על שטיחי פורת שמעתי לראשונה מרות דיין. כשהתחלתי לחשוב על שימור מלאכות מסורתיות כעל ייעודי בחיים, נסעתי אליה להתייעץ. היא היתה אז כבת 80, ועם זיכרון מצויין. היא אמרה לי באופן מפורש ששימור המורשת והמלאכות לא עניין אותה בכלל וגם לא מעניין אותה עכשיו. זה גם לא מה שהיא ניסתה לעשות במשכית. בכלל לא! היא הדגישה את זה באזני כמה פעמים. כל מה שעניין אותה היה כסף. העולות היו עניות, והן היו צריכות פרנסה. זהו.

אפשר להסתכל על זה בביקורת, וכמו לאחרים/ות – בהחלט יש לי ביקורת מסויימת על פעילותה של משכית. אבל יש לי גם הערכה רבה, והבנה, שבמציאות של שנות החמישים בארץ, מה שנעשה היה למען העולות והעולים. נכון, רות דיין הסתכלה על הדברים מתוך נקודת המבט האשכנזית – ישראלית – הגמונית שלה. זה מה שהיה לה. אני משוכנעת שהיא היתה משוכנעת שהיא פועלת למען העולות ולטובתן, ולא יכלה לראות את המחיקה התרבותית שהיתה כרוכה בחלק מהפעולות שלה. חוץ מזה, סביר מאד שללא משכית המחיקה היתה מהירה יותר. יצאתי מהמפגש איתה בהבנה שאין ביננו הבנה או הסכמה לגבי השימור, שבעיני היה נחוץ, אבל המשכתי להיעזר בה ובידע שלה בהמשך, כשהיו לי שאלות ספציפיות. הזיכרון שלה היה פנומנאלי.

הסיפור שהיא סיפרה לי על האורגות מפורת קרע את ליבי. אבל לאחר שביקרתי שם לפני שבועיים אני מבינה שאולי בכלל לא הבנתי אותו נכון. מסיבה זו לא אכתוב אותו כאן. זה גם לא ממש משנה למה שאני רוצה לספר. מה שמשנה, זה שבשנות החמישים והששים משכית עבדה עם אורגות מפורת. היא, רות, היתה מביאה להן צמר גולמי, והן היו טוות אותו, צובעות אותו, ואורגות ממנו שטיחים מרהיבים, כפי שידעו לעשות בע'ריאן – לוב.

בביקור בשוק הפשפשים ביפו, בשנת 2009 נתקלתי בשטיח כזה, בצבעי שחור – אדום – לבן. הוא היה יפהפה! לא היה לי כסף לקנותו או מקום לשים אותו, והסתפקתי בצילום, שלצערי גם הוא לא משהו. אבל הנה 

להערכתי זהו אחד השטיחים של משכית. אבל אני ממש לא בטוחה.

בסוף אוגוסט זה (2023) עשינו את דרכנו עם החמור פסח והעגלה דרומה בשבילי השרון. סימנתי את פורת כיישוב שאני רוצה להיכנס אליו, כדי לחפש זקנות שאוכל לשאול אותן על האריגה המיוחדת שלהן. וכמובן שגם רציתי לראות. הגענו למושב אחרי יום מייגע מאד של הליכה, בו היה עלינו להתגבר על מחסומים בשבילים, הליכה בחולות, חום ולחות כבדים. כשהגענו אל המחסום בצדו הצפוני של המושב כבר היה חשוך. למזלנו בחור צעיר יצא בדיוק מרכבו, וכשצעקתי לו אם יוכל לפתוח את השער – הוא פתח. הוא לא ידע כלום על שטיחי פורת. אבל אחרי שסיפרתי לו מה עשו סבתותיו (הוא היה בן המושב) הוא נזכר שלפני שנה ועד היישוב תלה בכניסה הראשית שלט גדול עם צילום של אשה אורגת.

