לקראת סופו של החדשון – ההרשמה לכינוסי המלאכות הקדומות אבני דרך ושבע אבנים פתוחה!

 

 

נכתב  בסוף סוכות תש"ף, תוך כדי עבודה

 

 

אני שוב עובדת על עמוד קלוע ענק. 2.40 מטר גובה ו-60 ס"מ קוטר, ושוב – זה שואב אותי כל כולי בתהליך מרתק מאד. כבר הכנתי שלושה כאלה לתערוכות שהיו ב2016, וגם אז זה היה משמעותי ואינטנסיבי. מלפני סוכות, ובמהלך כל ימי החג אני קולעת יום יום חלקים גדולים מהיום. בחוץ חם נורא, ואני עובדת בתוך הבית. הבית הקטן שלנו שוב נראה כמו יער לאחר גיזום מסיבי. אין מקום לעבור בו בין הכניסה למטבח, וצריך או ללכת מסביב או לדרוך על ערימות של ענפים. אבל הריח… הא, איזה ריח נפלא של צמחים ממלא את החלל!  כל לילה הידיים שלי כואבות, הגב שלי דואב, והלב שלי מתרונן. כל בוקר אני מתעוררת אל פרפורי יצירה, התלבטויות, ותחושות משונות. אי שקט, חוסר השראה, השראה, ניסיונות, קליעה, חוסר שביעות רצון, פירוק, ושוב קליעה. סיפוק, המשך, וחוזר חלילה. הכל מתערבב.

לקלוע עמוד של 2.40 מטר זה ממש ממש לא כמו לקלוע סל. כשאני קולעת סל, אני בדרך כלל יודעת מה אני עושה. הקליעה עצמה היא פעולה ריתמית החוזרת על עצמה במקצב קבוע. זה מרגיע מאד. ממכר אפילו. 

את העמוד הזה ידעתי כבר די מזמן שעלי לקלוע, כי הצעתי אותו ביחד עם אחותו הקטנה הקלועה מסנסני תמר לתערוכה חשובה – הביאנלה הראשונה לאומנויות ועיצוב במוז"א תל אביב, וקיבלתי תשובה חיובית. אבל כדי לקלוע חיכיתי לסתיו, שקצת יתקרר, וגם – זו העונה בה אני אוהבת לאסוף חלק גדול מחומרי הקליעה שלי. בהתחלה חשבתי לעצמי: "עשי סקיצה! ציירי את הדוגמאות מראש, ואז פשוט קלעי בשקט. אבל לא הצלחתי. וגם –  לא באמת יכולתי לדעת מראש אילו חומרי קליעה יעמדו לרשותי בפועל. מה אמצא השנה ובאילו כמויות? מה יהיו הצבעים של החומרים החדשים שאאסוף? איך ישתנו הצבעים של החומרים הישנים והיבשים שיש לי לאחר ההשריה? אילו מהחומרים הרבים שיש לי באחסון יהיו טובים לאחר ההשריה, ואילו יתפוררו או יישברו? בחומרים טבעיים תמיד יש הפתעות. הערבות שאספתי בצפון – כולן נשברות. (אוף! הצבע שלהן כל כך יפה) הזיתים שאספתי בכרם של א. שינו צבע ונראים לגמרי אחרת מהזיתים של ע. חלק מהחרובים נראים לאחר ההשריה אדומים ממש כמו אלת המסטיק, וחלק נראים שחורים. ומה החומר המשונה והארוך הזה? למה לכל הרוחות לא כתבתי מהו ואיפה ומתי אספתי אותו? וזה? וזה? וזה? והנה – על זה כבר כן היה כתוב, אבל בזמן ההשרייה זה נמחק, או שהנייר עליו זה היה כתוב התפורר במים. למה אני לא יותר מסודרת?

 

 

 

 

 

 

אמנות או עיצוב?

