שריף כנעאנה הוא אנתרופולוג פלסטיני, בן הגליל, שגר ומלמד שנים רבות בביר זית. מאמר זה הוא מאמר לדוגמא, ובעיני דוגמא מצויינת המדגימה את הקשר בין תרבות חומרית, תרבות חקלאית, ותרבות בכלל. זהו מאמר שמתייחס לחיים המסורתיים, בחצר, כמותם כבר אין בכפרי הגליל. כשהמאמר נכתב, רוב קוראיו ידעו מהו טאבון… בנערותי אני זוכרת את ריח הטאבונים כריח הכפרים הערביים בכל מקום. בגליל, באזור ירושלים, ובשומרון. היום אפשר למצוא טאבונים פעילים רק באזור דרום הר חברון, בצפון בקעת הירדן, ואולי בשומרון. (אינני יודעת). בגליל ידוע לי רק על שני טאבונים – בעראבה, ובדיר אל אסד. האחרון מופעל רק בקיץ. אם ידוע לכם/ן על טאבונים נוספים, פעילים, אשמח מאד לשמוע על כך.
בגלל שהמילה טאבון נעשתה נפוצה כדי לתאר כל מתקן אפייה עם אש, (דבר שהוא טעות, כמובן כי בטאבון לא בוערת אש כלל, כפי שתבינו מן המאמר) אני מניחה שרוב קוראי המאמר הזה כאן כלל לא יודעים/ות מהו טאבון, וסביר שלא ראו כזה בחייהם/ן. לכן הוספתי תמונות (שלא קיימות במאמר המקורי) וגם הערות הסבר, כאשר ראיתי בכך צורך. את התמונות צילמתי בעיקר בדרום הר חברון.
תרגום מערבית : עדו כהן.
הטאבון – שריף כנעאה
טאבון – בית הטאבון, והטאבון בתוכו.
חלקי הטאבון:
אנו קוראים טאבון גם למבנה שבתוכו נמצא הכלי המשמש לאפייה, וגם לכלי עצמו. לדעתי במקור השם הוא של הכלי עצמו, והשימוש השני – כלומר לקרוא כך גם למבנה הוא הכללת הפרט על הכלל.
הטאבון מורכב משני חלקים: המבנה החיצוני , והכלי הנמצא בתוכו, כולל האביזרים המשמשים לאפייה.
1) מבנה הטאבון בדרך כלל בצורת חושה – קטן, כמו לול תרנגולות או קצת יותר, בנוי מדבש – אבנים טבעיות ללא סיתות, מקורה בקורות עץ וענפים, ומצופה מבחוץ בטין מעורב בתבן או מוץ.
בית טאבון – סוסיא, דר הר חברון. 2018. בימינו בית הטאבון נעשה מכל חומר מצוי. כאן – פחים מכוסים יריעות פלסטיק
בגלל החום הכבד והעשן הרב שבתוכו, העץ בגג הטאבון משחיר, ולכן נאמר: "איג'רה מתל ח'שב א(ל) טאבון" – רגליה כמו עץ הטאבון – אמירה שנאמרת כעלבון לאישה כהת עור.
הטאבון נבנה בדרך כלל בנקודה הרחוקה ביותר בחצר, הכי רחוק מחדרי המגורים, בכוונה להפחית את כמות העשן שתיכנס לחדר. כיוון שחדרי המגורים נבנים בדרך כלל בנקודה הרחוקה ביותר מהדרך, זה אומר שהטאבונים יהיו צמודים לדרך.
כך פעמים רבות קורה שהדרכים בכפר רצופות טאבונים משני צידיהם אבל פתח המבנה לא נפתח לכיוון הרחוב, כך שעוברים ושבים לא יוכלו לראות את האישה עובדת בתוכו.
פעמים רבות המונח אום א(ל)טאוואבין – אם הטאבונים משמש בני כפר אחד ללגלג על הכפר השכן, שכן השם הזה מרמז על הפרימיטיביות של אותו הכפר.
ליד מבנה הטאבון ממוקמת חושה נוספת הנקראת מזבל, שם נשמר הזבל או חומרי הבערה לטאבון.
2) הכלי עצמו והאביזרים, שנמצאים בתוך המבנה.
גם הכלי מורכב משני חלקים: בית אל עיש. (עיש = לחם) והמכסה.
