שהתכוונתי לכתוב כזה דבר. למרות שזו דוקא שאלה מעניינת – ממתי היו טאבונים בארץ, ואם אבותינו השתמשו אף הם בכלי כזה. (החוקרת שהתכוונה לחקור את זה, והגיעה איתי לפני יותר מעשור אל הטאבונים בסוסיא לא סיפרה לי בסוף מה גילתה, ולמעשה אני חוששת שבשל המיקום היא פשוט הפסיקה לחקור… אם במקרה את קוראת את זה ואני טועה – ספרי לי). אבל את הנטייה הזו, שמרתיעה אותו אני מכירה בעצמי, והבנתי את ההסתייגות שלו.
ג- אז למה כן עכשיו. לפני שנה ערכתי שתי סדנאות מרתקות לבניית טאבון מאדמה במסאפר יטא. וזה די וואו! נשים שיודעות לבנות טאבונים הן נדירות מאד היום. לאפות בטאבון יש הרבה שיודעות, ואל תחשבו לרגע שזה עניין של מה בכך. זה דורש לא מעט מיומנות. אבל את הטאבונים עצמם ברב המקרים הן קונות, היום, ואלו טאבונים שעשויים בטון, לרוב בידי גברים. מעטות מאד עדיין אופות בטאבון עשוי אדמה. וכאלה שיסכימו להדריך סדנא לבניית טאבון, שזה אומר לטרוח להביא אדמה מתאימה, ולהסכים שכמה יהודים/ות זרים/ות יתרוצצו להן בבית ובחצר וישאלו שאלות, וגם שידעו איך להדריך הן עוד יותר נדירות. אז כשהגעתי לא', והיא אמרה שהיא גם יודעת וגם מוכנה להעביר סדנא, שמחתי מאד. אחרי הסדנא הראשונה, שהיתה בדיוק בזמן הגז, נשארתי לבד, עד מאוחר, אצל המשפחה המארחת. התירוץ שלי היה שרציתי לראות את ההכנה של המפתותה – המאכל המסורתי שעושות הנשים ביום הגז. וכמובן שגם רציתי לאכול ממנה…
לקראת הסדנא ביקשתי מגיסי היקר, שידעתי כי ברשותו הספר ממנו תורגם המאמר, לצלם ולשלוח לי אותו במכשיר הנייד. בערבית. ובכן, היה לי צילום פי די אף של המאמר, ובשעת מנוחת הצהרים, כשכל נשות המשפחה ישבו בצל, ביקשתי מאחת הבנות הצעירות, שלומדת בתיכון, להקריא את המאמר לכולן. המאמר נכתב בגליל, סקרן אותי לדעת אם זה אותו הדבר גם בדרום הר חברון, ובכלל סיקרנה אותי התגובה שלהן למה שכתוב בו.
ובכן – קריאת המאמר ביחד איתן – נשים האמונות על הטיפול והאפייה בטאבון עד היום – היתה חוויה מרתקת משעשעת ומרגשת. נהניתי עד מאד לראות את תגובותיהן למה ששמעו, וכמובן שלמדתי מזה הרבה. אם תקראו את המאמר תוכלו אולי לנחש. שלחתי צילום של התרגום בכתב יד למשתתפות/י הסדנא, ואחת מהן הציעה לי להקליד אותו.
אז הנה התשובה הכמעט מלאה.
ד – אני מקווה שקריאת המאמר תעשה לכם/ן חשק, ושתרצו גם אתם/ן לבוא לסדנא כזו. מדובר על יומיים, או אולי נכון יותר יום וחצי, או יום – תלוי במזג האויר במסאפר יטא. זה אזור לא פשוט היום, בלשון המעטה, ולא, זה לא לכל אחד/ת. אבל זו הדרך שיש לי לעזור כלכלית לנשים שמנושלות יום יום מכל בטחון שאי פעם היה להן. אז אם זה ממש מעניין אתכם/ן, או אם אתם/ן סתם סקרנים/ות, או רק רוצים/ות לעזור – צרו איתי קשר בפרטי.
את הקישור למאמר אשים ביחד עם כל הקישורים האחרים – בסוף.