 

לא, לא יכולתי באמת לתכנן מראש. וגם – זאת פשוט לא אני. בקורס משנה חיים (עבורי) שעשיתי פעם בליבוד אצל נטע אשוח היא הסבירה שזה בדיוק ההבדל בין מעצבת לאמנית. מעצבת עובדת עם הראש, ומתכננת, וחושבת, משרטטת ומתאימה את המוצר שהיא יוצרת למטרה ספציפית. ואמנית עובדת מהבטן. מחפשת, מוצאת כיוון ואז משנה תוך כדי יצירה. ושוב מחפשת, ומשנה, ומפרפרת, וחוזרת, ומרגישה, ומתלבטת. מן הסתם בדיוק כמו מה שקורה לי עכשיו בימים אלו. זה הזמן בו אני נותנת לאמנית שבי להשתלט לי על החיים. האמנות איננה מרגיעה. היא לא מביאה שקט. היא מעוררת. וזה כמעט הפוך ממלאכות מסורתיות, אשר שומרות על סדר קבוע, על מסגרת מסורתית עם חריגות מינימאליות.

 

העמוד שאני קולעת עכשיו נועד לעורר מודעות לקליעה הפלסטינית המסורתית ההולכת ונעלמת. אמנם אני חושבת שעשיתי את זה ממש טוב בספר שלי (אם במקרה עוד לא קניתם/ן אז כאן הפרטים עליו), אבל עבודת אמנות עושה את זה בדרך אחרת לגמרי כמובן. ההשתתפות בתערוכה היא הזדמנות לעורר את העניין, ולהצביע על ההבדל בין קליעה בסנסנים לקליעה בחוטרים ובענפי עצים ים-תיכוניים.

 

 

 

הקליעה שלו מעוררת גם בתוכי הרבה שאלות, וקצת תשובות. למשל – למה אני עובדת כך, ולא כמו הרבה בעלי ובעלות מלאכה מסורתיים, שכאשר הם/ן מתכוונים/ות  ליצור משהו הם/ן פשוט הולכים/ות ואוספים/ות או מייצרים/ות את מה שהם/ן צריכים/ות עבור הדבר המסויים הזה – יהא זה סל או שטיח או שמלה רקומה. ללא אגירה של חומר. לכל יצירה – אוספים/ות את החומר שלה. ואילו אני – כל כך הרבה חומר אוגרת. סככת החצר שלנו עמוסה לעייפה בכמות עצומה של חומרי קליעה. אני אוהבת לאסוף אותם, ואיסוף חומרים בטבע הוא גם אחד הבילויים המשותפים של בן זוגי ושלי. (כן, יש זוגות שמבלים במסעדה או בצימר, ואנחנו מבלים עם מזמרות בסבך אלות המסטיק). ואני גם אופורטוניסטית, וגם לא אוהבת לנסוע נסיעות מיוחדות. אז אם אני עוברת איפשהו ובזוית העין רואה צמח מעניין, ויהא זה בקמפוס הטכניון או ברחובות ירושלים או בצדי הדרך בה עברתי – מזמרתי איתי… וכך נאסף אצלי חומר. וכשהרבה חומר טבעי נאסף ברור שיהיה גם בלאי. חלק ייאכל, חלק יתקלקל, אין מנוס.

אז אחד הדברים שהבנתי, זה שאחת הסיבות קשורה לכך שאני… משמרת. במילים אחרות – אוספת, שומרת, וזורקת מעט מאד.

כמובן שיש בכך גם יתרונות גדולים. הנה עכשיו. יש לי עבור העמוד חומרים שאספתי במשך כמה שנים במקומות שונים בארץ. זה נותן לי מגוון גדול של צבעים לעבוד איתו. אילו הייתי צריכה לאסוף בבת אחת חומרים בכל כך הרבה גוונים ולהסתמך רק על עבודה בחומר טרי הייתי צריכה אולי חודש שלם של נסיעות לאיסוף חומר ולהכנתו, וגם אז לא בטוח שהיינו מצליחים לאסוף  עכשיו חומר בכל הצבעים הללו.