בית הלחם: – זהו כלי עגול דומה לקערה הפוכה. קוטר הבסיס בסביבות 70-80 סנטימטר וקוטר הפתח העליון כחצי מקוטר הבסיס.
בית אל עיש בנוי מטין: אדמה צהובה הנקראת ח'רר מעורבת בתבן. תפקיד התבן לחזק את התערובת ולשפר אותה.
זהו טאבון עירום, ללא הרמץ. הוא חדש לגמרי, בנינו אותו בסדנא לבניית טאבון בסוסיא. בדרך כלל אי אפשר לראוו בשלב זה של חייו…
אבל התמונה מדגימה יפה מהו בית אל עייש לכשלעצמו.
בתוך בית אל עיש, על שטח הבסיס, יש רד'ף – אבנים קטנות בגודל ביצת יונה בערך. עדיף שתהיינה מחלוקי נחל – כדי שיידבקו פחות ללחם ויהיה קל יותר להוריד אותן אם הן נדבקות.
הלחם מונח ישירות על הרד'ף, לאפייתו. אבני הרד'ף שנדבקות לכיכר הלחם נקראות שבאב א(ל) טאבון (נערי הטאבון). לעתים קרובות נדבקת חתיכת לחם אל הרד'פה כאשר מסירים אותה, ואז האופה מורידה את החתיכה הזו ואוכלת אותה.
והנה סיפור המסופר בכפרים – משחק מילים על הביטוי שבאב א(ל) טאבון:
חמה אמרה לכלתה : שבי חביבתי, תאכלי. הכלה אומרת: וואלה יא מרת עמי, אנא שבעאנה מן שבאב א(ל)טאבון. החמה סיפרה לבנה מה שאמרה אשתו, והוא, בחשדו, החל לעקוב אחריה כדי לראות אם היא נפגשת עם בחורים בחשאי במחבוא הטאבון. הוא לא ראה כלום, אבל שאל את אשתו על מה שאמרה אמו. האישה הסבירה שהתכוונה לכך ששבעה מהלחם שנדבק לרד'ף.
קירות בית העייש מכוסים ברמץ ובחומרי הבערה.
הערת הסבר: בתמונה נראה טאבון, מכוסה מצדיו ברמץ. אפשר לראות את המכסה,המכוסה ברמץ גם הוא..
א שממה – מכסה עגול עשוי פח שיש לו באמצע ידית אנכית בגובה של כ-15 סנטימטר. גודל השממה רחב מעט יותר מהפתח של בית אל עייש. היא משמשת לסגירתו.
אביזרי האפייה שנחשבים חלק מהטאבון:
אל מוקחאר – לוח עץ ברוחב כ-10 סנטימטר באורך כ-30 סנטימטר ועובי של כ-2 סנטימטר. הוא משמש להורדת הרמץ מהשממה ומבית אל עיש.
הפעולה נקראת תקחיר. אומרים: קחראת א(ל) טאבון. כלומר – הסירה את הרמץ מהטאבון.
התמונה מוגדלת כדי שאפשר יהיה לראות את המוקחאר בידה של האופה.
הוא גם משמש לכיסוי מחדש ברמץ. פעולה זו נקראת תקביר. "קברת עלא טאבון" – היא כיסתה את הטאבון.
עם הזמן והשימוש המוקחאר מתפחם וקצותיו נאכלים, והוא משמש כדימוי לאישה שחורה מאד ורזה. (שתי תכונות שאינן רצויות). "פלונית היא מתל אל מוקחאר " – (כמו המוקחאר) או : ווג'וה מתל אל מקחאר. (פניה נראות כמו המוקחאר). יש נשים המשתמשות במקחאר לחנך את ילדיהן, ועל כך נאמר: "נזלת לאבנהא באל מקחאר עלא קפאח" כלומר – הרביצה לו בישבנו עם המוקחאר.
אל מקלאע – מוט דק עם קצה מחודד, באורך 30 40 סנטימטר, שנועד לנעיצה בכיכר הלחם כדי להוציאה. זה מאפשר לאישה להימנע מהכנסת ידיה פנימה או אחיזה בכיכרות החמות. הוצאת הלחם מבית אל עיש נקראת קלע אל חובז. קלעת אל חובזאת – הוציאה את הכיכרות.
הערה: אני מעולם לא ראיתי אביזר זה. כל הנשים שראיתי הוציאו את הלחם בידן, ואף אני התנסיתי בכך.