הלכנו ברחוב. ערב קיץ חם. עדו הפנה את תשומת לבי לאשה מבוגרת היושבת במרפסת ביתה. הלכתי אליה, הצגתי את עצמי וסיפרתי על נושא העניין שלי. ואכן, היא ארגה בצעירותה. אבל רק כעוזרת לחמותה, ולא כבעלת מלאכה עצמאית. היא לא זוכרת הרבהוגם אין לה שטיחים בבית. רות ומשה דיין היו באים למושב, והיו קונים הכל הכל. לא השאירו כלום. אבל לאחת השכנות שלה, היא חושבת, נשאר שטיח אחד.

היה כבר מאוחר, והיה עלינו למצוא מקום ללון. נשארנו בתוך היישוב בכרם זיתים קטן. (מעשה נדיר מבחינתנו, ובצדק. אבל אנשי ונשות פורת היו מביני/ות עניין באופן יוצא דופן, והקב"ט אישר לנו בקלות.) למחרת בבוקר ניגשתי לבית השכנה. (מכיוון שלא ביקשתי רשות, אני לא כותבת את שמה, ולא אפרסם צילומים בהם נראות פניה. אכנה אותה ח').

זה היה עיתוי מצויין לביקור. אחד מבניה וגם בן אחותה ישבו איתה, שתו תה מתובל וצפו בטלויזיה. שרת החוץ של לוב בדיוק נמלטה מהמדינה, בגלל הביקורת הקשה על כך שנפגשה עם שר החוץ הישראלי. זה היה רלוונטי, כי אחר כך, במהלך השיחה, כל בני המשפחה הביעו את הרצון העז שלהם לבקר במולדת הוריהם.

 כדי להמחיש את התעניינותי, לא באתי בידיים ריקות. הבאתי איתי מעט צמר גולמי ושני פלכים – אחד בדואי עם משקולת עליונה, ואחד עם משקולת תחתונה, שהיה דומה למדי לפלך התמוך ששימש את הנשים במרוקו, וחשבתי שאולי יתאים. (מסיבות שעדיין אינני יכולה לחשוף היו איתי במקרה בעגלה פלכים מסוגים שונים).

ח' שמחה מאד שבאתי להתעניין בה ובעבודתה, ומיד בקשה שיורידו את השטיח ממקום משכנו. פרשנו אותו בסלון במלוא תפארתו ואני התפעלתי מאד מאד.

תושבי ותושבות פורת הם לובים ע'ריאנים, כלומר הגיעו מאזור בלוב שנקרא ע'ריאן. חשבתי שהם גרו במערות טבעיות, אבל בן אחותה של ח' , שמתעניין מאד במורשת העדה תיקן אותי ואמר: "מחילות". כלומר – אלו היו בתי מסתור שנחפרו בידי אדם. בספר של פרופ' נחום סלושץ – מסעי בארץ לוב, משנת 1906 הוא מתאר את הבתים הללו, החבויים עמוק בתוך האדמה. הנשים הצטיינו במלאכת האריגה, והיו עוזרות בפרנסת המשפחה על ידי מכירת שטיחים למוסלמים.

הפלכים שהבאתי קלעו למטרה. או לפחות כמעט. מסתבר שהן השתמשו בשני הסוגים. בפלך עם המשקולת העליונה הן היו טוות את חוטי השתי, שנקראו ג'ידאד, והיו שזורים, ובפלך עם המשקולת התחתונה השתמשו כבפלך תמוך, (כמו במרוקו) להכנת חוטי הערב, שנקראו ע'זאל. חוטי הערב לא היו שזורים, אלא הושארו כחוט יחיד, ונצבעו בצבעים שונים. (בארץ הן היו קונות את הצבעים בנתניה. היא לא ידעה לספר לי על הצביעה בלוב). השטיחים הם "פני ערב". כלומר – רק חוטי הערב גלויים לעין, והם שקובעים את הדוגמא. לאריגה שימש נול מיוחד, שהיה נול אנכי. האורגת ישבה על הארץ למרגלותיו. ח' לא ידעה להגיד לי מי בנה את הנולים בארץ. היא זכרה שבלוב המוסלמים היו מוכרים ליהודיות את הנול עם כל הציוד שהיה נחוץ לאריגה.