 

 

 

 

זכורה לי גם פעם בה ביקשו ממני להנחות פרוייקט מחצלות באחד מבתי הספר בטבריה. חודש שלם בו שתי כיתות ה' קולעות מחצלות שלוש פעמים בשבוע. לשם כך צריך המון המון חומר יבש. במקרה… היה לי במחסן, ויכולתי להיענות בחיוב לבקשה. (זה היה פרוייקט מוצלח ביותר, שהשפיע עלי מאד, וגם על התלמידים/ות)

וכמובן – אני גם מלמדת, ולסדנאות יש צורך בהרבה חומר. כמה מתאים למי שבלאו הכי אוהבת לאסוף ולשמור…

בסופו של דבר זהו אותו השורש, שמניע  אותי גם לשימור מלאכות מסורתיות. חוסר הרצון לשחרר את העבר, ומתן החשיבות למה שכבר נמצא. זו מגמה הפוכה מאד לקצב המטורף בו היום טכנולוגיות ומכשירים שונים "משתדרגים" ומוחלפים בחדשים יותר.

 אבל…

את כל זה אני כותבת, כיוון שתוך כדי הקליעה של העמוד הזה, אני מרגישה גם הנצה של משהו אחר. איזו שמחה על כך שכל כך הרבה מהחומרים שהיו שמורים אצלי נקלעים בתוכו, ומפנים מקום בסככה שלי. זאת הזדמנות ליצור סדר חדש. לארגן את החומרים שנשארו, ולהחליט שמעכשיו אכתוב באדיקות על כל חומר מהו ומאיפה הוא ומתי נאסף.

 ומשהו גם מתחיל להבשיל גם בצד השני… כלומר בצד של העבודות הגמורות. גם אותן אני שומרת. אני אוהבת להיות מוקפת בעבודות שלי. זה נשמע קצת נרקיסיסטי, אבל באמת – הרבה פעמים אני ההשראה של עצמי. העבודות הגמורות שלי מזכירות לי רעיונות אחרים שהיו לי כשיצרתי אותן. כי כל יצירה היא גם ויתור על כל הדברים האחרים שהיא יכולה היתה להיות…

אני לא מאלה שזורקות עבודות שאינן מושלמות. אני שומרת אותן, רואה את הפגמים והטעויות, ובפעמים הבאות מנסה לזכור. ויש גם עבודות שאני ממש ממש אוהבת והן מושלמות בעיני. אני אוהבת להסתכל בהן. אוהל הקליעה שלי מלא ועמוס. לפעמים הא/נשים שנכנסים/ות לשם מגיבים/ות בעוצמה, ומרגישים/ות כאילו עברו לעולם אחר. זה די מרגש עבורי. אבל… זהו אוהל. והמקום בו מוגבל, והוא גם לא תמיד מיטיב עם כל העבודות.  לפעמים עבודות שהיו מוצגות בגלריות מכובדות ואפילו כאלה שזכו בפרסים חוזרות אלי ומשוכנות אחר כבוד… באוהל, ביחד עם כל הסלים הפשוטים והפגומים, וערימות הענפים והעצים שאני אוספת כי הן הבטחות לעתיד וכי יום אחד אני בטח אעשה מהם משהו…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתי התמונות הללו צולמו באוהל שלי על ידי הצלמת סיגל בראל, שברגע שנכנסה לא יכלה להפסיק לצלם…

 

 

 

וכאן, אם תשימו לב תראו שלושה גוזלים שבקעו בתוך קן שנבנה בתוך הסל הקלוע שלי. זאת היתה עבודה שהוצגה במוזיאון בעכו לפני כמה שנים…

 

 