חג'ר א טאבון – אבן עגולה וחלקה שהאישה יושבת עליה כשהיא משתמשת בטאבון. לעיתים תהיינה אבנים נוספים בסביבתה, לישיבת אורחות…
בזמנו חשבו שנשים רבות מחביאות את כספן מתחת לחג'ר א טאבון.
התחלת השימוש בטאבון
בהפעלת טאבון חדש צריך לעשות שתי פעולות.
1) תקעיד – לקבוע את בית אל עיש במקום הקבע שלו
2) דיראן או תחמאת א טאבון. כלומר החימום שלו כך שיהיה טוב לשימוש.
שתי הפעולות נעשות בדרך כלל ברצף, אבל אפשר להפריד ביניהן. (אפשר לקבוע את בית אל עיש במקומן ולהשאירו קר עד לרגע השימוש הראשון) כמו כן אפשר להבעיר טאבון ישן שלא היה בשימוש. למשל אם הטאבון משמש רק בחורף.
נתאר כאן את שתי הפעולות בטאבון חדש, ואציג זאת כפי שנמסר לי על ידי אישה שבילתה זמן רב מחייה ב"מקערת טוואבין". במעמקי הטאבונים.
היא אומרת: "בנינו את הטאבון והבאנו את בית אל עיש והשממה. מדדנו את תחתית הטאבון , וחפרנו בור בגודל הזה. עומק הבור- עד הברכיים בערך. בבור הזה הבערנו גזעים ועצים למשך שלושה ימים, עד שהבור מתמלא כולו בגחלים. אנחנו מפנות חלק מהגחלים הצידה כדי שאפשר יהיה לשים אותם אחר כך סביב לצידי הטאבון.
ואז אנחנו קוראות לשתיים או שלוש נשים, שצריכות להיות חזקות וקשוחות (חמות). אם אישה שהלב שלה קר מדליקה את הטאבון הוא בחיים לא יתחמם.
אנחנו מכינות קילו מלח ומפזרות על הגחלים הבוערות שבחפירה. מיד, במהירות, הנשים האלה מרימות את הטאבון ושמות אותו על הגחלים והמלח לפני שהמלח מתפצפץ ונעלם. האפר בשלושת הימים הללו ממלא בערך חצי מגובה הבור.
בחפירה בוחרים אישה אחת שהיא חזקה ביותר ואומרים: טיא אללה יא ענצר – חם כמו האופי שלה. אחר כך מביאות גפת של זיתים וזבל ממכלאות הצאן, ושמות עם זה גם חתיכות קטנות של עץ זית. מסדרות את זה סביב הטאבון והשממה ועל זה שמות את הגחלים החמים שפינינו קודם הצידה.
הערה: עכשיו הזבל סביב הטאבון מתחיל לבעור בבעירה איטית, ללא אש גלויה.
חוזרות על הפעולה של הוספת גחלים לוהטות כל פעם שהאש דועכת, משך 3 ימים רצוף.
עד עכשיו אין רד'ף בטאבון. אבל אפשר כבר לאפות בו, על הגחלים ישר. הלחם יוצא יפה כמו חובז סאג'. ביום השלישי הוא כבר מוכן ואפשר לאפות בו כרגיל. אפשר לשים בו את הרד'ף, ולהכניסו לעבודה.
סוגי הדלק המשמשים לטאבון והשימוש בהם
הכפריים משתמשים במילה זיבל לכל סוגי הדלק של הטאבון, כי זבל הבהמות הוא החלק העיקרי שלו, למרות שיש גם חומרים צמחיים שיכולים לשמש דלק לטאבון. תזביל – הסקת הטאבון. זבלת א טאבון" "א טאבון בכג'ה לחזביל" – הטאבון זקוק להסקה.
ציטוט –
"אנחנו מביאות זבל, מלוא המידה, נגחאר ען א טאבון (מסירות את האפר מהמכסה ומדפנות הטאבון ושמות את הזבל מסביב על השממה והדפנות כך שיהיו מכוסים היטב. אחר כך בנקאבר עליה – נחזיר את הרמץ אל מעל הזבל.