מלבד השטיחים, הנשים היו אורגות גם את העבאיה לגברים. זהו אריג לבן גדול, בערך 4.5X2 מטר, עשוי מחוטי צמר דקיקים ועדינים. יש אצלה אחת כזו, והיא שלחה שיביאו לה. העבאיה הזו היא לא מעשה ידיה, ויש סיפור מיוחד על האופן בו הגיעה אליה. הגברים התעטפו בעבאיה בימות הקור ואף יצאו איתה לעבודה. דרך לבישתה היתה מסויימת מאד, וביקשתי מבן אחותה שידגים לי. מסתבר שהוא לא הכיר, וח' היתה צריכה לעזור לו. זה שעשע מאד את כולנו, וגרם לה להביא גם את כיסוי הנשים, הרדע, ולהראות לי כיצד היא מתכסה בו.

ועכשיו יש לי חידה.

כשהסתכלתי בעבאיה שמתי לב לרקמת צלבים צבעונית ועדינה, הרקומה בחוטי משי בשוליים בכמה משבצות. ח' לא ידעה להגיד לי מה המשמעות של הרקמה הזו, ולמעשה כלל לא שמה לב לקיומה. יש לי השערה, אבל ללא אישור של ע'ריאנית מוסמכת, אני לא בטוחה.

ובכן – האם יש כאן בין קוראותי או קוראי מישהו מיוצאי/ות לוב, שי/תדע לספר לנו?

יצאתי מהמפגש נפעמת ונרגשת, ועם רצון עז לנסות ולשחזר את הנול, וללמוד איך הן היו אורגות את הדוגמאות המורכבות והיפהפיות הללו. למותר לציין כי הנשים הע'ריאניות החיות היום בארץ הן האחרונות הנושאות מורשת זו, ועם מותן המלאכה הזו תיעלם כליל מהעולם, שכן האריגה הזו היתה ייחודית ליהודיות בע'ריאן, וזהו. 

כשהגענו ליער בן שמן, והיה לי יום פנוי נסעתי במיוחד למרכז אור שלום למורשת יהדות לוב באור יהודה, כדי לחפש מידע על הנולים והשטיחים. נהניתי מאד מהביקור ולמדתי הרבה, אבל להפתעתי – לא מצאתי שום דבר המזכיר את האריגה של הנשים מע'ריאן. אפילו לא שטיח אחד כזה לרפואה. יותר מזה – מנהל המוזיאון עצמו מעולם לא שמע על שטיחי פורת, וגם המומחים למורשת יהודי לוב שעובדים איתו לא ידעו, ברובם, ואלו שידעו רק ידעו שהיתה אריגה. גם החומר שמצאתי אחר כך באינטרנט ובספרות לא היה רב. (ישבתי בספריית המוזיאון וחיפשתי). מצד אחד אני רגילה – בתיעוד ובספרות הקשורים במורשת, בדרך כלל אין התייחסות לעבודות היד ולמלאכות – במיוחד של הנשים. כן, כתוב שהן היו אורגות מוכשרות, ושהאריגים שלהן היו ייחודיים. זהו. מצד שני – חשבתי שבגלל שהן עבדו בשביל משכית, אמצא קצת יותר חומר המפרט את האריגה עצמה. 

אז – האם יש כאן כאלה שיש להן/ם עניין מיוחד בלימוד האריגה של פורת? אם כן – כתבו לי כאן בתגובות, ומי יודע/ת – אולי ננסה לארגן משהו כדי להציל את הידע הזה משכחה גמורה.

כבר 17 שנה, כמעט בכל שנה, אני מלמדת בסמינר ים המלח של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.                                                     הסמינר התחיל כיוזמה של עמי דרך ז"ל, שהיה ראש המחלקה, וממשיך כמסורת השומרת על קו כלשהו של מלאכות "low-tech" במקום הנמוך ביותר בעולם. אני מחבבת את הארוע ואת הרוח היצירתית שלו, ואת ההזדמנות להגיע לחוף ים המלח, לפחות פעם בשנה.        כמעט תמיד אני מלמדת שם קליעה. מדי פעם יש לי מפגשים מעניינים ומיוחדים, ועל אחד כזה אני רוצה לכתוב עכשיו. 