אז תוך כדי קליעה של העמוד אני מבינה שבעצם משהו משתנה. ממש עכשיו. זה סתיו, ועונת גדיד התמרים. משנה לשנה מטעי התמרים מזן "אמרי", שהוא הזן האהוב על מרבית הקולעות/ים הולכים ומתמעטים. בכל שנה נעקרים עוד מטעים, ובשנה – שנתיים האחרונות נדמה לי שיש בקרב יותר ויותר קולעים/ות איזו הבנה שסנסנים זה לא הכל… שיש פה עוד המוני חומרים לקליעה, ששימשו באופן מסורתי לפני שהתחלנו להשתמש מחדש בסנסנים. וגם חומרים אחרים, חדשים. והעמודים שלי, שנועדו להגיד את זה, אולי יכולים להירגע קצת. וגם אני. אמרתי את זה כבר בספר, ואמרתי את זה בתערוכה שורשים וכנפיים, (קישור לתמונות כאן ) ואמרתי את זה עם העמודים הקודמים. אולי די. אולי אני יכולה לשחרר. לקלוע עמוד נפלא מהמון חומרים רק כי אני אוהבת? כי התהליך מקסים אותי, ומעורר אותי, ומפרפר בי פרפורי יצירה. ואולי בכלל זה זמן להתחדש, ויכולים להיות לכך כל מיני ביטויים.

 הביטוי הראשון, שהתחלתי לחשוב עליו הוא לעשות מכירה של העבודות שלי. לא רק עבודות הקליעה. לא תאמינו כמה הרבה דברים יש אצלי. צמר, וסוודרים, וכלמיני דברים סרוגים, וחולצות שהדפסתי וצבעתי בצמחים,

ואריגות מיוחדות. הכל שמור וארוז ומחכה לרגע בו אסכים לשחרר… כלומר – באמת אסכים לפרום קצת את חוטי הזהות וההזדהות שקושרים אותי לעבודות שלי.

אני עוד לא שם, אבל זה מתבשל. אולי לקראת תרגום הספר שלי לאנגלית. בינתיים – מי שהסתכל/ה בתמונות שלי עם העמוד יכול/ה אולי לראות שהסתפרתי. וגם זה קשור. משך שנים היתה לי צמה ארוכה נצחית. בשנה שעברה ביום הולדתי – הסתפרתי, ואת השיער שנגזז… שמרתי. ארגתי ממנו אריג קטן, שתלוי על הקיר בבית.

 

 

 

 

 

קווצת שיער אחת השארתי ארוכה למזכרת. כי אני …משמרת. השנה הסתפרתי שוב. את כל מה שגדל השנה – חתכתי, אבל את קווצת השיער הארוכה השארתי, שיהיה לי לקלוע… הבוקר כשהסתכלתי במראה הבנתי את הקשר לחוסר הויתור המלא על מה שהיה. כן, זה עוד שם. וזה בטח עוד יהיה וילווה אותי בדרכים שונות. אני משמרת, בכלמיני דרכים…

מרבית העבודות שלי קשורות במתח הזה, בין המשמרת שבתוכי לבין האומנית היוצרת והמחדשת.

 

העמוד הזה, שאני לגמרי לכודה עכשיו בקליעתו, עוזר לי באיזשהו אופן לסגור מעגל שאיננו מעגלי. הקליעה היא ספיראלית, וגם הזמן.

לפני שכתבתי לאוצרות התערוכה את הרציונל וההסבר על העבודה קראתי שוב את מה שכתבתי כאן לפני התערוכה ב2016.

 (למתעניינים/ות במיוחד זה כאן https://www.old-crafts.co.il/Qi) 

ממש הזדהיתי עם עצמי…

את תמונת העמוד הגמור אינני מראה כאן, כי התחייבתי לא להציגו לפני התערוכה. הוא יצא מקסים. לפתיחת התערוכה שתהיה בעוד כמה חודשים כמובן שתקבלו הזמנה.