פעולת התזביל מתבצעת פעמיים ביום – בוקר וערב. בנפתרו ובנעשיה. (נתן לו ארוחת בוקר וערב)
בין תזבילה לחזבילה יש ששה שלבים, שכל מי שמבינה בטאבונים תזהה בקלות. השלבים הללו מעידים על רמת המוכנות של הטאבון לשימוש, ולכן חשוב להבחי ביניהם. בכל שלב הטמפרטורה בטאבון שונה.
א. דובו מזבל – מיד אחרי התזביל, לפני שהזבל התחיל לבעור – אי אפשר לפתוח את הטאבון בשלב הזה כי הוא עדיין קר ובגלל שזה יהרוס את הזיבול, הזבל לא יידלק והטאבון יישאר קר שעות ארוכות. בחג'ר א טאבון (*יקר את הטאבון)
ב. מעסעס – הזבל מתחיל להישרף ומעט עשן עולה. עדיין אי אפשר להשתמש, מאותן סיבות כמו בשלב א'.
ג. מדחן או מעסקד – הבעירה מתקדמת ועשן רב עולה. ניתן לראות מרחוק. אי אפשר להשתמש בטאבון עי העשן בלי נסבל, וגם – זה הורס.
ד. מותסאקט – רוה הזבל הפך לגחלים/רמץ ולכן העשן מתמעט, אבל חום הטאבון עדיין לא הגיע לשיאו. עדיף לא להשתמש בו בשלב הזה כי זה יפריע לשארית הזבל להישרף. והוא לא יגיע.
**
אבל אפשר להשתמש בו אם חייבות.
ה. מתהדי – זהו השלב האופטימלי לשימוש. כל הזבל הופך לגחלים והחום בשיאו. בתקחיר אומרים שהוא מהנר.
כאשר *ואת בחורי לפתוח אותו את אומרת: מהג'ר.
בטאבון טוב החום מגיע לכך שהדפנות נעשות לבנות ומתחילות להאדים.
ואז אומרת עליו: גמר מחל אל קבה.
ו. האמד – יורד. דועך. בשלב הזהרוב הזבל הפך כבר לרמץ או לאפר והחום ירד. עדיף לא להשתמש בטאבון בשלב הזה משתי סיבות:
- הטאבון קר. בקלעש אל חובז. בתלע אל חובז מג'מד חג'מיד. (הלחם לא יוצא) הלחם לא עולה כמו שצריך. תלעוי חובזאת פלאנה ג'מאדה – אם מישהי ניסתה…
- התקחיר חושף את המעט שעדיין בוער לאויר, וזה יזרז את השריפה שלו והפיכותו לאפר, ולא תהיה מספיק אש בשביל להדליק את הזבל החדש בחזבילה הבאה.
אם זה כך, אומרים על הטאבון: מג'חר.
הזבל לא נשרף, רק יוצא מע עשן ויש סיכוי שהוא יכבה.
במקרה הזה דרושה התערבות מיידית של בעלת הטאבון להציל את המצב. צריך לעשות: תחריק א טאבון – לקחת אש מאיפה שיש ולשים איפה שאין (בטאבון עצמו)
אם בעלת הטאבון משתמשת בו כשהוא האמד, היא צריכה להביא גחלים בוערות מטאבון אחר או ממקור אש אחר, ולשים סביב הטאבון לפני הזיבול.
סוגי הזבל – אפשר לחלק לשלושה עיקריים: גפת, זבל בהמות, קש של דגנים וקטניות.
גפת – מה שנשאר מהזיתים אחרי הסחיטה. צבעו חום כהה, עם שברי גלעינים וקליפות. אם היא יבשה, זהו סוג הדלק המשובח ביותר לטאבון. הוא בוער בקלות ובמידה שווה, נותן חום גבוה, והגחלים מחזיקות זמן רב לפני שהופכות לאפר.
אישה שטרה יכולה לשמור על הטאבון שלה היטב, לא לפתוח אותו פעמים רבות, ולהשתמש בו רב בשלב בנכון. אם הגפת יבשה אפשר להסתבך*
*זבילה אחת כל 24 שעות, ועדיין להשתמש בטאבון פעמיים או שלוש.
אבל אם הגפת טרייה ורטובה, צריך לערבב אותו בחומר דליק אחר כמו תבן או נסורת. אפשר להשתמש גם ב"קצל".
לערבב עם הגפת כדי לחסוך בגפת.
זבל בהמות – בדר"כ עזים, כבשים, פרות וגמלים.