  ובכן, השנה, (2023) ביום השני של הסמינר ניגשה אלי סטודנטית ואמרה שיש לה משימה. סבא שלה, שמואל משה, נולד בבגדד, וכשהיא סיפרה לו שבכוונתה להשתתף בין השאר בסדנת קליעה, הוא אמר לה שיש משהו שהוא זוכר בגעגועים מילדותו, ואם אפשר – שתכין לו. מדובר בסל קטן מסנסנים, כך היא אמרה, שהיה מלא בתמרים, וניתן כמתנה לילדים. (אני מקווה שגם לילדות). "מסנסנים"? שאלתי אותה בחוסר אמון. "את בטוחה?" ובכן, לא, היא לא היתה בטוחה. רק שבסמינר הזה התקבעה איזו הנחה מוטעית שקליעה נעשית תמיד בסנסנים, או במילים אחרות, שסנסנים הוא השם לכל חומר קליעה… (והנה מה שאני תמיד מזהירה מפניו – התקבעות של רעיונות מוטעים על בסיס משהו שראינו פעם – פעמיים או שלוש). אמרתי לה שככל הידוע לי בעיראק לא קלעו בסנסנים בכלל, וכך גם ברב ארצות התמר האחרות, ושאני חושדת שמדובר בחוסר הבנה שלה. ביקשתי שנצלצל לסבא שלה ונשאל אותו.

תפסנו אותו בטלפון בזמן שהוא לא היה ממש פנוי, אבל הצלחתי לשוחח איתו בקצרה. הוא אמר שקראו לזה ג'רידי תמר, שמשמעותו – לא נעים להגיד – עכברוש התמרים. הנשים היו מכינות אותם כדי להביא בהם כמה תמרים לשמח את הילדים. (לא שאלתי על הילדות). הוא לא זכר ממה הסלים היו עשויים. הוא בן 85, וזה היה לפני 80 שנה. איחלתי לו חיים ארוכים וטובים, וליתר בטחון צלצלנו גם לאחיו. הוא זכר משהו אחר. סל שנקרא לדבריו סימבל, והיה עשוי מקש של עשבים כלשהם, כך אמר. יותר מפעם אחת שאלתי אם החומר היה מעץ או מעשב, והוא ענה שמעשב. אבל השם סימבל הזכיר לי את השם זמביל, אותו אני מכירה ככינוי לסל גדול יותר. לא חשבתי שבכך מדובר.

מדבריו של שמואל ניחשתי משהו. בסיני היו נעשים סלים קטנים מכפות תמרים, שנקראו דוחל, ושימשו למטרה דומה – אריזת כמות קטנה של תמרים כדי לתתם כשי צנוע. הסל נעשה בחופזה, והיה מעין אריזה חד פעמית. בספר שלי – קליעה מדור לדור –יש צילום של סל כזה, אותו קלעה מיכל רז למברגר, שגם לימדה אותי את קליעתו. חשבתי שיש סיכוי סביר שג'רידי תמר העיראקי הוא אותו הדבר כמו הדוחל מסיני. הצעתי לרותם, הסטודנטית, שתצלם את התמונה מהספר ותשלח לסבא שלה, ובכל מקרה, שאלמד אותה להכין כזה – זה לא מסובך. שלחתי אותה להביא כף תמר מאחד העצים הפזורים בחוף, ולמרות שהעלעלים של הכף שהביאה היו קצת קצרים, הצלחנו לקלוע שתי דוגמאות של סלים קטנים, כך שהיא הבינה את הטכניקה.