וגם – היכונו היכונו… מתישהו יבוא גם שחרור העבודות…

 

והנה אפילוג… נכתב כעשרה ימים אחרי שסיימתי לקלוע

 

זוכרות/ים את תמונת החומרים מתחילת הפוסט? (אגב הצעה לשם עברי שיחליף את המילה פוסט תתקבל בברכה) 

אז כמו בתמונות של "לפני ואחרי" – הנה ה"אחרי " שלי.  שעות רבות של עבודה הביאו לפתקיות עשויות פלסטיק 

(מחזור של עטיפות המחברות של הבת שלי)  כדי שלא יימסו בהשרייה… 

מישהו/י עם חוש סדר מפותח מוזמנ/ת להמשך עזרה בעבודת הסידור תמורת השתתפות בסדנא. צרו איתי קשר ב 04-6708184 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שאני בעלת עקרונות. למיניהם, ובעיקר כשזה נוגע לאיכות הסביבה. למשל – אני אף פעם לא משתמשת בכלים חד פעמיים מפלסטיק. זה ידוע. ומשהו נוסף – אני לוקחת טרמפיסטים/ות. ועקרונות עבורי זה משהו בלתי גמיש. כלומר – גם כשנוח וגם כשלא נוח. אם אומרים לי – טוב, תראי. רק עכשיו. פעם אחת, יש לנו 300 איש/ה במסיבה, איך נרחץ כלים וכו וכו – זה ממש לא משכנע אותי. כי עקרונות נועדו שישמרו עליהם בעיקר בזמנים שלא נוח לנו…

אז ביום חמישי האחרון נסעתי לירושלים לשלוש- ארבע מטרות (זה עיקרון פרמהקלצ'רי כזה – תמיד לנסוע עבור שלוש מטרות לפחות). הייתי לבד באוטו ונסעתי דרך הביקעה. בעמק הירדן (34 מעלות צלסיוס בבוקר) עמד מישהו והרים יד לטרמפ. לא כל כך התאים לי חברה, למען האמת. רציתי להיות לבד ולחשוב. אבל… עצרתי. זה סוג של עיקרון – יש לי מקום באוטו, אני כבר מבזבזת את הדלק הזה… אני עוצרת. גם אם לא ממש מתאים לי. מה שכן – אני לא ממש מרגישה מחוייבת לדבר עם הטרמפיסט/ית. אבל הפעם עלה גבר פלסטיני מאזור ירושלים ולא ממש התאים לו לשתוק. הוא דיבר בעברית לא כל כך טובה, אבל את השפה איכשהו הבנתי. הוא התחיל לעבוד השבוע במסעדה בעמק הירדן, ובעצם לא היה אמור לצאת כבר לחופש. אבל בן אחיו הגיע לגיל 20 וצריך להתחתן, והוא, כיוון שאחיו מת, אחראי למצוא לו אישה. חוץ מזה אשתו בהריון עם הילד הששי, וקשה לה שהוא מחוץ לבית כל כך הרבה זמן. היא בת 25 עכשיו. הוא לקח אותה כשהיתה בת 14 והוא היה בן 25.         אופס… .עכשיו זה כבר לא עניין עקרוני אלא שאני לא יכולה לשתוק. לא היה לי נאום גדול. פשוט אמרתי שבעיני זה מזעזע. שגיל 14 זה אומר ילדה. לא אמרתי כלום על הביטוי "לקחתי אותה"…                                                                                                                                                                                                         הוא מושך בכתפיו. "ככה זה אצלנו"  אולי 14 זה באמת קצת מוקדם, אבל הוא לא עשה משהו רע. הוא בעל טוב. נותן לה כל מה שהיא רוצה. הוא לקח אותה בת 14 והיה לה כמו אבא וכמו אח. לא רק כמו בעל. בגיל 15 היא ילדה את הילד הראשון שלהם. שוב, אמרתי שבעיני זה מזעזע. עצרתי לתדלק והוא ניצל את ההזדמנות להראות לי תמונות. (לא שביקשתי). הוא לוקח אותה לים ליום ההולדת שלה, עם כל הילדים. כולם מבסוטים, היא מאושרת. הוא צייר לב גדול על החול, וכתב בתוכו את שמותיהם. הוא לא מסתכל על נשים אחרות – היא עוד צעירה ויפה. היא שמחה, הוא אומר, אבל מתגעגעת אליו כשהוא ככה, לא בבית כל השבוע. "זה קשה להיות בהריון, לבד עם חמישה ילדים", אני אומרת. כן, הוא אומר, קשה.                                                                                                                                                                                                                         בסופו של דבר הוא לא נסע איתי עד ירושלים. ירד בכניסה ליריחו, חשב לקנות בננות בזול לילדים. משם יהיה לו אוטובוס. לא כמו בעמק הירדן, שעמד 3 שעות והאוטובוס לא בא.                                                             בן הזוג שלי אף פעם לא לקח אותי לים ליום הולדתי, ולא צייר לי בחול לב גדול עם שמותינו בתוכו. לא התחתנתי ואין לי "בעל". אני חופשייה לנסוע – ללכת ולבוא כרצוני. את בתי הראשונה ילדתי כשהייתי בת 35, אחרי הרבה הרפתקאות, טיולים, חופש והסתובבויות. האם אני יודעת שאני מאושרת יותר מאשר אותה אשה בת 25, שהתחתנה בגיל 14, ילדה בגיל 15, ושבעלה בטוח שהיא מאושרת? 