אם הוא יבש, במיוחד עזים וגמלים, משמש דלק טוב מאוד.
בשימוש נכון אפשר להסתפק בתזבילה אחת כל 24 שעות.
אם יש בטאבון אש מספיקה ואם משתמשים בכמות גדולה של זבל.
אם מזבלות פעמיים ביום, עדיף לערבב קצת קצל, לבעירה טובה יותר ולחיסכון בזבל.
קש של דגן וקטניות – שני סוגים: קצל ותבן שלינו לדעת שאחרי הדיש *והזרייה בגורן הקש מצטבר בשלוש ערימות. העדינה ביותר: מוץ (אל מוס) – הזכרנו אותו לשימוש מעורבב בטין. הוא לא משמש לבעירה, כי הוא בוער מהר מדי.
קד'ל – הגס ביותר ומורכב מהפרקים ומהחלקים הגסים של הצמח. אי אפשר להשתמש בו לבדו כחומר בעירה לטאבון כי הוא בוער מהר מדי, אבל אפשר לערבב כמויות שוות של קסל וזבל או וגפת. בדרך כלל משתמשים בקסל של חיטה, שעורה, פול, חומוס, עדשים או *כרשינה. הכי טוב קסל החומוס והכי גרוע קסל השעורה.
התבל היא דרגת הביניים. הוא לא יכו לשמש חומר בעירה לבדו אבל יכול לעזור כשהזבל או הגפת לא יבשים לגמרי.
משתמשים בו גם ל"תרוויס א טאבון" – לשפוך לו על הראש.
כשהטאבון בשימוש כך שדרגת החם שלו יורדת, מפזרות תבן או קצל על ראש הטאבון. השממה וסביבתה וסביב הטאבון, וכך החומרים האלה, שבוערים מהר, נותנים מכת חום, שעוזרת לסיים את האפייה.
דרכי השימוש בטאבון
אפשר לחלק את השימוש בטאבון לשניים:
שימושים בעלי תועלת מעשית, ושימושים בעלי תועלת חברתית
גם השימושים לתועלת מעשית מתחלקים לשניים – ראשי ומשני. השימוש הראשי הוא כמובן לאפיית לחם לסוגיו ולהסתעפויותיו – מנאקיש, פטאייר וכעכ.
כמו כן הטאבון יכול לשמש לבישול, במיוחד אם יש בעייה של מחסור בעץ או בגז. במקרים כאלה הטאבון ישמש גם לחימום מים לצורכי רחצה וכביסה.
ממאכלי הטאבון המפורסמים: המסאחן והקידרה או הקטוסה (שמות שונים לאותו מאכל) וכן סוואנה למיניהן – מגשים או תבניות עמוסי אוכל, שמוכנסים אל תוך הטאבון.
נפוץ להשתמש ברמץ שבבסיס הטאבון כדי להכין ביצים או תפוחי אדמה ברמץ, וכן ערמונים או בלוטים. כדי לרמוץ ביצים כדאי לעטוף אותן קודם בסמרטוט לח. יש לשים לב ששימוש כזה ברמץ שסביב הטאבון יגרום לקירורו.
המסאחן דורש זמן ארוך ודורש דרגת חום גבוהה במיוחד. לכן צריך לחשוב על כך מבעוד יום, ויש לנקוט את הפעולות הבאות, כדברי אחת המומחיות: " אנחנו מזבלות את הטאבון מוקדם אחר הצהריים. שמות הרבה זבל ומערבבות אותו היטב עם קצל כדי שיתהדא – יגיע לדרגת החום הרצויה מוקדם. ואז אנחנו אופות בלילה עם תסביחת אל חטיב
ואחרי שאנחנו אופות אנחנו שוב מזבלות את הטאבון, אבל עם מעט זבל יחסית. כשמפציע הבוקר הטאבון כבר חם שוב, ואז הכל מוכן ואנחנו מתחילות לאפות ולהשחים את העוף.
שימושים מעשיים אחרים, משניים לאפייה, קשורים ברובם לשימוש באפר ובפיח – הנג'ג'
1 – האפר משמש בתור מלט. מערבבים אותו עם חול וסיד כדי להכין טיט לבנייה
2 האפר משמש לרחיצת כלים ולהברקת נחושת
3 – אפר מעורבב בנפט משמש לריפוי פצעים, במיוחד פצעים בראש
4 – יש סוג של פצע, המופיע לרב בשפה התחתונה ונקרא אל באנה. הטיפול בו הוא בעזרת אפר הטאבון
5 –כאשר שמים אפר מתחחת לזיתים לשם הכנת זיתים דפוקים, זה מזרז מאד את הכנתם, ואפשר לאכול אותם כבר לאחר ארבעה ימים.