היום נגמר, ואני נסעתי למעיינות החמים. למחרת בבוקר ניגשה אלי רותם בשמחה, וסיפרה שסבא שלה קיבל את התמונה, ושאכן – זהו הסל! בינגו! הוא גם תיקן את השם לג'רידי נחל. (נחל בערבית הוא שמו של התמר), וגם נזכר שהתמרים בסל היו מתוקים מאד, ודבשם נטף מהחורים. זה, אגב, הסילאן האמיתי – נוזל התמרים המתוק, הנוטף ללא כל חימום. רותם בדיוק ראתה שהורידו בחוף איזו כף עם עלעלים קצת יותר ארוכים, וקלעה לסבא שלה ג'רידי נחל כמו שצריך.

כמה ימים  אחר כך קיבלתי ממנה את זה: 

א

נכון שזה סיפור יפה עם סוף טוב?

הרהורים על שימור מלאכות מסורתיות, והזמנה לבקעה, לעשות את זה בפועל.

כשהתחלתי ללכת ללמוד מלאכות שונות מזקנות פלאחיות ובדואיות, לפני כמעט 30 שנה, עשיתי את זה בתמימות גדולה. פשוט רציתי ללמוד איך לעשות בעצמי דברים רבים (למשל כשלמדתי לטוות, רציתי לסרוג לעצמי סוודר מצמר שאת כולו טוויתי וצבעתי בצמחים) וגם התענינתי איך עשו את זה פעם, אלו שעשו את זה באמת. כצורך, לא כתחביב.

הישיבה עם עיישה, בטיול האתונות הראשון ב1996, פתחה בפני עולם חדש של הבנות ושל עניין. (על הטיול ההוא, שהביא אותנו להר חברון אפשר לקרוא כאן)

התחלתי לראות את הקשר בין האדמה, התרבות, והמלאכות שקשורות אליהן. התחלתי להבין שלימוד מלאכות מסורתיות הוא לימוד של חיי הא/נשים, ושהמלאכות הן כמו מילים, העוזרות לנו לתקשר ולהתקשר באופן ייחודי.

חג'ה עיישה ז"ל מדגימה שזירה מול המצלמה… 1996, סוסיא.

במחקר לכתיבת הספר קליעה מדור לדור הבנתי שיש גם קשר בין הצד המילולי של התרבות – פתגמים, שירים, סיפורים, לבין המלאכות השונות. לכן כללתי בספר סיפורים, פתגמים וקטעים מהמשנה ומהתלמוד, הקשורים בסלים. 

אבל הבנות תרבותיות לא נוחתות עלייך ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. בכל ביקור אצל מורה הבנתי עוד קצת דברים שלא הבנתי קודם. ההתבגרות (קצת) ותרגול שיטה שנקראת ווייס דיאלוג (הרבה) מאפשרים לי לראות באופן בהיר יותר, וגם כואב יותר – טעויות שעשיתי בשל חוסר ההבנה או חוסר הרגישות שלי, וגם טעויות שעושות/ים אחרים/ות, בשל חוסר הבנה. זה כנראה בלתי נמנע…

לצערי אצלנו, אולי יותר מאשר במקומות אחרים לא מדובר רק בהבנות תרבותיות, שחסרות בדרך כלל, אלא גם בשחייה (או טביעה) במים העמוקים והמעופשים של המצב המדיני והפוליטי. וכל כך קל לעשות כאן טעויות…

אבל גם עם הטעויות, המפגשים שלי עם המורות והמורים שלי – רובם/ן ערבים/ות זקנים/ות – תמיד היו מרתקות עבורי הרבה מעבר ללימוד המלאכה עצמה.

וזו לא רק התרבות האחרת אלא גם הגיל האחר.

הבנתי – מאוחר מדי – שעלי להכות על חטא על כך שלא ראיינתי יותר את סבתי, שנולדה בירושלים העתיקה ב1900, וגם את סבי וסבתי מהצד השני, שעלו מפולין.