 

בשבת אני מוציאה סיור לימודי נוסף לצפייה בהכנת הדיבס והמלבן (מוצרים מסורתיים מענבים) בבית אומר – עיירה פלסטינית לא רחוקה מגוש עציון. הקבוצה גדולה, ובנוסף לכך יש לא מעט ילדים/ות. בלגן…                       אנחנו מתארחים/ות בבית של משפחה פרטית. זו לא מסעדה ולא מקום אירוח מסודר. אנחנו יושבים/ות בחלל המיועד לפעילות הג'מעייה (ארגון הנשים המשותף המייצר את מוצרי המזון המיוחדים לאזור). בפעילויות שלי אין שימוש בכלים חד פעמיים. זה עניין עקרוני וחשוב לי. אבל אני מדריכה את הביקור, ואני לא ממש יכולה להתפנות לרחוץ כלים. יש המון המון דברים לטעום, והקבוצה גדולה. כלומר – המון המון צלחות, וגם כוסות, וגם סירים שבהם הראו לנו איך מייצרים את המלבן ואת השדה. (תרופת חיזוק טעימה מאד). נג'אח, אם המשפחה, עובדת בעונה הזאת כל יום מהבוקר עד הערב ללא הפסקה. סיר הדיבס היה על האש 20 שעות, מאתמול אחה"צ. מוחמד, אב המשפחה, שמר על האש, כך שהצליח לישון רק 3 שעות בלילה. הם מקבלים אותנו בחיוך, ומנסים כמיטב יכולתם להראות לקבוצה את כל התהליכים של הכנת הדיבס, והשדה, והמלבן, כפי שהבטחתי, וגם לתת לנו לטעום מכמה שיותר מהמוני הדברים המופלאים למדי שנשות הג'מעייה ובעיקר נג'אח, מכינות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאת העונה, וזאת ההזדמנות שלהן להרוויח קצת כסף ממכירת המוצרים. הילדות של המשפחה רוחצות את הכלים. המוני כלים. הסיור מסתיים, אבל אנחנו לא מורשים לעזוב עד שנאכל איתם ארוחת צהריים בביתם. הם שותים/ות קולה, בכוסות חד פעמיות. פעם לא היינו משתמשים בבית בכוסות חד פעמיות, מתנצלת נג'אח, אבל עכשיו – נגמרים לנו המים. פשוט אין. אי אפשר לרחוץ כל כך הרבה כוסות. המים מגיעים רק ל-15 שעות בשבוע, ובשעות האלו צריך להספיק להעלות אותם בעזרת משאבה אל המיכלים על הגג – שניים וחצי קוב. זה כל מה שאפשר. אין יותר מים מזה. אם היו לכם יותר מיכלים על הגג – הייתם יכולים למלא יותר? אני שואלת. לא. פשוט אין יותר מים. זו ההקצבה. בסיור ראינו את גידולי הבעל – עגבניות ללא השקייה, חצילים ללא השקייה, כרוביות בלדי ללא השקייה, הגפנים  ללא השקייה. זה מה שאפשר. כשממש צריך מוחמד ממלא פחים במים שהוא קונה מטרקטורים המביאים מיכלים. בפח יש חור קטן בפינה, והמים מטפטפים לאט לאט אל האדמה ליד הצמחים הצעירים, שעוד לא התבססו. היבולים קטנים יותר, כמובן. וטעימים יותר. אני מביאה סיורים, כדי א/נשים יראו וילמדו. אני לא שותה בכוסות חד פעמיות, ובסיורים שלי אני לא מסכימה שיהיו כלים חד פעמיים. אבל אני גרה במקום בו יש מים זורמים בברז 24 שעות כל יום מימות השבוע. "מי שהיד שלו במים" אומר הפתגם הערבי, "אינו כמו מי שהיד שלו באש".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לרגע, חולפת בראשי המחשבה, שאולי הפעם, במקרה הזה, הבקשה שלי לא להשתמש בחד פעמי היא מוגזמת.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל !

 

 

 

 

לפני כמה ימים פנו אלי בהצעה להשתתף ביריד מזון לפני ראש השנה בתל אביב. ההצעה התייחסה למכירת מוצרים שהם פלסטיניים מסורתיים ואינם מוכרים לציבור הרחב, או שקשה להשיגם בישראל באיכות טובה.

מדובר בעיקר בתוצרת הענבים של צפון הר חברון – דיבס (דבש ענבים) מלבן (ממתק טבעי הדומה ללדר אך ציוצר מענבים) ושדה – (מזון/תרופה בעל סגולות חיזוק והבראה), ובתוצרת החלב של דרום הר חברון – ג'עג'יל (ידוע בשם קישק או עפיג) וסמנה – (חמאה מזוקקת). אלו הם מוצרים שמאריכים חיים גם מחוץ למקרר, ולכן ניתן לשווק אותם גם שלא בעונה. כמו כל מוצר מסורתי – לכל אחד מהם יש סיפור וערך תרבותי. כתבתי באופן מפורט על הייצור שלהם, ותוכלו לקרוא עליהם באתר שלי במאמרים

תנאי היריד טובים, וזו שהציעה לי אמרה: "אני בטוחה שהמוצרים ייחטפו". ייתכן. בהחלט ייתכן. שמעתי שקישק נעשה מבוקש במסעדות המחשיבות את עצמן (בצדק גמור כמובן) ושבקונדיטוריות מובחרות מחפשים/ות דיבס איכותי (ללא סוכר). אם אמכור ביריד מן הסתם גם אני ארוויח, כי כדרך הסוחרים/ות – לא אמכור במחיר בו אני קונה. אם נצליח למכור הרבה גם היצרנים/ות ירוויחו, מה גם שהקושי העיקרי שלהם/ן הוא לשווק מחוץ למרחב הכפרי שלהם/ן. הכל נשמע טוב, ובכל זאת – משהו מרגיש לי לא נוח.

בשלושת השבועות האחרונים פרסמתי שוב ושוב באתר שלי ובפייסבוק את  הסיור לצפייה ולימוד של הכנת הדיבס והמלבן. ממש עוד מעט העונה, ובאמצע ספטמבר אפשר לראות את רוב זני הענבים  – גם המקדימים וגם המאחרים. זוהי הזדמנות לבקר אצל משפחה פלסטינית ששמחה לארח אותנו ולהראות את כל התהליך של הייצור בלי לשמור סודות. עד כה היו מעט מאד תגובות, וכמעט שאין הרשמה. נכון, זה מחוץ לגבולות הקו הירוק, ואולי יש כאלה שפוחדים/ות להגיע.