הפרי הנוסף – קורס שימור מלאכות מסורתיות! זהו קורס החלומות שלי, שאני חושבת עליו ומתכננת אותו כבר כמה שנים. את הנסיון הראשון עשיתי בשנת הלימודים 2020 -2021 במכללת כולנא בירוחם, שבדיוק נפתח בה מסלול המלאכות. בנות המחזור הראשון זכו לשנה אינטנסיבית ביותר, וגם אני. היו כמה פרוייקטים מרגשים, אבל המסקנה היתה שזה לא מתאים בצורה הזו, ובפורמט הזה. ואיך כן? הפרי הבשיל לאט, היו הרבה מהמורות בדרך, והנה השנה בסמסטר ב' לכל תרועת הטילים האירניים, פתחנו את הקורס עם בנות שנה א. המשתתפות לומדות איך לראיין, איך להקשיב, איך לשים לב, איך למצוא את האיזונים בין בושה לחוצפה, איך ללמוד ואיך ללמד. מה זה שימור מלאכה, מה זו מלאכה מסורתית. לא לכל השאלות יש תשובות. אבל כל כך הרבה זמן אני רוצה שיהיו א/נשים שיבינו למה אני מתכוונת כשאני מדברת על הדברים הללו. וחמש שנים שאני מרגישה שבנות המחזור הראשון של כולנא הן כמעט היחידות שאכן מבינות…
בשנתיים האחרונות, ניסיתי לארגן משהו בעצמי. אם אתם/ן קוראות/ים את החדשונים שלי מן הסתם אתם/ן זוכרים/ות. הזמנתי באופן פרטי א/נשים שרוצים/ות ללמוד מבעלי/ות מלאכה מסורתיים/ות, לתכנית נועזת. הכנתי הרצאות ותכניות לימוד, והן התחילו לצאת לפועל אך נגדעו באיבן. נראה לי שבעיקר היתה לי בעיית מחוייבות, הקצוות היו פתוחים מדי, החופש גדול מדי, וא/נשים היו צריכים/ות מסגרת ברורה יותר. אם אתם/ן חושבות/ים שזה לא כל כך חכם מצידי לספר כאן על הדברים שנכשלו – דעו, שההרצאה הראשונה בתכנית הלימודים עסקה ב: "איפה לא הצלחתי"…
אני חושבת שזו התחלה מצויינת. בכל אופן עבורי זה היה אימון טוב לקורס אותו אני מעבירה עכשיו. אז תודה רבה לכל אלו שהגיעו לנסיונותי הראשוניים. תרמתן לי הרבה מאד!
מזה כמה שנים אני מלווה תלמידים/ות בפרוייקט future craft של מכללת שנקר, שהוא סוג של משהו דומה, אבל עם טוויסט. ו… הדבר הראשון שאני עושה הוא להפחיד אותם ולהסביר להם/ן למה זה לא פשוט…כי זה באמת לא.
ובכל זאת – כמה פרויקטים משמחים קרו וקורים בזכות זה. אתן דוגמא – שחזור נול החולה האנכי – משהו שאני רוצה לעשות כבר זמן רב.
לימוד של רקמה תוניסאית מיוחדת, שהפגיש את החוקר והחוקרת עם אשה מיוחדת שנפשם נקשרה בנפשה, והביא לכמה גילויים מסעירים. זה למשל משהו שהתחיל לפני 5 שנים במחזור הראשון של כולנא, אבל מגיע לכדי סגירה כלשהי רק עכשיו, בכלל עם חוקרים אחרים… הבשלה איטית, אמרנו…
האתר של הפרוייקט יעלה בקרוב לאויר. אף אחד מהמחקרים לא הגיע לסיומו המלא (שזו גם שאלה – מהו בדיוק סיום מלא) אבל גם ההתחלות הן משהו חשוב ונדיר!
כרגע בנות המחזור הנוכחי של כולנא ואני עסוקות ברקמה אתיופית. אנחנו מתכוננות לתערוכה, שתציג את פרי המחקר שלנו, בשיתוף עם הרוקמות בשדרות.
רקמה של אחת הנשים בשדרות. אם אהבתן/ם – היא מוצעת למכירה, עם עוד עבודות…
זהו חלק מפרוייקט שנקרא "התיבה" בגלריה שכטר בתל אביב. ב-14 ביוני – נשמע רחוק אבל צ'יק צ'אק מגיע – ארצה על שימור מלאכות מסורתיות, ובאמצע יולי, בארוע שבו כבר תוצג העבודה שלנו, ארצה על הפרוייקט הספציפי, ותהיה שם גם מכירה של עבודות הרקמה.