פעמים רבות תלמידות/ים מספרות/ים לי שבעקבות הלימוד איתי, או שמיעת ההרצאה שלי, הן התחילו להתעניין בחיים של סבא או סבתא שלהם/ן, ולרשום דברים שסיפרו להם/ן. זה כמובן משמח אותי מאד מאד. שכן אלו לא רק המלאכות המסורתיות שנעלמות. תרבות שלמה נעלמת איתן. החברות המסורתיות עוברות שינויים עצומים בקצב מסחרר, בלי שנספיק לתפוס אפילו כמה הרבה אובד. שפות, מיומנויות, צורות מחשבה מסויימות,תפיסות מציאות מסויימות, הכרה והבנה של המרחב – כל אלו נעלמות כשהתנאים החיצוניים משתנים. במובנים מסויימים זה טבעי – העולם משתנה תמיד. במובנים אחרים הקצב המהיר של השינויים העכשוויים איננו טבעי, ומותיר חללים רבים. (תרתי משמע).

פאיזה אבו עמרה, ז"ל מורתי האהובה כל כך, מלמדת אותי משהו.

ואיך כל זה קשור לגבינות?

זמן קצר לאחר שהתחלתי ללמד מלאכות באופן שהפך מרכזי בחיי, בערך לפני 18 שנה, חשבתי שהדבר הנכון ביותר יהיה ללמד אותן בתוך וכחלק מן ההקשר התרבותי שלהן, וזה משהו שאני עצמי לא מבינה מספיק, ולא יכולה לעשות באופן שיספק אותי.

חשבתי שהטוב ביותר יהיה לנסות ולהביא תלמידות/ים אל המקור. כלומר – לאלו שלימדו אותי, ככל שזה מתאפשר. זה לא דבר פשוט לעשות. זה לא רווחי מבחינה כספית, זה כרוך באלף ואחת שאלות, תיאומים, הכנות, נסיעות. וגם המורה צריכה להיות בעלת אישיות מיוחדת כדי להסכים לכך. 

יש סיפורים על ההרפתקאות שהיו לי בהגעה לחלק מן המורים שלי, שעדיין לא סיפרתי כמעט לאף אחד/ת. חשבתי לספרם בהשקות לספר שלי, אבל בסוף פחדתי… אני כותבת את זה  כדי להסביר שמספר האפשרויות שבכלל היו לי, להזמין תלמידות אל המורים/ות שלי היה קטן למדי.  

אבל כשזה קרה, וסדנא כזו אכן התרחשה – הרגשתי סיפוק אדיר, למרות כל הקשיים שהיו מאחורי הקלעים. 

צילום מהסדנא הראשונה לאריגה בנול קרקע בדואי  עם חג'ה אמנה ז"ל בעוג'א, ליד יריחו. 2007

אני מאמינה גדולה במפגשים ובהכרות. ברור לי שגזענות היא צורה של פחד, ושבעיות רבות, כולל דעות קדומות ורעיונות שגויים נובעות מחוסר הכרות ומחוסר הבנה. ואם לא – אז מחוסר הכרות עמוקה ומחוסר הבנה עמוקה (של האחר/ת או של עצמי)

הסדנאות בהן תלמידות ותלמידים יהודים/ות למדו מלאכה מבעלות מלאכה ערביות התגלו פשוט כמופלאות. המורות בסדנאות הללו לא היו בדרך כלל מורות מדופלמות אלא פשוט נשים מבוגרות שחיו את חייהן במציאות בה צרכי הקיום הבסיסיים שלהן כללה מלאכות שונות. הן לא ממש "לימדו" כפי שהיינו מצפות מ"מורה", אלא הרבה יותר מזה. הן אפשרו לנו להציץ לחייהן, לביתן, למשפחתן. בסיטואציה של סדנא מאורגנת זו כמובן רק הצצה דרך סדק צר, אבל הסדנאות שערכתי היו תמיד בקבוצות קטנות מאד, שאפשרו מפגש אינטימי תוך ישיבה סביב מגש אוכל במרחב קטן. 

מגשי האוכל משותפים לכולם/ן…

לאחר זמן מה, נוספו גם הסיורים להכנת הגבינות. יזמתי אותם כשהבנתי שגם המיומנות הזו הולכת ונעלמת מהמציאות הביתית. החביצה במחבצה מעור עז כמעט ונעלמה היום לגמרי. גם אלו שעשו זאת באופן יומיומי לפני 10 שנים עוברות היום לשימוש במחבצות חשמליות. נאדות העור מפנים מקום לדליי הפלסטיק. החשמל הסולארי מגיע גם לקהילות קטנות ומבודדות, ומאפשר פחות עמל. 