ובכל זאת – אני יודעת שיהיה לי קשה בפנים לעמוד ולמכור את המוצרים שלהם/ן בתל אביב, כשאני יודעת שמה שבאמת חשוב לי זה להביא את הא/נשים של תל אביב אליהם/ן. (אני כותבת תל אביב רק כשם כולל למרכז הארץ, הסיורים כמובן מיועדים לכלל הציבור מכל רחבי הארץ).

כי הסיורים הללו נועדו להכרות – לא רק עם המוצרים, אלא גם ובעיקר – עם מי שמייצר/ת אותם, ועם תהליכי הייצור, ועם תנאי החיים של אלו שמייצרים/ות אותם, ועם  המורשת. מכיוון שזוהי תעשייה ביתית קטנה ואמיתית עומדים ועומדות מאחוריה א/נשים שעובדים/ות קשה מאד כדי לייצר מוצרים שהופכים נדירים יותר ויותר. הרווח מהמוצרים הללו קטן מאד, יחסית לשעות העבודה הרבות המושקעות בהם. אם תראו – תבינו. המחיר בו המוצרים נמכרים לא משקף את ההשקעה האמיתית, אלא את המצוקה הכלכלית ואת הנורמות ואת הסטטוס קוו ואת המסורת.

וכן, אני רוצה לשמר את מסורות הייצור הללו. חשוב לי שהידע – איך לעשות את הדברים הללו ימשיך להתקיים גם בעולם המעשה והחומר. (כלומר לא רק במאמרים). אבל לא בגלל המצוקה אלא בגלל הרצון.

יצירת ביקוש גדול למוצרים הללו עשוייה אולי להיות אחת הדרכים לכך. אבל היא עדיין תשאיר את היצרנים/ות נסתרים/ות אי שם בפלסטין. מאחורי גדרות של חוסר הכרות חוסר ידיעה וריחוק. למכור את המוצרים שלהם ביריד בתל אביב אומר מבחינתי לקחת מהם/ן משהו, שמבחינתי הוא לא רק סחורה – הוא מורשת –להעביר אותו לתל אביב ולהפוך אותו רק ל"סחורה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכן אני מרגישה לא לגמרי נוח. כי אני רוצה לעשות את התנועה ההפוכה. אני רוצה להאיר ולשים את הזרקור לא רק על המוצר אלא על היצרנים/ות ועל הסיפור, ועל המסורות שלהם/ן. אני רוצה ליצור מפגש, הכרות, לימוד. העברה של ידע ממקור ראשון – ממי שזו המורשת שלו/ה, למי שבא/ה ללמוד ממנו/ה. אני מרגישה שעבור הידע הזה, שהולך ונעשה נדיר יותר ויותר, מגיע להם/ן לקבל תשלום, שהוא גדול יותר מאשר התשלום עבור היותם "רק" יצרנים/ות. כי הם/ן מורים/ות!!! גם אם זה לא נראה להם/ן כך – הם/ן משמרים ידע חשוב. והסיורים המביאים א/נשים אליהם הביתה מצליחים לעשות את זה – להפוך אותם/ן באותו היום מיצרנים/ות למורים/ות, ולשלם להם/ן עבור הידע, ולא רק עבור המוצר. זה משתלם יותר, גם להם/ן, ואני חושבת שגם לאלו שבאים/ות לסיור.

כי העולם המודרני מנתק אותנו מחומרי הגלם, מהאדמה, מתהליכי הייצור. החקלאות המודרנית מטפחת זנים חדשים, עוד ועוד. השוק המודרני והגלובליזציה מביאים לנו סחורה מכל העולם ומשכיחים מאיתנו את מה שיש – או – היה לנו כאן. בסיור כזה יש הזדמנות למי שבא/ה – אפילו אם רק ליום אחד – להתחבר חזרה.

אם אבוא לשוק ולא יהיו סיורים, אני ארגיש רע, אני ארגיש שאני מצטרפת אל העולם המודרני המנתק. אבל אולי דוקא אם יהיו השנה יותר סיורים, יהיה לי בסדר להגיע גם ליריד התל אביבי. משהו כמו – בואו לסיורים ואבוא לשוק…