הנג'ג' – הפיח שנאסף מהצטברות העשן בתקרת הטאבון מידלדל בתקרה כאשכולות שחורים. גם הוא משמש לרפואה
1 – מעורב בשמן הוא משמש למניעת שפשפות, לילדים – למניעת תסמיט, ולריפוי פצעים באופן כללי.
2 – מכינות פטירה מבצק ממולא במרווה, ואופות בטאבון עד שמתפחם. טוחנות עד דק, ומערבבות עם נג'ג. התערובת משמשת לריפוי פצעים באדם ובבהמה.
3 – הנג'ג היבש משמש לעצירת דימום בפצעים גדולים
4 – אפשר להשתמש בנג'ג להכנת דיו לכתיבה.
יש אנשים המשתמשים בטאבון להכנת גחלים. שמים גזעים בתוך בית אל עיש בזמן התזביל של הערב, ובבוקר מוציאים אותם כשהם גחלים. מכבים אותם במים כדי שיהפכו לפחם
פעמים רבות אנשים צריכים להביא רמץאו בסט נאר – חתיכת אש מהטאבון כדי להדליק אש בקאנון או במווקד אם אין להם גפרורים. בטאבון יש אש כל הזמן…
בית הטאבון משמש לחימום בחורף. בקיץ שוטחים עליו זבל בהמות טרי כדי שיתייבש ואפשר יהיה להשתמש בו מאוחר יותר.
תועלות חברתיות
פעולות הקשורות לטאבון שכתוצאה מהן יש בנייה או חיזוק של קשרים בין אנשים. נזכיר כאן את הדברים הבאים:
1 – בעונת החורף הטאבון משמש כמקום מפגש לשכנות ידידות וקרובות, ובמיוחד המבוגרות שבהן. הן משתמשות בבית הטאבון כפי שהגברים משתמשים בדיוואן – פשוט מקום מפגש. הן מבלות שם, מחליפות ידיעות וסודות, מתבדחות, ודנות בכל מה שקשור לנשים בכפר. הזדמנויות המפגש של נשים בכפר הן מוגבלות, וזוהי אפשרות נפוצה.
2 – בעלת הטאבון יכולה להביע את רוצונה או את חוסר רצונה בהידוק הקשרים עם נשים מסויימות על ידי ברירה למי היא מרשה להשתמש בטאבון שלה. מכיוון שכל דבר יוצר חוב או פורע חוב, השכנות יכולות להחזיר לה טובה או רעה כאשר היא תזדקק לטאבון שלהן, למשל.
3 – פעמים רבות משתתפות כמה שכנות או קרובות משפחה בטאבון אחד. הסיבה הגלויה לכך – חיסכון בזבל. אבל למעשה זהו ביטוי לברית חדשה בין עקרות בית או בין משפחות שונות. פעמים רבות המטרה הנסתרת היא להביא לקשרי נישואין, ואז אם החתן היא זו שפונה בהצעה ומזמינה את אם הכלה לקרר את הטאבון שלה, לחסוך בזבל, ולבוא להשתמש בטאבון של המזמינה. השותפות הזו מתפרקת בדרך כלל תוך זמן קצר לאחר הנישואין, בשל סכסוך כלשהו בין אם החתן לאם הכלה.
4 – במיוחד בלילות החורף היו הטאבונים מקום מסתור לפגישות אוהבים ולקיום יחסי מין אסורים.
הטאבון מספק חום וחשיכה, הגנה מגשם, והוא במרחק גדול מספיק כדי שבני המשפחה לא יבחינו במתרחש בו. אם יש סכנה שמישהו מגלה מה קורה, הגבר יכול להספיק לברוח, והאישה יכולה לטעון שהיא הלכה לשירותים
5 – חבורות של נערים צעירים היו הולכים ללטאבונים לקראת סוף הלילה כדי לעשות שם מעשים שאין להם רשות לעשות בבית. למשל – צליית תרנגולות גנובות, עישון, והתנסויות מיניות למיניהן.