חביצה בנאד עור אצל החג'ה שארה ז"ל 

הסיורים הללו הם קצרים, יחסית לסדנאות בנות היומיים, ובהתחלה היו לי חששות. פחדתי שבסיור קצר ההתרשמות תהיה מעוותת. שבהצצה חטופה כזאת לחיים כל כך אחרים משלנו, אין ספק שאי אפשר לקלוט ולהבין אפילו חלק זעיר מהמציאות המורכבת. אבל מתגובות המשתתפים/ות הבנתי שלפעמים מעט זה הרבה. שמפגש בן כמה שעות, שלי נראה קצר מדי, הוא כל מה שהם/ן מסוגלים/ות או רוצים/ות להכיל. לרבים/ות זו היתה פעם ראשונה שהם/ן מבקרים/ות בבית פלסטיני, מתארחים/ות אצל משפחה פלסטינית, או מגיעים/ות לכפר לא מוכר או לאזור בלתי מוכר להם/ן ב"שטחים", או אפילו לבית בכפר בדואי בגליל או עיירה בדואית בנגב. 

גם עבור בני ובנות המשפחה המארחת, המפגש שנוצר היה פעמים רבות הזדמנות ראשונה לשבת עם קבוצה של יהודים/ות ממקומות שונים בארץ, רובם הם/ן ולשאול שאלות סקרניות על החיים שלנו. כשישבנו לעלעל חוביזה ביחד, נשאלו שאלות ביישניות על יחסי גברים ונשים "אצלנו". כשהן מראות לנו איך הן מגלגלות את הג'ירג'יב ( הלבן היבש ) לחרוטים יפהפיים ושומעות את קריאות ההתפעלות שלנו – מתחזקת אצלן ההרגשה שאולי באמת יש משהו יפה בתרבות של הסבתות שלהן. יפה ומעניין במידה כזו שא/נשים זרים/ות מכל הארץ יבואו לראות את זה, לקרוא קריאות התפעלות ואפילו ישלמו על כך כסף, וינסו ללמוד. נסיונותינו הכושלים לרדד את בצק הפיתה גרם להן לצחוק רב, שהרי הן עושות זאת מגיל 15 יום יום.

ככה זה נראה כשאנחנו מנסות…

כמובן שהכל הרבה יותר מורכב מאשר הצורה הפשטנית בה אני כותבת כאן את הדברים. מפגשים בין א/נשים הם תמיד מורכבים יותר ממה שאפשר לכתוב עליהם, ובמיוחד כשאלו מפגשים בין א/נשים שחיים בצורה כל כך שונה, מדברים/ות בשפה שונה, ושייכים לקבוצה אתנית שונה. ובארץ – נוספת על כך גם המורכבות של המפגש בין יהודים/ות לערבים/ות.

אבל בשלב של ההצצה הראשונית, המורכבות שמאחורי המפגש איננה חשובה כל כך. ברור שמי שמגיע/ה לסיורים הקצרים, וגם לסדנאות של יומיים ושלשה לא מתחיל/ה אפילו להבין את החיים של מארחינו. לימוד מלאכה דורש זמן, והסדנא היא רק שער הכניסה. ועדיין, המפגש הוא בעל ערך רב מאד בעיני. גם עם הא/נשים וגם עם המלאכה. המפגשים הראשונים שלי עם המלאכות ועם אלו שלימדו אותי אותן היו עבורי משני חיים. הם יכולים להיות משמעותיים למישהו/י גם בהצצה חטופה בסיור או בסדנא. היו כאלה, שההשתתפות בסיורים או בסדנאות הללו אכן היתה עבורם/ן נקודת מפנה בחיים, ובודאי- סיבה טובה למחשבה ואף לשינוי דעות. לפעמים המפגשים הראשוניים הללו לא נעצרו שם. היו תלמידות שחזרו שוב, לבד, אל המורה שהכירו בסיור או בסדנא. מסיבות שונות. לפעמים כדי לקנות עוד מוצרים, לפעמים כדי להמשיך בלימוד, לפעמים מסיבות אחרות. ויש גם מקרים של ידידות, שהמשיכה ונרקמה לאחר ההכרות הראשונה. בעיקר עם הצעירות של המשפחה, אלו שיש להן טלפון נייד ווטסאפ…

(ושבשום אופן אי אפשר להעלות צילומים שלהן לרשת)!