בטח אפרסם את זה שוב עד אז, אבל אפשר כבר לרשום את התאריך ולסמן ביומן.
בכל השנה האחרונה, יזמתי בעיקר סדנאות שאני קוראת להן באתר שלי "סדנאות בעלי/ות מלאכה". זה מתאפשר בעיקר משום שבתנאי הטבע בהם אני חיה כרגע אני לא זקוקה להרבה כסף, יש לי זמן, ואני יכולה להפנות משאבים לסדנאות בהן אני עצמי לא מרוויחה הרבה. (כלומר – אני מרוויחה המון, אבל לאו דוקא המון כסף). אז בשנה שעברה היו לנו ארבע סדנאות של קרמיקה אתיופית, להכנת "דיסט" (סיר בישול), והשנה שתי סדנאות של קליעת "סיפט" (הקליעה של הנשים האתיופיות בליפוף) בחומרים מהטבע הישראלי. אלו דברים שממש לא קורים במקומות אחרים. הנסיון הזה, להתפתות כמה שפחות לחדשנות ולנוחות, ולנסות להישאר עם השיטות המסורתיות. זה דורש הרבה השקעה, אבל זה משתלם. בעיני.
בראשית האביב למדנו לאסוף חוביזה, ולבשל שחטורה, אמגלי ואמפתלי – מאכלי החוביזה המקובלים בדרום הר חברון. כל לימוד כזה הוא אוצר של ידע, שלהערכתי לא נכתב באופן מסודר אף פעם. (וגם אני עוד לא ממש עשיתי את זה)
לפני שבוע התקיימה סדנא לחביצה בנאד עור, ומיד אחר כך – הכנת הסמנה. גם זה משהו שפשוט לא קורה בשום מקום. לצפות בתהליך המסורתי כולו זה כל כך נדיר!
אם תסתכלו טוב יש סיכוי שתבינו מה בתמונה. אבל נכון שזה נראה כאילו צולם לפני 40 שנה?
כל אלו ממלאים אותי בשמחה ובתחושת סיפוק. למרות שאת המצב במסאפר יטא אי אפשר להגדיר בשום מילה אחרת חוץ מ"אסון", היכולת שלי לספק מעט פרנסה לנשים הללו, שחיות כבר שלש שנים על הקצה של הקצה, נותנת לי מעט אור באפלה. מעט תחושת כוח מול חוסר האונים הנורא.
אם הדברים הללו קוראים לכם/ן – דברו איתי. (עדיף בהודעה בווטסאפ, כי הנייד שלי רב הזמן סגור). כמעט כל הסדנאות התחילו מהתעניינות או רצון של מישהו/י אחר/ת, שדחפו אותי. בחלק מהמקרים אלו באמת הזדמנויות נדירות ממש. בשל הרגישות של המצב אני לא יכולה לפרסם את הסדנאות במסאפר יטא בריש גלי. המידע עובר בין מתעניינים/ות, ובקבוצות ווטסאפ ייעודיות. אם לכם/ן יש יכולת לארגן קבוצה לסדנא כלשהי זה הכי טוב. אפילו אם זה רק שלשה חברים או שלש חברות – זה כבר נותן לי נקודת פתיחה. גם הטאבון וגם החביצה – מאי – יוני זה הזמן המתאים.
ואני מסיימת את החדשון בתחילתו – עונת הקציר.
אני רואה שיבולים מבשילות ואני פשוט לא יכולה להתאפק… אז שתי סדנאות של קמעות קציר יתקיימו ממש רגע לפני שבועות.
15- 5 יום ששי בעמק האלה, קרוב למחנה שלנו, מתחת לאחד מעצי האלה המרשימים. הפרטים כאן (לחצו על המילה כאן)
17-5 יום ראשון ב… הרצליה! סדנת הכרות קצרה וחמודה. הפרטים כאן
שיהיה לכולנו אביב נפלא, ושנזכה להביא את ביכורי פירותנו המבשילים
בכל תחומי החיים.
אחרון חביב הקישור למאמר על הטאבון כאן
הקישור למה זו שחטורה, אם הסתקרנתם/ן – כאן
וסדנא חדשה שעוד לא ממש קרתה כסדנא – להכנת לופות לרחצה מחומר גלם טבעי – כאן. אפשר גם לתאם ולבוא ביחדים/ות ובזוגות.