בביקורי האחרון בחמם אל מאלח, שם אנחנו עורכות עכשיו את הסיורים ללימוד הכנה של גבינות ערביות, שמעתי שאחת המשתתפות בסיור של לפני כשנה שומרת על קשר מתמשך עם אחותה של אחת ממארחותינו. האחות היתה מגיעה ברגל מהמאהל שבמעלה הכביש כמעט בכל פעם שערכתי את הסיורים הללו כדי לעזור, (זה מן הסתם מה שהיא אמרה לאמה) ולדעתי – בעיקר כדי להיפגש, להכיר, ולהרחיב אופקים. שתי הנערות, שהיו בערך באותו גיל התיידדו עוד בסיור, ועכשיו נודע לי שהאחת הוזמנה ואף הגיעה לחינה ולחתונה של רעותה.

קטיף משותף של חוביזה לארוחת צהריים נותן הרבה אפשרויות לשיחות הכרות בלתי מחייבות.

פעמים רבות אני חושבת בצער ששימור המלאכות המסורתיות בהקשרן התרבותי המקורי (אם יש דבר כזה) הוא עניין אבוד. שכל מה שאני יכולה לעשות הוא רק להאריך את גסיסתן. בזמנים אלו הידיעה שהערך המוסף של הסיורים והסדנאות עם בעלות המלאכה הוא הכרות, חיזוק אישי ותרבותי, ואפילו סוג של שינוי חברתי, גורמת לי לחשוב שאולי זה בכלל לא ערך מוסף, אלא ערך חשוב, העומד בפני עצמו.

מלאכות הקשורות באוכל נשמרות בדרך כלל זמן רב יותר ממלאכות שאת תוצריהן קל להחליף במוצרים תעשייתיים זולים. אבל גם דרכי הייצור של המזון המסורתי משתנות, כבר עכשיו, מול עינינו. קשה לדעת מה יישאר מהאופן המסורתי, נטול החשמל, של הכנת המוצרים בעוד דור אחד, אפילו. 

ו…כן, אני כותבת את זה כדי להאיץ בכם/ן.  בהחלט. אם יש לכם/ן עניין בגבינות ובמוצרי חלב שאולי לא טעמתם/ן מימיכם/ן ואולי אפילו לא שמעתם/ן עליהם/ן – בואו! אם יש לכם/ן עניין להרחיב אופקים – בואו! אם אתם/ן רוצים/ות להציץ לרגע לחיים של משפחה בדואית פלסטינית ולראות מקרוב איך זה נראה – בואו! אל תדחו למועד שזה יהיה כבר מאוחר מדי.

בגלל שאני במסע רגלי עם חמור ועגלה, ללא חשמל וללא גישה קבועה למחשב כרגע מסובך לי לארגן בעצמי את הקבוצות. 

אז

ארגנו כמה חברים/ות, בני/ות משפחה, או שכנים/ות ובואו!

צריך קבוצה של 8 מבוגרים/ות  (הסיור מתאים מאד גם לילדים/ות)

או תשלום מינימלי של 1500 שקל.

בחודשים פברואר ומרץ 2023 – עד תחילת הרמדאן – אפשר להתארגן על  הסדנא להכנת גבינה ערבית (ג'יבנה, או – הגבינה לכנאםה)

הפרטים כאן.

ומסוף מרץ ועד יוני אפשר להתארגן על סדנאות של חביצה  בסוסיא ועל סדנאות של הכנת סמנה ורשוף באום אל חיר.